הנסיעה ללוס אנטיגוס, עיירה ארגנטינאית שסמוכה לגבול עם צ'ילה, אורכת יום שלם, מהבוקר עד הערב. בדרך אנחנו מתחברות עם זוג ישראלים שמתכננים גם הם לצאת לקרטרה, מפטפטות איתם במהלך הנסיעה, ובלוס אנטיגוס אנחנו כבר מחפשים הוסטל ביחד.
אם הקרטרה היא מירוץ, אז בקבוצה היריבה, שבטוח תנצח בדרך-לא-דרך, נמצאים החבר'ה הישראלים שיוצאים לטיולים בואנים. אנחנו אוהבים לדבר עליהם בתור ה-סמל לישראליאדה שאנחנו כל כך סולדים ממנה. רק לא להיתקל בהם, חלילה, במסלול הטרמפים הטהור שלנו. הם משלמים הרבה יותר, דוהרים את הקרטרה ב-5 ימים, ואיכשהו מצליחים לסבול חבורה רועשת של מוצ'ילרים 24 שעות ביממה. כשאנחנו מקבלים בקתה חביבה בלוס אנטיגוס, החשש המרכזי שלנו הוא שהם יגיעו לשם בעקבותינו.
בינתיים אנחנו מתמקמים. משותפינו לבקתה אנחנו לומדות דבר אחד חשוב: ל ה א ט. התוכנית המקורית הייתה להמריא לעבר הטרמפים ברגע שנוכל, אבל במקום זה אנחנו נשארות יום שלם בלוס אנטיגוס, מטיילות בעיירה השקטה, טובלות באגם בואנוס איירס (שממשיך גם לתוך צ'ילה, שם הוא נקרא אגם הגנרל קאררה)... אמנם לא הייתי ממליצה להגיע לכאן במיוחד, אלמלא הצורך הגאוגרפי-תחבורתי, אבל גם בבילוי במקום לא תיירותי במיוחד, בשקט וברוגע, יש משהו מהנה.
אנחנו חוזרות לארוחת ערב מושקעת, ועל כך אני חייבת להרחיב: מסתבר שהכרנו זוג שמשקיע באוכל. כן, בטיול. אנחנו חיות כבר כמה שבועות על אורז לבן, פסטה לבנה, ירקות, פירות יבשים, לחם, וכל זה עם קטשופ (אני זוכרת את עצמי בנקודה כלשהי בטיול אוכלת בוטנים עם קטשופ). אבל מכאן ואילך נשנה הרגלים, נתחיל לקחת איתנו תבלינים, נשלב דגנים וקטניות. ארוחת הערב שכולנו מכינים וזוללים יחד, כוללת בין השאר אורז מתובל עם חומוס ואמפנדס (מעיגולי בצק שנמכרים בסופרים) במילוי דלעת ובצל, ואנחנו נהנים מכל רגע.
בערב המאוחר עוברים להכנות. כל הציוד הנחוץ באמת נארז במוצ'ילה. אוסף הכבלים והמטענים האינסופי, בגדים שאינם שימושיים (ע"ע ג'ינס), וכל מה שעונה להגדרה "דברים שאני מתחרטת שלקחתי", נארזים בתיק הכחול הקטן שעומד להישלח מהטרמינל המקומי אל סוף המסלול. באל צ'אלטן גיליתי שוקולד בשם AGUILA, טעים ו"כשר" לפי מדד הטבעונות, וגם כאן קניתי כמה טבליות. אחת נזללת בזמן ההכנות, השנייה נארזת בתיק ותחכה לנו אחרי מסע הטרמפים. אם עד עכשיו חווינו חוסר וודאות, היא זניחה לגמרי לעומת מה שעתיד לקרות, ואנחנו חושדות בכך - אבל חוסר וודאות, מעצם טבעה, אי אפשר לצפות ולתכנן. מחר זה מתחיל באמת. כן, זה כבר התחיל אינספור פעמים, אבל גם הפעם, ההתחלה תעלה על כל קודמותיה, וזה כל הקסם.
פוסטים קודמים על הטיול:
23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina
אם הקרטרה היא מירוץ, אז בקבוצה היריבה, שבטוח תנצח בדרך-לא-דרך, נמצאים החבר'ה הישראלים שיוצאים לטיולים בואנים. אנחנו אוהבים לדבר עליהם בתור ה-סמל לישראליאדה שאנחנו כל כך סולדים ממנה. רק לא להיתקל בהם, חלילה, במסלול הטרמפים הטהור שלנו. הם משלמים הרבה יותר, דוהרים את הקרטרה ב-5 ימים, ואיכשהו מצליחים לסבול חבורה רועשת של מוצ'ילרים 24 שעות ביממה. כשאנחנו מקבלים בקתה חביבה בלוס אנטיגוס, החשש המרכזי שלנו הוא שהם יגיעו לשם בעקבותינו.
בינתיים אנחנו מתמקמים. משותפינו לבקתה אנחנו לומדות דבר אחד חשוב: ל ה א ט. התוכנית המקורית הייתה להמריא לעבר הטרמפים ברגע שנוכל, אבל במקום זה אנחנו נשארות יום שלם בלוס אנטיגוס, מטיילות בעיירה השקטה, טובלות באגם בואנוס איירס (שממשיך גם לתוך צ'ילה, שם הוא נקרא אגם הגנרל קאררה)... אמנם לא הייתי ממליצה להגיע לכאן במיוחד, אלמלא הצורך הגאוגרפי-תחבורתי, אבל גם בבילוי במקום לא תיירותי במיוחד, בשקט וברוגע, יש משהו מהנה.
אנחנו חוזרות לארוחת ערב מושקעת, ועל כך אני חייבת להרחיב: מסתבר שהכרנו זוג שמשקיע באוכל. כן, בטיול. אנחנו חיות כבר כמה שבועות על אורז לבן, פסטה לבנה, ירקות, פירות יבשים, לחם, וכל זה עם קטשופ (אני זוכרת את עצמי בנקודה כלשהי בטיול אוכלת בוטנים עם קטשופ). אבל מכאן ואילך נשנה הרגלים, נתחיל לקחת איתנו תבלינים, נשלב דגנים וקטניות. ארוחת הערב שכולנו מכינים וזוללים יחד, כוללת בין השאר אורז מתובל עם חומוס ואמפנדס (מעיגולי בצק שנמכרים בסופרים) במילוי דלעת ובצל, ואנחנו נהנים מכל רגע.
בערב המאוחר עוברים להכנות. כל הציוד הנחוץ באמת נארז במוצ'ילה. אוסף הכבלים והמטענים האינסופי, בגדים שאינם שימושיים (ע"ע ג'ינס), וכל מה שעונה להגדרה "דברים שאני מתחרטת שלקחתי", נארזים בתיק הכחול הקטן שעומד להישלח מהטרמינל המקומי אל סוף המסלול. באל צ'אלטן גיליתי שוקולד בשם AGUILA, טעים ו"כשר" לפי מדד הטבעונות, וגם כאן קניתי כמה טבליות. אחת נזללת בזמן ההכנות, השנייה נארזת בתיק ותחכה לנו אחרי מסע הטרמפים. אם עד עכשיו חווינו חוסר וודאות, היא זניחה לגמרי לעומת מה שעתיד לקרות, ואנחנו חושדות בכך - אבל חוסר וודאות, מעצם טבעה, אי אפשר לצפות ולתכנן. מחר זה מתחיל באמת. כן, זה כבר התחיל אינספור פעמים, אבל גם הפעם, ההתחלה תעלה על כל קודמותיה, וזה כל הקסם.
23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina
3-6.12.11 - לטורוס שלי 3 פינות
7-9.12.11 - ברווזים וקרחונים באל קלפטה
9-10.12.11 - עכבר הכפר בבירת הטרקים
11.12.11 - פיץ רוי
7-9.12.11 - ברווזים וקרחונים באל קלפטה
9-10.12.11 - עכבר הכפר בבירת הטרקים
11.12.11 - פיץ רוי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה