אני יודעת הכי טוב.
כבר גיליתי קודם שברוב המקרים, יהיו לי התשובות הנכונות ביותר בשביל עצמי.
השנה גיליתי את זה שוב.
להיות ברע, להיות בקשה.
ידעתי שאני יכולה להיות
האופטימית, השמחה, זאת שמשדרת רוח חיובית בכל מצב.
אבל זה בסדר גם לא להיות
במקום הזה. גם לדבר על הקשיים. בלי "אבל", ובלי "יהיה טוב",
אלא פשוט ככה, על מה שרע, כמו שזה. יהיו אנשים שלא יידעו להתמודד את זה. יהיו כאלה
שכן. כדאי למצוא אותם.
גיליתי שלהיות במקום הרע,
הכועס, העצוב, המאוכזב, זה לפעמים ממש מחזק. למרות הפחד להיתקע שם. גם כשעוברים
דרך המקום הזה, בסופו של דבר, חוזרים גם לדברים האחרים. הם מחכים בסבלנות.
ומעבר לזה, לפעמים בא לי
להיות במקום הרע. במקום של זאת שמתלוננת, שמתבאסת, ששואלת שאלות בלי תשובות. בא לי
להיות כזאת. בלי סייגים. ואני יכולה לעשות את זה ועושה את זה ובאופן
מפתיע-אבל-לא-באמת זה דווקא עושה לי טוב.
איזון.
זה שמשהו משפיע עליי
בצורה חיובית, לא אומר שאפשר להפריז במינון שלו. להפריז במינון = לצאת מאיזון = לא
כייף. גם לדברים טובים אני צריכה לשים גבולות. לא בטוח שהם יהיו טובים בכל כמות.
לפעמים ה"איך"
לא פחות חשוב מה"מה".
מינונים מוגזמים, דרכי
פעולה לא נוחות, לוחות זמנים עמוסים, תזמונים גרועים - כל אלה יכולים להפוך משהו
מתרופת פלא לרעל מסוכן (או דוגמה שנשמעת פחות קיצונית).
כשלא בוחרים בכלום, לא קורה כלום.
בניגוד לאשליית ה"כשלא בוחרים בכלום, הכל פתוח". נכון שבחירה מכוונת לדרך מסויימת, אבל היא גם מאפשרת, בתוך הדרך הזאת, למצוא את הכיוון הייחודי שלי.
ללכת קדימה לא מבטיח ששום דבר לא יחזור.
אני מרגישה שאני חוזרת אחורה שוב ושוב. אולי אני מצפה מעצמי להיות במקומות לגמרי חדשים ואז רגרסיות שוברות אותי. אבל לא סיימתי
הרי עם שום רגש בחיים שלי. הכל יחזור, בכל מיני שילובים וסדרים, ולכן אין טעם להיאחז ככה,
להיתלות ברגשות מסויימים ובמחסור ברגשות אחרים. הרגשות
יילכו ויחזרו, כל פעם דרך חוויה אחרת, ועדיף פשוט להישטף בהם, גם אם לפעמים זה
יכאב.
הרבה משאבים בחיים שלי לא משרתים אותי בדרך שהייתי רוצה.
זה מורכב. אבל דיי מסכם את העניין. משאבים שאין לי שימוש בהם. משאבים שיכול היה להיות בהם שימוש אבל הם לא מנוצלים. משאבים חסרים לדברים שחשובים לי. משאבים שאני לא משיגה כי אני מלאה במשאבים אחרים, וזה יוצר הרגשה של שפע שהוא בעצם דמיוני - למשאבים אין תוצרים מספקים.
(פסקה שקיבלה משמעות נוספת אחרי שכתבתי אותה)
כל מיני דברים שאני אומרת לעצמי ולאחרים על עצמי, הם לא נכונים.
למשל, העניין הזה שכביכול אני מקבלת את כולם באשר הם. לא מקבלת! מלא דברים מעצבנים אותי! בין אם זה לגיטימי או לא! זה מעצבן! וזהו.
או הקטע הזה שלא כזה אכפת לי מנושאים מסויימים. אכפת לי מאוד. רק שמכל מיני סיבות שאני בעצמי לא בטוחה בהן, זה נדחק למקום רחוק. אבל כשאני נותנת לזה להתקיים, זה לגמרי קיים.
או שמספיק לי להפיק ממשאבים מסויימים רק משהו חלקי, אם בכלל. זה לא מספיק לי! זה לא כייף לי ככה. ולהודות בזה זה הצעד הראשון בדרך ללעשות עם זה משהו.
עוד פערים.
בין הפנים לחוץ, בין הסיפור ליומיום.
י צ י ר ה.
אני צריכה ליצור כדי לחיות. לכתוב. להמציא. אמנות. מלאכת כפיים. אלה לא חלומות או רצונות, אלא צרכים קיומיים.
הפחדים הגדולים, והחלום הגדול - מרחפים שם ברקע כל הזמן.
הם משפיעים על רוב המעשים שלי בעוצמה שלא שמתי לב אליה עד עכשיו.
חלומות ילדות.
הם חשובים. אם לא מגשימים אותם, הם יישארו בסביבה לנצח, יחפשו את ההזדמנות. נקודה.
הדבר הזה שעליו ביססתי את
התחושות שלי לגבי החיים, הוא לא בדיוק הדבר הזה.
הדבר הזה עבר הרבה
שינויים ותהפוכות. וגם אני. ובעצם היום הכל מאוד מאוד שונה ולכן גם הדברים שלא
יכולתי לאפשר בגלל הדבר הזה... יכולים להתאפשר. וזה מדהים. ואני עוד צריכה להתרגל
לזה שהכל שונה ושהדבר שנתתי לו להגדיר אותי בצורה מסויימת הוא בעצם לא כל כך
רלוונטי כבר להגדרה הזאת.
תודה לך, פסיכודרמה.
לבחור את מה שעושה לי טוב - זאת תמיד התשובה.
רק שלפעמים צריך לחדד את השאלה.
יהיה ממש בסדר.
גם כשכל הסיבות מצביעות על כך שלא. עדיין יהיה. יסתדר. איכשהו. זה מה שנקרא אמונה.
שינה זה ממש ממש ממש חשוב. ומשפיע על הכל.
ולכן בשלב זה אני הולכת לישון.
שתהיה לכולנו 2013 מדהימה, גם היא לא תהיה כזו כל הזמן, ולא באופן בלעדי. היא עדיין תהיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה