"La calle más larga,
el río más ancho,
"...las minas más lindas del mundo
כשאני נוחתת ביעד הראשון שלי בדרום אמריקה, ובאחת הערים המתויירות בה, הדבר הזה שנקרא "טיול" עדיין חדש לי לגמרי. עוד ייקח לי זמן להתכוונן. אבל יש משהו שאני אוהבת מההתחלה, שבשבילו אפשר להגיד שבאתי לכאן. הספרדית הזאת. היא בכל מקום. אני יכולה לפנות לאנשים בשפה הזאת, קלוקלת ככל שתהיה, והם יענו לי, וה-Y אפילו תישמע כמו שהיא נשמעת בטלנובלות. קסום.בהוסטל אסטוריל, שנמצא באוונידה דה מאז'ו - שדרת מאי, יש קומה לישראלים. בקומה הזאת אי אפשר להזמין חדר מראש. פשוט באים, ואם יש, אז יש. כמובן שהקומה הזאת גם זולה יותר. אבל אני עדיין לא למדתי את הניואנסים, ודווקא הזמנתי חדר בקומה אחרת, שם אני מצטרפת לקבוצת בריטים. השותפה שלי מגיעה רק מחר, ואני בינתיים מחליטה לנסות להתאהב בעיר הזאת דרך הרגליים.
בואנוס איירס עדיין קצת רגילה מדי, קצת אפורה לי מדי. אבל יש בה קריצות, ואת חלקן אני רואה כבר ביום הראשון. למשל, הבית הורוד, שהוא משכן הנשיאים של ארגנטינה, וכן - הוא ורוד, או השדרה הראשית והרחבה בעולם - שדרת ה-9 ביולי, עם 14 נתיבים והאובליסק שמתנוסס באמצע. אין לשכוח את הנהגים המופרעים, ההתעלמות מהרמזורים (שהאיש הירוק בהם הוא בכלל לבן), הפגנה של שמאל סוציאליסטי עם דגלים אדומים, וקיץ חם ולח בסוף נובמבר - כל אלה מעלים לי חיוך כשהם מזכירים לי את הארץ, שלפני פחות מחודש עדיין הייתי בה.
אחרי ארוחת ערב בחוץ - סלט-פירות-ערב, במקרה שלי - יחד עם הישראלית השנייה בחדר, אני מטפסת לקומה השנייה במיטת הקומותיים, וככה מסתיים לו היום הראשון בבואנוס איירס. מכאן, זה רק הולך ומשתפר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה