פיסת שלווה: 17.12.12 - ויה סרו קסטיו

השעה: מוקדם מדי בבוקר - או לא מספיק מוקדם, תלוי את מי שואלים. המקום: על הקרטרה אוסטרל, בעוד עיירה אקראית שהספקנו להכיר, לאהוב ולמצות. המטרה: טרמפ ליעד הבא, והיעד הפעם - ויה סרו קסטיו. עד לא מזמן הייתי קוראת לזה "ויז'ה סרו קסטיז'ו", אבל אני כבר מתחילה להתרגל לדיבור הצ'יליאני.

במהלך ההמתנה לטרמפים מתגבשים חוקים שונים. 1. טנדרים אדומים לא עוצרים. למה? לא ברור. אבל ככה אומרים, ולכן לתפוס טרמפ בטנדר אדום = דוז פואה. 2. אם אתה רוצה שיעצרו לך, עדיף שתהיה בחורה. או לפחות שתתלווה אליך בחורה. 3. כמו בכל תוכנית ריאליטי, גימיקים עוזרים. שלטים, אביזרים, בלונים. 4. אם ברכב שעלית עליו יש הרבה אנשים, לא בטוח שהנסיעה היא חינם.

את החוק הרביעי אנחנו עתידות לגלות היום. לתפוס טרמפים ברביעייה נראה בלתי אפשרי, הבנים הולכים קדימה ואנחנו מחכות קרוב יותר לעיירה. מיניבוס קטנטן עוצר לנו. אנחנו לא טורחות לשאול אם זה עולה כסף, אולי כי אני בסתר ליבי מעדיפה לשלם עוד כמה אלפי פסוס צ'יליאני (אלף אחד שווה לשבעה שקלים) ולא להמשיך לחכות. בפנים, בזמן הנסיעה (ואחרי שאנחנו חולפות במבוכה על פני הבנים, שמנופפים בידיים בטירוף לנהג שלא עוצר) אנחנו מתחילות לתהות. אני מנסה לשאול כמה עולה הנסיעה, אבל גם חלק מהנוסעים האחרים לא ממש מיודעים. בסופו של דבר, תמורת סכום כנראה סביר שאני כבר לא זוכרת, אנחנו מגיעות למחוז חפצנו.

אוטובוס הקסמים - מספק מזון לכל

האטרקציות במחוז חפצנו כוללות מסעדה שנמצאת בתוך אוטובוס נייח (סלט! איזה כייף!), טרק בהרים (פירוט המסלול משורבט בעברית על תחנת האוטובוס), וטביעות ידיים של אינדיאנים, אותן נלך לראות למחרת.

אנחנו מחליטות לישון בקמפינג, בשקי שינה תחת האוויר הפתוח. הבחור שעובד בקמפינג מרחם עלינו, ובגלל היותנו המסכנות היחידות שם, הוא מציע לנו לישון בביתן העץ שמשמש גם מטבח, בלי תוספת תשלום. הקמפינג לא ממוקם ממש ברחובות העיירה, אלא הדרך המובילה אליו היא מעין סטייה מהקרטרה אל תוך הצמחיה למטה. אנחנו מתמקמות, עולות חזרה לעיירה ומתחילות לצעוד לעבר הנופים הנחשקים. אני מחליטה דיי מהר שלא מתחשק לי לצעוד יותר מדי, ונשארת על שפת הנחל, דיי קרוב לעיירה. שותפתי ממשיכה.

מאוחר יותר אני חוזרת לעיירה ומחפשת חיבור אינטרנט. כאן בעיירות, רוב העסקים שייכים למשפחות מקומיות ונמצאים בתוך הבתים שלהן, כך שזה לא נדיר למצוא הוספדחה, סופר ואינטרנט קפה במקום אחד. אני משתמשת בסקייפ, ומדברת סוף כל סוף עם שותפתי היקרה (השנייה, לדירה בארץ) ועם ידיד טוב. השיחות נמשכות שעות, עד שבעלת המקום מסלקת אותי ואני מתחילה לצעוד לכיוון הקמפינג.

ירידה לא מדוייקת מהכביש הראשי מובילה אותי למקום שבו אני שומעת נביחות של כלב שמיועדות ללא ספק אליי. אני חוזרת לכביש, מנסה לרדת ממנו במקום אחר, לא מצליחה להשיג בטלפון את שותפתי (הפעם זו שוב שותפתי לטיול), ומרגישה אבודה. במלוא מובן המילה. אני בעיירה צ'יליאנית רחוקה, בחושך, הכל סגור ואין אפילו את מי לשאול לגבי הקמפינג. העובדה שאין לי ברירה אלא להמשיך ולחפש היא כנראה זו שמובילה אותי בסופו של דבר חזרה, קצת לפני התקף הלב. שותפתי כבר התחילה להכין ארוחת ערב, אני מצטרפת אליה, ובזכות הבחור טוב הלב, גם הלילה אנחנו לא ישנות מתחת לגשם.