פיסת שלווה: 22.12.11 - קסם של עיירה

"let us step out into the night and pursue that flighty temptress, adventure"

קרוב לקצה הצפוני של הקרטרה, שוכנת לה העיירה צ'ייטן. פעם היא הייתה חלק בלתי נפרד ממסלול הטרמפים של הישראלים, אבל ב-2008 הכל השתנה. הר הגעש צ'ייטן התפרץ אחרי יותר מ-9000 שנה של שקט, מה שהוביל בין השאר להצפת העיירה.

אנחנו מחליטות להגיע לצ'ייטן, בעיקר מתוך סקרנות, וגם כחלק מהתכנון להגיע משם לאי צ'ילואה. הבחור שלקח אותנו במשאית ללה חונטה, הבטיח שלמחרת נוכל להמשיך איתו הלאה, אבל אנחנו מפספסות אותו משום מה, ושוב מחכות לטרמפים. שותפתי בינתיים מלטפת כלב גדול, שמארח לנו חברה. אני קצת מבוהלת מליטוף הכלבים, עם כל אהבתי אליהם, אני חוששת ממחלות למיניהן.

מכונית חולפת במהירות, אנחנו לא מספיקות להניד עפעף והכלב כבר נובח ורץ לכביש, המכונית חובטת בו והוא נופל לכביש. מת.

אנחנו המומות מכל העניין. שותפתי יוצאת לכביש כדי לגרור אותו משם, שלא יידרס שוב, וחוזרת עם שריטה ביד. ספק מהכלב, ספק מהצמחים. אני מתחילה לפתח היסטריה קלה.

בעודנו מהרהרות במהירות שבה חיים יכולים להיגמר, אנחנו משיגות טרמפ עם נהג משאית. הפעם אנחנו יושבות איתו בתא, מפטפטות, עד שמסתבר שהוא עובד בבנייה אי שם בנקודה אקראית, ולכן הוא מוריד אותנו באמצע שומקום. למזלנו אוסף אותנו בחור ברכב פרטי, שנוסע ישר לצ'ייטן.

אנחנו (ההיסטריה שלי ואני) מחליטות ברוב קולות ששותפתי צריכה לקבל עזרה רפואית. עם ההגעה לעיירה, אנחנו נתקלות בניקולס, שהאנגלית שלו טובה באופן מחשיד, והוא מכוון אותנו למרכז הרפואי המקומי, שם מחטאים לה את הפצע. יכול להיות שלא היה באמת טעם לכל העניין הזה, אבל לפחות אני רגועה יותר.

אנחנו ניגשות לברר מתי אפשר להמשיך מכאן לאי צ'ילואה, כי כמה זמן כבר אפשר להיתקע בעיירה נטושה שכזו? מסתבר שהמעבורת יוצאת פעם בשבוע, בימי שני, מכאן לעיר קיון שבצ'ילואה. התמזל מזלנו והגענו ביום חמישי. אנחנו נכנסות למערבולת של התלבטויות: נחזור אחורה ונמשיך בתכנון המקורי, לעבר פוטלאופו (תנסו להגיד את זה עשר פעמים רצוף!) ומשם לארגנטינה? נחכה למעבורת? ארבעה ימים במקום אחד, שלא נראה כאילו יש בו אטרקציות רבות, מרגישים כמו בזבוז זמן בטיול כל כך אינטנסיבי. ובכל זאת, משהו מסקרן אותנו – גם באי צ'ילואה, גם כאן בצ'ייטן, ואנחנו מחליטות להישאר, בינתיים בלי לקנות כרטיסי הפלגה שיחייבו אותנו לארבעה ימים – נישאר לילה אחד, ואז נחליט.

רק הגענו, ואנחנו כבר מרגישות שבצ'ייטן כולם יודעים עלינו הכל ומציעים את שירותיהם בהתאם. אה, הגעתן עכשיו? אתן מחפשות מקום לינה שאפשר לבשל בו? יש את ההוספדחה של ריטה, 7000 פסו ללילה. היי, ראיתי אתכן עם ניקולס קודם. נו, איפה אתן ישנות בסוף? לאן אתן הולכות עכשיו? לא, פשוט חשבתי שאין לכן איך להגיע למעיינות. אני יכול לקחת אתכן לשם. ואני גם נוסע לפוטלאופו, סתם שתדעו.

כשמתגברים על התחושה הראשונית של החדירה לפרטיות, אפשר לגמרי להבין את הצ'ייטנאים. ניקולס, שמנהל סוכנות נסיעות מקומית, מספר לנו על המאורעות שאחרי התפרצות הר הגעש. 5000 התושבים שחיו בצ'ייטן, עזבו כשהיא הוצפה. העיירה עמדה ריקה. ממשלת צ'ילה לא ששה לשקם את העיירה, שהפכה לעניין של מחלוקת פוליטית. האינטרס הממשלתי היה למכור את האזור, שבו שוכנים מכרות בעלי ערך, למולטימיליונר אמריקאי בשם טומפקינס. כיום חיים שם, למרות הכל, 700-800 איש. העיירה שנראית לגמרי רגילה ממבט ראשון – אולי קצת מוזנחת, אבל עם ארבעה סופרמרקטים; ורק כשמתעמקים, מגלים את עיר הרפאים, על בנייניה הנטושים, שחלקם נמצאים בשיפוצים מתמידים, על חוף ימה האפרורי, שבולי העץ המפוזרים לרוחבו מזכירים שאריות של שדה קרב. האנשים המקסימים, שנלחמו על הבית שלהם, כל כך צמאים לתיירים, לרוח חדשה כאן בעיירה ("כן, יש כאן הרבה מה לעשות..."). אבל הם גם קצת אדישים, וגם זה מובן - אם העיירה שלך כבר נחרבה בהתפרצות הר געש, איזו סיבה לדאוג בכלל קיימת בעולם הזה?

ריטה, בעלת ההוספדחה שאנחנו מתארחות בו, היא ההוכחה החיה לכל אלה, והיא גם זו שחושפת בפנינו עוד חלקים בסיפור. קשה לדמיין איך האישה החמודה הזאת חזרה וחיה כאן לבד, כמו נשים נוספות, אחת מכמה עשרות משוגעים שלא יכלו לסבול את המרחק מהעיירה שלהם. תוך חודשים ספורים מההתפרצות, אנשים התחילו לחזור לצ'ייטן, ולחיות בה במעין "מצב מלחמה", בלי מים וחשמל. הם נאלצו להיות מוכנים לכך שבכל רגע ייתכן שיצטרכו לעזוב. אבל צ'ייטן הייתה בית, והם נשארו. עם הזמן הממשלה התחלפה, והממשלה החדשה חיברה את העיירה בחזרה לתשתיות. ככה, לאט לאט, דוד ניצח את גוליית. ריטה מעוררת הערצה, ובלי קשר לזה, אוהבת ישראלים. כן, היא אומרת, הם עושים הרבה רעש ובלגאן, אבל גם אני כזאת. חוץ מזה, יש לה שורשים יהודיים, ואני מוצאת את עצמי מדברת איתה על חנוכה.

הלילה הראשון מגיע, ואנחנו עדיין לא יודעות מה יקרה מחר, אבל בינתיים יש לנו חדר בבית חמים, אצל בעלת בית חביבה ומכניסת אורחים. אנחנו הולכות לישון, ומחר? לגבי מחר נראה...