"ומעפר כתבתי מילות פרידה
אותן לך הנפתי כאות תודה..."
רציתי לכתוב ודחיתי את זה, זה לא בא, זה לא הצליח, ועכשיו אני מבינה שלא משנה כמה אחכה ואחשוב ואערוך, זה לעולם לעולם לעולם לא יספיק, כי מהן בכלל מילים לעומת בן אדם שכבר לא נמצא כאן, איך אנחנו בכלל מנסים להשתמש בהן כדי לתאר את מה שאי אפשר?
ובכל זאת, המילים הן הדרך שלי והכח שלי.. ואני כותבת.
"והאם תסלח לי על דקה אחת
שזכרונך את ליבי בה לא שרט..."
יצא לי להכיר אותך רק לכמה ימים, אבל איזה ימים אלה היו, בין החוויות החזקות ביותר שהיו לי בדרום אמריקה, נדחסו בימים האלה, בין טרמפ לטרמפ, בין משאית למכונית לאוהל, זבובים עוקצים, גשם זלעפות ומנעד רגשות עצום והיכולת להתמודד, לא תיארתי לעצמי מה יהיה ואיך זה יהיה, ושוב אני גולשת מהנושא כשאני נזכרת, והפעם אני רוצה ומקווה כן לכתוב עליך.
זה עדיין לא יהיה מספיק, כי הכרנו ולא הכרנו, בטיול אתה נקשר לבן אדם תוך כמה ימים מבלי להכיר צדדים אחרים שלו. מה שאני כן יכולה להגיד, זה ש... היית אמיתי. בכל דבר. במילים שאמרת, אם זה היה בצחוק או ברצינות, בשאלות שבאו מתוך התעניינות כנה, ברצון לעשות את מה שהרגיש לך נכון, לא הייתה בך טיפה של צביעות או העמדת פנים, ואפשר לראות את זה גם בטיול שעשית, במקומות המיוחדים שהלכת אליהם ובהתלהבות מהמקומות האלה.
לדעת לחיות את החיים... כמה אנחנו מדברים על זה, מחפשים את הדרך, ובין לבין יש אנשים כמוך שפשוט עושים את זה בדרכם שלהם, לפעמים במשך שנים ארוכות ולפעמים לתקופה פשוט קצרה מדי, ואני יכולה אולי רק להתנחם בכך שהזמן - הוא בסך הכל משהו שאנחנו המצאנו, ואם נניח שקיים רובד מקביל שבו הזמן לא חשוב, והשנים לא חשובות, אז נכון שכאן יש לך מצבה והשנים חרוטות עליה, אבל ברובד ההוא אין לזה משמעות, וכל מה שחשוב הוא שיש שם, כאן, בכל מקום, כל כך הרבה ממך.
כל מה שאכתוב, לא יספיק לי, וזה מזכיר לי כמה שהחיים האלה לא מספיקים לכל מה שאנחנו רוצים לעשות בהם, ואולי בכל זאת, במרדף הזה אחרי הזנב של עצמנו וזנבות של אחרים, אנחנו יכולים לממש חלק קטן מהחלומות שלנו, כמו שאתה מימשת את שלך.
"איזה עולם מוזר
איך הזמן שלי נוסע
ואני היטב יודע
איש לא חזר
אל קו ההתחלה
זוהי רק משאלה..."
אני לא אחזור אחורה בזמן, אני לא אוכל להזהיר, אני לא אוכל לשנות, וזה מה שכואב הרי, לדעת אחרי, בלי שום יכולת לחזור ללפני ולעשות שיהיה אחרת. אני אוכל רק לזכור ולהודות, להמשיך לשמור אצלי את כל הזכרונות ממך. היה כך ולא אחרת, וכבר לא יהיה אחרת, אבל את מה שהיה, את מי שהיית, אני מבטיחה שלא אשכח.
הפוסט נכתב לזכרו של רותם תבור ז"ל, שנהרג לפני חודשיים בתאונת דרכים בפרו.
אותן לך הנפתי כאות תודה..."
רציתי לכתוב ודחיתי את זה, זה לא בא, זה לא הצליח, ועכשיו אני מבינה שלא משנה כמה אחכה ואחשוב ואערוך, זה לעולם לעולם לעולם לא יספיק, כי מהן בכלל מילים לעומת בן אדם שכבר לא נמצא כאן, איך אנחנו בכלל מנסים להשתמש בהן כדי לתאר את מה שאי אפשר?
ובכל זאת, המילים הן הדרך שלי והכח שלי.. ואני כותבת.
"והאם תסלח לי על דקה אחת
שזכרונך את ליבי בה לא שרט..."
יצא לי להכיר אותך רק לכמה ימים, אבל איזה ימים אלה היו, בין החוויות החזקות ביותר שהיו לי בדרום אמריקה, נדחסו בימים האלה, בין טרמפ לטרמפ, בין משאית למכונית לאוהל, זבובים עוקצים, גשם זלעפות ומנעד רגשות עצום והיכולת להתמודד, לא תיארתי לעצמי מה יהיה ואיך זה יהיה, ושוב אני גולשת מהנושא כשאני נזכרת, והפעם אני רוצה ומקווה כן לכתוב עליך.
זה עדיין לא יהיה מספיק, כי הכרנו ולא הכרנו, בטיול אתה נקשר לבן אדם תוך כמה ימים מבלי להכיר צדדים אחרים שלו. מה שאני כן יכולה להגיד, זה ש... היית אמיתי. בכל דבר. במילים שאמרת, אם זה היה בצחוק או ברצינות, בשאלות שבאו מתוך התעניינות כנה, ברצון לעשות את מה שהרגיש לך נכון, לא הייתה בך טיפה של צביעות או העמדת פנים, ואפשר לראות את זה גם בטיול שעשית, במקומות המיוחדים שהלכת אליהם ובהתלהבות מהמקומות האלה.
לדעת לחיות את החיים... כמה אנחנו מדברים על זה, מחפשים את הדרך, ובין לבין יש אנשים כמוך שפשוט עושים את זה בדרכם שלהם, לפעמים במשך שנים ארוכות ולפעמים לתקופה פשוט קצרה מדי, ואני יכולה אולי רק להתנחם בכך שהזמן - הוא בסך הכל משהו שאנחנו המצאנו, ואם נניח שקיים רובד מקביל שבו הזמן לא חשוב, והשנים לא חשובות, אז נכון שכאן יש לך מצבה והשנים חרוטות עליה, אבל ברובד ההוא אין לזה משמעות, וכל מה שחשוב הוא שיש שם, כאן, בכל מקום, כל כך הרבה ממך.
כל מה שאכתוב, לא יספיק לי, וזה מזכיר לי כמה שהחיים האלה לא מספיקים לכל מה שאנחנו רוצים לעשות בהם, ואולי בכל זאת, במרדף הזה אחרי הזנב של עצמנו וזנבות של אחרים, אנחנו יכולים לממש חלק קטן מהחלומות שלנו, כמו שאתה מימשת את שלך.
"איזה עולם מוזר
איך הזמן שלי נוסע
ואני היטב יודע
איש לא חזר
אל קו ההתחלה
זוהי רק משאלה..."
אני לא אחזור אחורה בזמן, אני לא אוכל להזהיר, אני לא אוכל לשנות, וזה מה שכואב הרי, לדעת אחרי, בלי שום יכולת לחזור ללפני ולעשות שיהיה אחרת. אני אוכל רק לזכור ולהודות, להמשיך לשמור אצלי את כל הזכרונות ממך. היה כך ולא אחרת, וכבר לא יהיה אחרת, אבל את מה שהיה, את מי שהיית, אני מבטיחה שלא אשכח.
הפוסט נכתב לזכרו של רותם תבור ז"ל, שנהרג לפני חודשיים בתאונת דרכים בפרו.
יפה ומרגש.
השבמחק