פיסת שלווה: 16.12.11 - ממשיכים במירוץ

לחלקנו יש רעיון חביב שכזה - צריך להתחיל לתפוס טרמפים ב-5 בבוקר. 5 בבוקר! כנראה שלא הייתה אפילו פעם אחת שבה באמת קמנו ב-5, אבל ייאמר לזכותנו שהייתה שאיפה כזאת. כך או כך, גם היום אין לנו הצלחה מסחררת עם הטרמפים. אחרי שקיפלנו את הדברים, אנחנו מחכים בקרוז מאייטן, מגיע אוטובוס ליעד הבא – פוארטו ריו טרנקילו, המחיר סביר לגמרי, הבנים לא רוצים להמשיך לחכות, וגם שותפתי ואני – למרות הנחישות שלנו לקחת רק טרמפים – עולות ביחד איתם.

ריו טרנקילו - בספרדית, נהר רגוע. כזו היא העיירה, רגועה, כמו כל העיירות שאנחנו מגיעים אליהן לאורך הקרטרה. כאן האטרקציה המרכזית היא שייט למערות השיש באזור. אנחנו רצים לברר מחירים, אחר כך מחפשים מקום לינה – כאן זה נקרא הוספדחה, וזה אומר בדרך כלל שהלינה היא בבית של משפחה, שמקציבה כמה חדרים למטיילים (ולפעמים גם את החצר, למי שמצוייד באוהל).

אנחנו משאירים את הדברים שלנו בהוספדחה, ויורדים בחזרה לחוף כדי להתחיל את השייט למערות השיש. המדריך שלנו בשייט – שגם משיט את הספינה, וגם מספר על המערות – הוא בחור צ'יליאני מקומי, בערך בגילנו. רותם מספר שהוא עשה קורס ספרדית בארץ, וכל כך מרשים לראות שהוא – בניגוד להרבה מטיילים - ממש משתמש בספרדית, גם כשזה מצריך מאמצים. אנחנו מדברים עם המדריך על חיי הלילה המקומיים (שלא ממש קיימים כרגע... אבל יש תכנון לפתוח פאב מקומי), וגם – כמובן – על ישראל. נשאלת השאלה התמוהה מעט, האם אנחנו יכולים לגור מחוץ לישראל? ורותם מייד אומר, אנחנו יכולים, אבל לא רוצים...

בהחלט חווייתי, השייט הזה, ובעיקר הדרך חזרה: הגלים החזקים מקפיצים את הסירה, כולנו בחליפות הצלה כתומות, מרגישים קצת כמו על רכבת הרים מימית, ואחרי שנמאס לנו לחפור למדריך, מתחילים לשיר שירים בעברית. "עכשיו עם המילה רוח", "עכשיו עם המילה גלים", המשחק שמעביר לשותפתי ולי את הזמן לאורך הטיול. המדריך מצידו מנסה ללמד אותנו שירים מקומיים. כשאנחנו מגיעים למערות עצמן, הוא משיט את הסירה ממש לתוכן, ושם אנחנו יורדים, מסתובבים, מצטלמים...

אחרי השייט אנחנו רוצים לנצל את הזמן ולטייל קצת. כל זה מתרחש ביום שישי, יש דיבורים על זה שצריך לעשות "ארוחה חגיגית", בטיול הסטנדרטים לארוחה חגיגית קצת אחרים – בסופו של דבר אנחנו מכינים שקשוקה ופסטה. אבל בינתיים אנחנו מוטרדים קצת מהגבלת הזמנים, מותר להשתמש במטבח ובמקלחת רק עד שעה מסויימת (בכל זאת, מתארחים בבית של משפחה) – אז הטיול שלנו באזור לא ארוך במיוחד. אנחנו מגיעים לחוף אגם שמזכיר קצת חוף ים ושם רובנו טובלים במים בכל מיני רמות.

אני לא רוצה לספר על היום הזה סתם כך, בלי לציין משהו חשוב. אמנם עכשיו נוח לי להיזכר ולשפוך את המילים למקלדת, אבל בפועל, הלינה הספונטנית בשטח, התכנון לישון שוב באוהל, הגעגוע למקלחת - בזכות כל אלה, אני עצבנית למדי. גם השיחה של ארוחת שבת ושירי שבת נראית לי צבועה ולא קשורה, מה פתאום בשישי בערב כולם נהיים לי דתיים? הימים המכעיסים האלה בטיול עוזרים לי לפתח שיטה משלי להתמודד. כשהכל נראה גרוע, אני פשוט מונה לעצמי בראש את כל מה שמפריע לי, לא מצנזרת, מחפשת עוד ועוד נקודות שליליות, עד שכבר אין לי מה להגיד. ואז מגיעה העצמי האחרת, חצי צוחקת. זהו? זה כל מה שיש לך להגיד? היא מסתכלת עליי במבט אירוני, מזלזל מעט, לא בי כמו בתלונות שלי. אני נאלצת להסכים איתה, ולאט לאט אני נרגעת. אמנם לא הכל מושלם, ולא הכל לפי התכנון, אבל האם זה באמת כזה נורא?

אני לא מפסיקה לדבר על הספר שהכינה לי חברה שכבר טיילה בדרום אמריקה. אחד המקומות ששמעתי עליהם ממנה הוא האי צ'ילואה, שנמצא בצ'ילה אבל שונה מצ'ילה ה"קונטיננטלית", גם במזג האוויר וגם בתרבות. בינתיים אנחנו יודעים בעיקר שבצ'ילואה יש תרבות של מיתולוגיה, כל מיני יצורים ומפלצות שהתושבים מאמינים בהן או לפחות האמינו פעם, אבל גם שם עוד אמצא את עצמי בעתיד הלא רחוק.

נושא השיחה המרכזי הוא כמובן חוויות הטיול עד כה, ואנחנו מתחילים לעשות מעין תקצירים – זה אומר שנזכרים מה היה עד עכשיו, אפשר מההתחלה עד עכשיו, אפשר מעכשיו ועד ההתחלה, אבל לא מספרים את זה בתור סיפור, אלא עושים חיקויים של עצמנו מאותם הימים. מעין רצף חיקויים כזה שנועד להעביר לשומע את חווית הטיול ב"לייב"... הבנים מספרים ואנחנו נקרעות מצחוק, אחר כך אני מנסה לעשות תקציר של הטיול של שותפתי ושלי.

גם טרמפיסטים מתוסכלים דואגים להדגיש כל הזמן כמה טרמפים הם הבחירה הטובה, וכמה לא היינו רוצים לעשות את המסלול הזה בואן עם עוד 15 ישראלים. והנה, לאותו ההוספדחה שאנחנו מוצאים, מגיעים גם החבר'ה שנוסעים בטיול המאורגן בואן, ואנחנו בעצם מכירים כמה וכמה מהם. אנחנו אוכלים ארוחת ערב, מתערבבים בהמון, יש תחושה של טיול שנתי כזה, החצר והחדרים מלאים בישראלים... אני יושבת לדבר עם מישהי שמטיילת לבד כבר כמה חודשים טובים. היא ואחד משותפיי לאוהל מדברים על תאריכי החזרה, התאריכים עדיין ברי שינוי, וניצתת אצלי קנאה ביכולת הזאת לטייל בלי מועד חזרה, בלי תאריך תפוגה, משהו שלא מומש עד עצם היום הזה, אבל כולי תקווה שזה עוד יגיע ויקרה.

כך נגמר לו עוד יום, לאט לאט כולנו שוב מצטופפים באוהל בחצר, והולכים לישון לקראת עוד בוקר של טרמפים וחוסר ידיעה...