עיכוב בזמנים ביום האחרון באל צ'אלטן, בשילוב החשש שלי מהליכה מאתגרת בלחץ של זמן, שולח אותי למסלול קצר יותר מהמתוכנן, שמוביל למפל גבוה ודקיק - צ'וריז'ו דל סלטו. אני יושבת לבד ומשקיפה על המפל, חושבת, כותבת. שלושה ישראלים נוספים שנמצאים שם מסתובבים ומבצעים פעלולים אקרובטיים על האבנים שמתחת למפל. המצלמה שהשאירו מאחור צונחת למים, אני מצילה אותה, וכשהם חוזרים - אנחנו מפתחים שיחה. תמיד כייף להכיר מטיילים חדשים ונחמדים, במיוחד אם הם אפילו מזמינים אותי לשתות איתם תה.
כששלושתם מטפסים למעלה ומגיעים ממש אל תוך המפל, גם אני רוצה! אז אני צועדת על האבנים, המצלמה איתי, מתגנבת מהצד, עד שאני ממש... בתוך המפל. כלומר, ביני לבין העולם החיצוני שלפני רגע הייתי בתוכו בעצמי, זורמים מי המפל שנובעים מלמעלה, ממקום שאני לא יכולה לראות מכאן. עפות עליי טיפות. אני בתוך מפל.
בערב, אנחנו מתגלגלות שוב להרצאה של מלך הואנים. "מישהו מוכר אוהל?" "כן!" וכך אנחנו פוגשות מוצ'ילר חביב. גם הוא תכנן לצאת לקרטרה, אבל החברים הבריזו לו, והוא נתקע עם אוהל ענקי שמצבו "כחדש". היי... אולי תצא לקרטרה איתנו?
הרעיון הספונטני הזה צריך להיבדק בדייט משולש. אנחנו מתיישבים לשתות בראנצ'ו גרנדה ומחליפים חוויות על החיים. המוצ'ילר החביב היה מאבחן פסיכוטכני בצבא, והוא מפעיל עלינו את שיטותיו המסתוריות. כנראה ששתינו ראויות, אבל הוא עדיין מתלבט, אנחנו קובעות שנבדוק איתו את העניינים מאוחר יותר, ויוצאות למסע החיפושים הסופי. שום דבר לא ודאי, עדיין אין לנו אוהל. לי עדיין אין שק שינה. בינתיים נראה שאי אפשר לקנות אף אחד מהשניים בעיירה הזאת מבלי למכור את נשמותינו בתמורה, ומחר אנחנו אמורות להתחיל להתקדם לעבר שבוע הטרמפים. אנחנו בבעיה, והגיע הזמן לאמצעים קיצוניים.
אנחנו עוברות מבית לבית ברחבי העיירה. בסדר, לא בכל הבתים אנחנו עוברות. אנחנו משתדלות להיכנס רק למקומות מסחריים - פאבים, הוסטלים, חנויות, ובכל מקום אנחנו שואלות אם שמעו על מישהו שמוכר אוהל או שק שינה. על הדרך אנחנו מוצאות את עצמנו כמעט פולשות לבתים פרטיים של אנשים. המוכר ב"סבתא גוז'ה", חנות שוקולדים וגלידות מקומית, מחפש לנו מודעות רלוונטיות בעיתון, ואחר כך לוקאס מ"אלברגה אהוינקן", ההוסטל הראשון שישנתי בו כאן, שכבר מכיר אותי בשם, שואל אם אני קוראת בספרדית ומעניק לי באהבה את אותו העיתון. שום כלום. אנחנו משחזרות את הטיפים ששמענו מקרטריסטים שהגיעו מהצפון (קרטריסטים - מלשון "קרטרה", כביש בספרדית, ואם לדייק - "קרטרה אוסטרל", "הכביש הדרומי" שלאורכו אנחנו עתידות לתפוס טרמפים). במקביל אנחנו זורקות ספקולציות לגבי הדברים שיקרו או לא יקרו לנו אם ניסע בלי אוהל. "תמיד מגיעים לעיירה בלילה, אז מה כבר יקרה?" פיית האחריות זועמת, ומרפי מצחקק בפינה.
בלילה אנחנו מנסות לאתר את המוצ'ילר-ואולי-שותף-לטרמפים, ובסופו של דבר מגלות שהוא החליט שלא להצטרף, זה לא משהו אישי, פשוט אנחנו בטוחות שנצא מחר כדי לצאת לטרמפים בהקדם, ולו יש עוד סידורים לעשות. בעוד כמה ימים ניתקל בו ונשמע איך התפתחו קורות הטיול שלו, אבל בינתיים, אנחנו חסרות אוהל בעליל, ואין לנו ממש מה לעשות בנידון. לילה טוב, מחר יוצאים לדרך.
פוסטים קודמים על הטיול:
23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina
כששלושתם מטפסים למעלה ומגיעים ממש אל תוך המפל, גם אני רוצה! אז אני צועדת על האבנים, המצלמה איתי, מתגנבת מהצד, עד שאני ממש... בתוך המפל. כלומר, ביני לבין העולם החיצוני שלפני רגע הייתי בתוכו בעצמי, זורמים מי המפל שנובעים מלמעלה, ממקום שאני לא יכולה לראות מכאן. עפות עליי טיפות. אני בתוך מפל.
 |
| אז ככה נראה מפל מבפנים! |
הרעיון הספונטני הזה צריך להיבדק בדייט משולש. אנחנו מתיישבים לשתות בראנצ'ו גרנדה ומחליפים חוויות על החיים. המוצ'ילר החביב היה מאבחן פסיכוטכני בצבא, והוא מפעיל עלינו את שיטותיו המסתוריות. כנראה ששתינו ראויות, אבל הוא עדיין מתלבט, אנחנו קובעות שנבדוק איתו את העניינים מאוחר יותר, ויוצאות למסע החיפושים הסופי. שום דבר לא ודאי, עדיין אין לנו אוהל. לי עדיין אין שק שינה. בינתיים נראה שאי אפשר לקנות אף אחד מהשניים בעיירה הזאת מבלי למכור את נשמותינו בתמורה, ומחר אנחנו אמורות להתחיל להתקדם לעבר שבוע הטרמפים. אנחנו בבעיה, והגיע הזמן לאמצעים קיצוניים.
אנחנו עוברות מבית לבית ברחבי העיירה. בסדר, לא בכל הבתים אנחנו עוברות. אנחנו משתדלות להיכנס רק למקומות מסחריים - פאבים, הוסטלים, חנויות, ובכל מקום אנחנו שואלות אם שמעו על מישהו שמוכר אוהל או שק שינה. על הדרך אנחנו מוצאות את עצמנו כמעט פולשות לבתים פרטיים של אנשים. המוכר ב"סבתא גוז'ה", חנות שוקולדים וגלידות מקומית, מחפש לנו מודעות רלוונטיות בעיתון, ואחר כך לוקאס מ"אלברגה אהוינקן", ההוסטל הראשון שישנתי בו כאן, שכבר מכיר אותי בשם, שואל אם אני קוראת בספרדית ומעניק לי באהבה את אותו העיתון. שום כלום. אנחנו משחזרות את הטיפים ששמענו מקרטריסטים שהגיעו מהצפון (קרטריסטים - מלשון "קרטרה", כביש בספרדית, ואם לדייק - "קרטרה אוסטרל", "הכביש הדרומי" שלאורכו אנחנו עתידות לתפוס טרמפים). במקביל אנחנו זורקות ספקולציות לגבי הדברים שיקרו או לא יקרו לנו אם ניסע בלי אוהל. "תמיד מגיעים לעיירה בלילה, אז מה כבר יקרה?" פיית האחריות זועמת, ומרפי מצחקק בפינה.
בלילה אנחנו מנסות לאתר את המוצ'ילר-ואולי-שותף-לטרמפים, ובסופו של דבר מגלות שהוא החליט שלא להצטרף, זה לא משהו אישי, פשוט אנחנו בטוחות שנצא מחר כדי לצאת לטרמפים בהקדם, ולו יש עוד סידורים לעשות. בעוד כמה ימים ניתקל בו ונשמע איך התפתחו קורות הטיול שלו, אבל בינתיים, אנחנו חסרות אוהל בעליל, ואין לנו ממש מה לעשות בנידון. לילה טוב, מחר יוצאים לדרך.
פוסטים קודמים על הטיול:
23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina
3-6.12.11 - לטורוס שלי 3 פינות
7-9.12.11 - ברווזים וקרחונים באל קלפטה
9-10.12.11 - עכבר הכפר בבירת הטרקים
11.12.11 - פיץ רוי
7-9.12.11 - ברווזים וקרחונים באל קלפטה
9-10.12.11 - עכבר הכפר בבירת הטרקים
11.12.11 - פיץ רוי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה