פיסת שלווה: 3-6.12.11 - לטורוס שלי 3 פינות

אני מנסה לכתוב על טרק הטורוסים, וזורמות מהמקלדת תובנות מרוממות שכאלה, על כוחות, על טבע, על נופים, וזה בעצם דיי מצחיק, כי הטרק הזה הוא בדיוק מהדברים שלמדתי להנות מהם בעיקר אחרי שהם נגמרו. בארבעת הימים אני בעיקר מותשת, עייפה, רעבה, קר לי, חם לי, מי אמר שזה לא כזה טרק קשה ולמה הוא לא יכול לאסוף אותי עם מסוק ולקחת אותי לנקודת הסיום? אה, כן, הנופים. זה נחמד. שמישהו יצלם וישלח לי בפייסבוק.

אולי אני קצת מגזימה. היום הראשון בטרק הוא דווקא סביר. אני הולכת לאט, כמעט זוחלת, חייבת הפסקות כל הזמן, ובסוף היום אנחנו עוגנות במחנה על שם הטורוסים בכבודם ובעצמם. הטורוסים, אגב, הם סלעי גרניט ענקיים, הסמל המסחרי של הפארק. מחר בבוקר נקום לראות אותם בזריחה, בינתיים אנחנו מקימות אוהל, מבשלות ארוחת ערב, וסוחרות במרקים להכנה מהירה שהתגלו כלא טבעוניים. הקונים (בתמורה למרקים "כשרים") - שני בחורים שעושים רק טרקים. טיסה, טרק, טיסה, טרק. יש להם רק שבועיים חופש מהעבודה, אז הם מתקתקים את היבשת. "ברילוצ'ה? בטח נהיה שם איזה יום ואז ניקח טיסה."

הם צודקים, כמובן. יש משהו בטרקים. כשמטיילים בטבע, מתלכלכים פיזית, הרבה, אבל מתנקים מבפנים, וכך גם קורה לי בטיול. משהו בניתוק הזה מהאנשים, מהשיגרה, מסדרי היום הקבועים, בקיצור, מה"עצמי" ששבויה בהרגלים שלה עצמה, מזקק מתוכי את הדברים שהם באמת "אני". למשל, אני לומדת על עצמי שאני אוהבת להילחם על הנוף היפה מפסגת ההר, לטפס אליו ברגליים עייפות, כי העבודה הקשה שמביאה אותי למקום ממנו אוכל לצפות בנוף - כל כך מייפה אותו.

אבל אלה כמובן לא המחשבות שלי בשעה מינוס משהו לפנות בוקר, כשאני מטפסת בקור, אבן אחרי אבן אחרי אבן, נגד הזמן, ואומרת לעצמי - אז מקסימום, לא תגיעי לשם בזריחה. מתישהו תגיעי. לאט לאט, צעד צעד, ובסוף, הלא ייאמן קורה. השמש זורחת, וכל משכימי הקום מנסים לא לעצום עיניים, ואני כאן ביניהם, אחרי שצלחתי את העלייה המטורפת, שהופכת להיות מרגע זה המדד לקושי של טרק. מעכשיו, אם יש עלייה שהיא "פחות קשה מהטורוסים", אז אני מוכנה לרוץ אותה יחפה, אחרי שבוע צום ועם 7 מוצ'ילות על הגב. סלעי הגרניט מוארים בכתום, אני קופאת מקור ומצלמת תמונות, וכמו בכל רגע שיא, הכל בעצם רק מתחיל.

אנחנו יורדות למטה, ומתחילות את היום הארוך ביותר בטרק וכנראה גם בחיים שלי. היום הזה לא יכול להיגמר עד שלא נגיע ליעד המוגדר. החלטנו לישון רק בקמפינגים שלא גובים כסף על לינה, ולכן מחנה הקוארנוס הוא בסך הכל נקודת מעבר (ונקודת תזונה חיונית). שם אנחנו פוגשות את האוסטרלי שהכרנו באוטובוס. מסתבר שהוא צועד בכיוון ההפוך, עם נעליים לא מתאימות בעליל. מצפה לך עלייה קשה, הוא מספר לבחורה שלוגמת יין ואוכלת שוקולדים. אני יודעת, היא אומרת, לכן בינתיים אני משתכרת... (בהמשך הרחוק - ובקצה השני של צ'ילה - גם לי ייצא לדלג במדרונות תלולים עם קצת אלכוהול בדם.)

אנחנו ממשיכות לצעוד לאורכה של לגונה מופלאה בצבע טורקיז. צועדות, צועדות וצועדות. עד שאני שוב גוועת ברעב, וכבר אכלנו את כל המאגרים הזמינים, ואסור להדליק אש סתם ככה בשטח הפארק. אנחנו בכל זאת מבשלות פסטה, שותפתי הסבלנית ואני. פיקוח נפש, אחרי הכל, וזה לא שכמה שבועות לאחר מכן, יחשדו שישראלי שרף את הפארק, או משהו...

לקראת הערב אנחנו טובלות בלגונה. בפעם הראשונה בטיול אני נכנסת למים בטבע, ולמרות הקור הלא נתפס הזה, ההרגשה מדהימה. כמו שאומרת לי השותפה, אחרי שאת נכנסת לאגם, את אוהבת אותו יותר... עכשיו אפשר להתחיל את הטיפוס האחרון, המאתגר מכולם, וכשאני יודעת שזה ממש הסוף - כבר לא אכפת לי, אני אוזרת את כל הכוחות, ואנחנו מסיימות את היום במחנה האיטליאנו. עכשיו אפשר להתפרע, לפזר בגדים על הרצפה ולהחליף כתובת במשרד הפנים - אנחנו נשארות פה לשני לילות!

למחרת, מצפה לנו יום קצר יחסית - טיפוס למחנה הבריטניקו (או העמק הצרפתי, אם תרצו) וירידה בחזרה. כשאני מתעוררת, אני מגלה שכאב האוזניים שכבר ליווה אותי אתמול, הפך לתחושה כללית של חולי. להישאר באוהל נראה כל כך מפתה, וזה אפילו אפשרי הפעם... אני חושבת על זה, ומחליטה לעלות בכל זאת. אחרי הכל, אני כבר כאן... כעבור כמה שעות, אני יושבת על אבן ענקית, הנוף מרהיב, ועוד יותר מרהיבה מבחינתי - גם היום, במבט לאחור - העובדה שטיפסתי עד לכאן.

זהו, נשאר רק היום הרביעי, האחרון.. מה אפשר לומר עליו? אחרי ארבעה ימים בטבע, ניתוק מהציוויליזציה, אפילו מאווירת התיירות, שבעיר היא אחרת, ארוחות שטח - תחושת הסוף משמחת, וגם קצת מוזרה. את הדרך אני לא כל כך זוכרת, רק את הישיבה במסעדה לפני הגעת המעבורת, הוופלים הטעימים (ציוויליזציה!) והשיחה עם הישראלית שאיבדה את המצלמה בטרק. עד לרגע העלייה למעבורת, שותפתי היקרה עדיין מתלבטת אם לצאת ליום נוסף ולעלות לקרחון שויתרנו עליו - אבל מזג האוויר מאפיר, ושתינו מגיעות יחד בחזרה להוסטל האהוב שמחכה לנו בסבלנות. בעוד יום וחצי אנחנו כבר נוסעת ליעד הבא בארגנטינה, אבל עוד נראה את צ'ילה שוב, ממש ממש בקרוב...