כשאני רצה משעה לשעה, מיום ליום, משבוע לשבוע, מה שבאמת עוזר לי לעכל, לחשוב, לקבל החלטות,
זה פשוט לעצור ולשאול את עצמי איך עבר עליי השבוע הזה (יכול להיות גם יום, לצורך העניין - אבל משהו שבועי נראה לי גם נוח וגם ריאלי יותר).
הרי בקלות אני יכולה לראות כל שבוע כאילו הוא דומה לקודמו, אבל במבט מעמיק יותר, אפשר למצוא לא מעט הבדלים. מעבר לזה, דווקא מאותם הדברים הדומים אפשר ללמוד הרבה. ברגע שאני מסתכלת על תבנית, שמה לב למשהו שחוזר על עצמו, קוראת לדברים בשמם (או בשם המומצא שאני בוחרת לתת להם, שזה אפילו עדיף), קל לי יותר להחליט ממה אני מרוצה, מה הייתי רוצה לשנות, מה עובד בשבילי ומה לא כל כך עובד.
אז... זה מה שהיה לי השבוע. או לפחות חלק ממה שהיה לי השבוע.
פתחתי את הבלוג הזה.
חשבתי על זה ורציתי את זה כל כך הרבה זמן, וכל פעם זה "לא היה הזמן הנכון", ואז פתאום הזמן הזה הגיע.
יכול להיות שהוא יכול היה להגיע מוקדם יותר.
אבל אני לא מאמינה בחרטה (גם לא בהסתברות, אבל על זה בפעם אחרת).
לכתוב על עצמי בחופשיות, ולתת לאנשים שמכירים אותי יותר ופחות לקרוא, ואפילו לקבל תגובות חיוביות - זה נותן לי כל כך הרבה כוחות, תקווה, וכן, גם קצת יותר שלווה.
חשבתי לעצמי, מה אם אנשים שלא הכירו את הצדדים האלה שלי, יקראו כאן בבלוג ויתרחקו ממני.
ואז אמרתי לעצמי, שבעצם כל החברים שלי היום הם אנשים מאוד מגוונים שנחשפו לשלל המוזרויות שלי (כמו שאמר לי חבר טוב ממש לא מזמן, "כל פעם אני חושב שאת לא יכולה להיות מוזרה יותר, ואז את מתעלה על עצמך").
אז כנראה שהאנשים שאיתם טוב לי, לא בורחים בכזו קלות.
חוץ מזה, מה הטעם בחברים שלא יכולים לקבל אותי כמו שאני באמת?
עשיתי הסכם מוטיבציה עם חבר טוב.
זה אומר שהתחייבנו אחד בפני השנייה על כל מיני דברים שנעשה השבוע - דברים שאנחנו רוצים לעשות וכל פעם דוחים.
עשינו את מה שתכננו. כייף שזה עבד, ועכשיו אני יודעת שהשיטה הזאת של להתחייב בפני מישהו - עובדת.
חוץ מההרגשה הטובה שהתכנונים בוצעו, גם הדברים עצמם שעשיתי נתנו לי הרבה: נגינה בגיטרה, וריצה בחוץ שגילתה לי שאני יותר בכושר ממה שחשבתי (אז נפלתי באמצע וקצת ריסקתי את הרגל, אבל לפחות עשיתי חצי סיבוב).
יכול להיות שהוא יכול היה להגיע מוקדם יותר.
אבל אני לא מאמינה בחרטה (גם לא בהסתברות, אבל על זה בפעם אחרת).
לכתוב על עצמי בחופשיות, ולתת לאנשים שמכירים אותי יותר ופחות לקרוא, ואפילו לקבל תגובות חיוביות - זה נותן לי כל כך הרבה כוחות, תקווה, וכן, גם קצת יותר שלווה.
חשבתי לעצמי, מה אם אנשים שלא הכירו את הצדדים האלה שלי, יקראו כאן בבלוג ויתרחקו ממני.
ואז אמרתי לעצמי, שבעצם כל החברים שלי היום הם אנשים מאוד מגוונים שנחשפו לשלל המוזרויות שלי (כמו שאמר לי חבר טוב ממש לא מזמן, "כל פעם אני חושב שאת לא יכולה להיות מוזרה יותר, ואז את מתעלה על עצמך").
אז כנראה שהאנשים שאיתם טוב לי, לא בורחים בכזו קלות.
חוץ מזה, מה הטעם בחברים שלא יכולים לקבל אותי כמו שאני באמת?
עשיתי הסכם מוטיבציה עם חבר טוב.
זה אומר שהתחייבנו אחד בפני השנייה על כל מיני דברים שנעשה השבוע - דברים שאנחנו רוצים לעשות וכל פעם דוחים.
עשינו את מה שתכננו. כייף שזה עבד, ועכשיו אני יודעת שהשיטה הזאת של להתחייב בפני מישהו - עובדת.
חוץ מההרגשה הטובה שהתכנונים בוצעו, גם הדברים עצמם שעשיתי נתנו לי הרבה: נגינה בגיטרה, וריצה בחוץ שגילתה לי שאני יותר בכושר ממה שחשבתי (אז נפלתי באמצע וקצת ריסקתי את הרגל, אבל לפחות עשיתי חצי סיבוב).
היה לי לילה אחד נוראי.
לילה של דאגה ושל חוסר אונים ושל מחסור בגבולות.
אם לדייק, אז הערב והבוקר היו סיוטיים - וזה דיי קיצר את הלילה ולא השאיר הרבה זמן לישון.
לילה של דאגה ושל חוסר אונים ושל מחסור בגבולות.
אם לדייק, אז הערב והבוקר היו סיוטיים - וזה דיי קיצר את הלילה ולא השאיר הרבה זמן לישון.
עכשיו המילים "נוראי" ו"סיוטי" נשמעות חזקות מדי. כשזה קרה, ככה זה הרגיש. נוראי וסיוטי - אבל אפשרי, בכל זאת.
כתבתי על זה בבלוג. אנשים לפעמים חושבים שהכתיבה עוזרת. אני לא יכולה להגיד שהכתיבה תמיד עושה שינוי פנימי. זה אולי העניין ביצירה. אני פשוט נותנת איזשהו ביטוי למשהו שגם ככה קורה בפנים.
כתבתי על זה בבלוג. אנשים לפעמים חושבים שהכתיבה עוזרת. אני לא יכולה להגיד שהכתיבה תמיד עושה שינוי פנימי. זה אולי העניין ביצירה. אני פשוט נותנת איזשהו ביטוי למשהו שגם ככה קורה בפנים.
אם זה כבר שם, אז לפחות שיהיה משהו שיהיה אפשר לראות בעיניים או להחזיק ביד.
האנשים הרלוונטיים אמרו לי שלא היה הרבה שיכולתי לעשות אחרת.
מה שיותר משמעותי לי, זו לא רק הדרך שבה פעלתי, אלא היכולת שלי לקבל את הדרך הזאת, ולהגיד לעצמי שבאמת עשיתי את מה שהיה נראה לי נכון באותו רגע.
מסתבר שאולי אפילו עשיתי קצת יותר מדי.
יש גם אכזבה, כי זה ממש לא היה צפוי, והכל הרי היה אמור להיות אחרת, אבל למזלי או לצערי יש מספיק דברים שיעסיקו אותי כדי שאני לא אתעמק באכזבה הזאת.
האנשים הרלוונטיים אמרו לי שלא היה הרבה שיכולתי לעשות אחרת.
מה שיותר משמעותי לי, זו לא רק הדרך שבה פעלתי, אלא היכולת שלי לקבל את הדרך הזאת, ולהגיד לעצמי שבאמת עשיתי את מה שהיה נראה לי נכון באותו רגע.
מסתבר שאולי אפילו עשיתי קצת יותר מדי.
יש גם אכזבה, כי זה ממש לא היה צפוי, והכל הרי היה אמור להיות אחרת, אבל למזלי או לצערי יש מספיק דברים שיעסיקו אותי כדי שאני לא אתעמק באכזבה הזאת.
נלחמתי בשביל משהו שהיה לי חשוב.
הדרך הזאת, של להגיד את כל מה שאני חושבת גם אם זה אולי לא ישנה כלום, היא הדרך שלי.
וכשאני הולכת עם הדרך שלי, עם האמת שלי, אני מרגישה טוב. לא משנה מה התוצאות.
גיליתי שאני עדיין מסוגלת להאמין בכל מיני רעיונות שלא עושים לי טוב, ושאני יודעת שהם לא נכונים, אבל באותו הרגע - לא מצליחה לגייס כוחות כדי לחשוב אחרת.
זה אולי מתסכל - ובעיקר מוזר לי - שאני עדיין יכולה להתערער ולהפוך את העובדות (למשל, שאין לי תוכניות לערב מסויים) למסקנות ("אין לי חברים").
בעיקר לאור קיומם של החברים המדהימים שלי.
ואולי דווקא לאור קיומם, זה מתבקש - כי אני כל כך מפחדת להפסיד את מה שיש לי עכשיו, ובמקרה הזה - יודעת שיש לי מה להפסיד.
אז קפצתי למסקנות, בסופו של דבר היו תוכניות, ומה שמצחיק זה שעכשיו אני חושבת שאולי דווקא היה עדיף אם לא היו לי, ואם הייתי נאלצת להתמודד מול התחושה הזאת של זהו-נשארתי-לבד-בעולם.
כמובן שבדיעבד הרבה יותר קל לראות את הצדדים הטובים, אבל באותו הרגע לא ממש הצלחתי, אז כנראה שהדברים כן הסתדרו לטובתי.
הצלחות קטנות בעבודה, שנתתי לעצמי להתלהב מהן.
אני חושבת שלא התלהבתי מספיק.
כדאי שאתחיל גם לרשום אותן, כי כל כך קל לשכוח.
עייפות רבה.
לא בלית ברירה, אלא בגלל חוסר שינה.
העייפות כרגיל הקשתה על התפקוד שלי. הבנתי שוב שהעייפות משבשת לי הכל, ושאחרי שינה טובה, הרבה יותר טוב לי במהלך היום.
תחושה שמעריכים אותי, שלפעמים קשה לי להתמודד איתה אפילו יותר מביקורת.
קשה לי לעכל דברים טובים שנאמרים לי, שנאמרים עליי, שקורים לי.
כאילו אני לא בטוחה מה המקום הנכון לקטלג אותם בפנים, ואולי גם חוששת להתאכזב אם הדברים האלה יחלפו או ישתנו, ולכן אני לא נותנת להם לחלחל לעומק.
ואולי אני נותנת להם לחלחל, ולא נותנת לעצמי להרגיש שהם חלחלו.
לפעמים ההסתכלות על היחס שלי לדברים, מלמדת אותי הרבה יותר מאשר ההסתכלות על הדברים עצמם.
התגברתי על המחשבה שלבן אדם מסויים יש סלידה ממני.
פשוט החלטתי להתעלם מהמחשבה הזאת, ובאתי ודיברתי והייתי עצמי.
אני מרגישה שהרווחתי. גם אם הסלידה שם, נהניתי להתעלם ממנה.
שוב, היחס שלי לדברים - מעיד על הרבה יותר מאשר המעטפת האובייקטיבית לכאורה של אותם הדברים.
תובנות "קטנות" וחשובות.
יותר צלילות. גם זה לא פשוט, כי התובנות לא תמיד משמחות, ולפעמים באות איתן מחשבות שקשה לסלק.
ובכל זאת, אני מעדיפה להבין.
חלקן הגיעו מאנשים אחרים ופשוט נפלו אצלי לנקודות הנכונות.
חלקן באו ממחשבה.
כל כך חשוב לתת לעצמי את הלבד הזה, את הזמן לחשוב באמת.
מרחב.
זה עדיין תהליך מורכב, שעצם הכתיבה עליו מעוררת כל מיני רגשות.
מצד אחד אני - וכל המעורבים בדבר - ממש זקוקים למרחב הזה.
ומצד שני, עם כל הכוונות הטובות, לפעמים זה איכשהו קשה מדי.
גם כשיש מרחב, גם כשאין.
השבוע נדמה לי שזה קצת הצליח. בתור התחלה, כי כן היה מרחב - שהגיע הפעם יותר בטבעיות - והמרחב הזה איפשר לי יותר להסתכל על דברים מנקודת המבט האמיתית שלי, וגם לראות את עצמי.
עדיין לא קל.
אני לא בטוחה לאן אני הולכת, אבל נראה לי שאני קצת יותר קרובה.
אפשרות חדשה.
שפתאום נראית מתאימה, וזה מעודד.
סלסה בחמישי בערב.
כייף כמו תמיד, מצחיק כמו תמיד, הדרך הכי טובה לסגור את השבוע.
להצליח לעשות תרגילים שנראים לי מהצד כל כך מסובכים - זה מדהים בפני עצמו.
לכתוב את כל זה, ואז לקרוא, עוזר לי לראות כמה עברתי בשבוע אחד - וזה עוד על קצה המזלג.
זה גם מזכיר לי כמה לרשום את הדברים - כמו שכתבתי כאן בהתחלה - נותן להם צורה, ממשית הרבה יותר מהמחשבות שמתרוצצות לי בראש.
אתם מוזמנים לרשום כאן בתגובות, או איפשהו אצלכם, את הדברים המשמעותיים - הם לא חייבים להישמע משמעותיים, העיקר שהם משמעותיים לכם - שעברתם השבוע. מה זה עשה לכם, מה רציתם וקרה, מה רציתם והיה אחרת. אם בא לכם.
תודה לחווי על הרעיון הנפלא. ככה היא עושה את זה.
ממש נהנתי לקרוא, אפשר ממש להרגיש שעברת איזשהו תהליך תוך כדי כתיבה...:)
השבמחק