פיסת שלווה: 11.12.11

טרק הפיץ רוי מתחיל ממש בקצה העיירה. אני צועדת לבד, יש לי לחמניות, צימוקים, אמפי (עד שתיגמר הסוללה), וכמה שעות טובות עד שהשמש תשקע.

השלט המאיים

צועדת לבד... זה אומר הפסקות מתי שרק בא לי. זה אומר לשבת ולבהות בנוף ולצלם מכל זוית שאני רק רוצה, ויש הרבה זויות כאלה. זה אומר שאני לא צריכה לדאוג שהקצב שלי איטי מדי. זה אומר שיש רגעים כאלה של שלווה מוחלטת, רגעים שבהם אני רואה רק את מה שיש מולי, ואני לגמרי שם.

הנה מגיע החלק הקשה. מולי ניצב שלט: "מסלול הליכה על אדמה לא יציבה ובמדרונות תלולים. רק לאנשים בעלי נסיון, במצב פיזי טוב ועם נעלי טרקים. הסיכונים מתגברים עם שלג, גשם או רוח."

לפני שבועיים, יכול להיות שסימן הקריאה האדום והמילים המאיימות תחתיו היו מבריחים אותי. אבל אני צעדתי בטורוסים! בזריחה! רק לאנשים בעלי נסיון, הא? Challenge accepted, כמו שאומר בארני סטינסון. אני מתחילה לטפס.

העלייה הקשה בהחלט מתגמלת. טיפוס על אדמה, על אבנים, ובסופו של דבר גם במדרון מושלג, מפגיש אותי עם שותפתי היקרה ושתינו יחד מגיעות ללגונה לוס טרס ("השלושה"), שצבעה כחול בוהק ובתוכה צפות חתיכות של שלג. באופק מתנוססים ההרים המפורסמים, הפיץ רוי וידידיו. אחר כך אנחנו מעפילות לעבר הלגונה השנייה שנקראת סוסיה ("מלוכלכת"). הסיבה לשם המפוקפק נותרת בגדר תעלומה... הלגונה מוקפת סלעים אפורים ומחייכת אלינו בטורקיז.

לגונה לוס טרס

לגונה סוסיה

את הדרך חזרה אנחנו עושות יחד. השמש שוקעת לה בינתיים, והשמיים מאחורינו נצבעים בגווני הורוד שאני כל כך אוהבת. לפנינו - תחתינו - מתגלה לאט לאט אל צ'אלטן, וזה מדהים איך חזרה למקום שהגעת אליו שלשום יכולה להוות סוג של חזרה הביתה.

שקיעה בדרך חזרה לעיירה

אחרי שקיבלנו את מנת הנופים היומית, בערב מתחילות ההרפתקאות המשעשעות יותר. אנחנו מתכננות להתחיל מחרתיים את המסע בטרמפים, או לפחות את המסע לעבר המסע בטרמפים, אבל חסר לנו אוהל (לשתינו) ושק שינה (לי - כי בשביל מה להביא שק"ש, אם אפשר למלא את התיק בנוזל עדשות...)

כשרצינו להשכיר ציוד טרקים באושוויה, אפשר היה רק לקנות. כמובן שכאן, כשאנחנו רוצות לקנות, כולם מוכנים רק להשכיר. אנחנו עורכות סיעור מוחין שמוביל אותנו להרצאה של מלך הואנים, שאנחנו מגיעות אליה רק כדי לבקש ממנו לשאול בסוף אם מישהו מוכר אוהל או שק"ש. כך אנחנו מגלות את אחד משותפיי-לחדר-לשעבר-החביבים, שמוכן למכור אוהל במחיר מופלא, אבל מזהיר אותנו בכנות שלא כדאי לנו לקנות אותו. הכל בסדר איתו, כמובן, עד שיורד גשם ונרטבים. אנחנו גם שואלות את מלך הואנים בכבודו ובעצמו אם יש לו אוהל בשבילנו. אתן חברות מהבית? הוא שואל. לא, כי פשוט יש לי אוהל יחיד. אבל אתן יכולות לישון בתוכו שתיכן, פשוט יהיה לכן צפוף. עם כמה שכל האפשרויות הללו נשמעות מפתות, אנחנו לא סוגרות שום דבר, ומשאירות את הטיפול בסוגיית הציוד לערב הבא, שעתיד להיות מצחיק לא פחות.