כשעולים בפטגוניה מדרום לצפון, אין ברירה אלא לאהוב כל מקום שאתה רואה יותר מקודמו. אושוויה - עיירה חמודה, טורוסים - נוף מדהים, אל קלפטה - מי ידע שיש קרחונים כאלה בכלל מסעדה שמכירה בקיומם של טבעונים! ואז... אל צ'אלטן.
בירת הטרקים של ארגנטינה נבנתה ב-1985 כדי לסייע במלחמה הנצחית מול צ'ילה על מתווה הגבול. בקיצור, הגרסה המקומית להתנחלות. העיירה שוכנת בעמק מוקף הרים - מיקום שגורם לקליטה סלולרית משובשת וחיבור אינטרנט איטי יותר מחילזון תשוש, אבל מאפשר יציאה לטבע בקלות. מתוך העיירה יוצאים שבילים שמובילים למסלולים - החל מהליכה של שעה, ועד לטרק קשה של כמה ימים שהסיפורים עליו גורמים לי לרצות לחזור לאל צ'אלטן רק בשביל זה. לא צריך לנסוע, לא צריך לשלם, וברוב המקרים אפשר לטייל ולחזור לישון בהוסטל בעיירה.
אני מגיעה לכאן בלילה, וכמו שהבטיח לי הלונלי פלנט, מנסה לא להתעופף עם הרוחות החזקות בעודי מחפשת הוסטל. מזל שיש עליי מוצ'ילה עם נוזל עדשות ל-40 שנה, שמקרקעת אותי חזק. בסופו של דבר אני נוחתת בהוסטל קטן ומתפורר - בהרבה מובנים. באחת המקלחות הדלת לא ננעלת (וגם למקלחת השנייה לא חסרות צרות) ,אם רוצים להשתמש באינטרנט, גולשים מהמחשב של לוקאס בקבלה, וכמובן שאני לא מכירה כאן אף אחד. השילוב של כל אלה איכשהו מבהיר לי שעכשיו אני באמת, באמת בטיול, מנותקת, רחוקה, ושאני מתחילה לאהוב את זה. השותפים שלי לחדר בדיוק חזרו מטרק קשה ומופלא (מעבר הרוחות). מבלי שאבקש אפילו, הם מעניקים לי מפה מפורטת של האזור ומבטיחים להסביר לי הכל, רק מחר, כשינוחו. גם אני הולכת לישון, והלא נודע יחכה לי בסבלנות.
כייף לא למהר. כייף להיות במקום ולא לדעת מתי תעזבי. בעיירה קטנה שכזו, שיש בה הרבה מה לעשות, אין צורך למהר ולקנות מראש את הכרטיסים ליעד הבא... וטוב שכך. אני מתעוררת לאיטי, מתאקלמת במקום החדש, יוצאת לקניות בסופר, מדברת עם ישראלים ששואלים אם אני מטיילת לבד ואני מסבירה להם שכן, לא, בערך... ואז דין דין אביב מתחילה לשיר לידי. סליחה, מי ששרה "את מוכרת לי פעם" זו שותפתי האהובה לטיול. שוב מצאנו אחת את השנייה, אפילו בלי לחפש... התגעגעתי!
לצד כל הפרטים בעלי וחסרי החשיבות שמסתובבים לי במח, יש דברים שאני פשוט לא זוכרת. נניח, המחשבה הנוכחית שלי על לימודים. אני זוכרת שכבר דיברתי על הרעיון, שבדקתי את תוכנית הלימודים באינטרנט, אבל מתי בפעם הראשונה חשבתי על זה ברצינות? גם הרעיון לנסוע בקרטרה אוסטרל ("הכביש הדרומי") בטרמפים התגנב אליי בדרכים לא ברורות. אני זוכרת שבארץ אמרתי שברור, ברור שאני לא אסע בטרמפים, אני? טרמפים? ככה אני מוצאת את עצמי באל צ'אלטן, מתכננת עם השותפה את המסע לאורך הקרטרה. בטרמפים, כמובן.
אל צ'אלטן היא מעין תחנת יציאה לקרטרה, ומכאן יוצאים גם טיולים מאורגנים שבהם 15 ישראלים נדחסים לרכב, קושרים את המוצ'ילות על הגג ודוהרים לעבר השקיעה. האחראי על הטיולים מתגורר בעיירה כבר כמה שנים, שוכן דרך קבע בהוסטל הראנצ'ו גרנדה, ומעביר בכל ערב הרצאות למטיילים. אנחנו הולכות לפגוש אותו באופן אישי כדי שיספר לנו איך אפשר לנצח במירוץ לקרטרה 2011, או לפחות לשרוד.
מהפגישה עם מלך הואנים אני יוצאת עם רשימות: עיירות שונות, קמפינגים מומלצים, אטרקציות שלא כדאי, אבל קל מאוד, לפספס. אלא אם כן נוסעים בטיול מאורגן, ואז - כמובן שמגיעים לכל מקום. לזכותו של הבחור אני חייבת לציין שהוא מקדיש מזמנו כדי להסביר לנו על הטרמפים למרות הרווח הכספי האפסי שלו מהעניין, כמעט ולא מזכיר את טיול הואנים בשיחה, ועוזר לנו לא מעט גם בימים הבאים, כשאנחנו מעלות הילוך בהכנות.
הכתיבה על אל צ'אלטן מציפה אותי באהבה למקום הזה. עדיין לא הזכרתי אפילו את מגדלי הסלע - הר טורה והר פיץ רוי (על שם קפטן פיץ רוי, שבין השאר פיתח את ניבוי מזג האוויר המדויק), את שלטי הרחובות שצורתם מסמלת את הצללית של הנוף ההררי, את הנופים שאי אפשר לשכוח, ואת הדובדבן שבקצפת, שתי המטיילות שמשוטטות להן ברחובות אל צ'אלטן ושואלות אם מישהו מוכר אוהל... שכמובן, כל קשר בינן לבינינו מקרי ביותר. גם לזה עוד נגיע...
פוסטים קודמים על הטיול:
23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina
בירת הטרקים של ארגנטינה נבנתה ב-1985 כדי לסייע במלחמה הנצחית מול צ'ילה על מתווה הגבול. בקיצור, הגרסה המקומית להתנחלות. העיירה שוכנת בעמק מוקף הרים - מיקום שגורם לקליטה סלולרית משובשת וחיבור אינטרנט איטי יותר מחילזון תשוש, אבל מאפשר יציאה לטבע בקלות. מתוך העיירה יוצאים שבילים שמובילים למסלולים - החל מהליכה של שעה, ועד לטרק קשה של כמה ימים שהסיפורים עליו גורמים לי לרצות לחזור לאל צ'אלטן רק בשביל זה. לא צריך לנסוע, לא צריך לשלם, וברוב המקרים אפשר לטייל ולחזור לישון בהוסטל בעיירה.
 |
| זה מה שקורה כשאין קליטה... |
אני מגיעה לכאן בלילה, וכמו שהבטיח לי הלונלי פלנט, מנסה לא להתעופף עם הרוחות החזקות בעודי מחפשת הוסטל. מזל שיש עליי מוצ'ילה עם נוזל עדשות ל-40 שנה, שמקרקעת אותי חזק. בסופו של דבר אני נוחתת בהוסטל קטן ומתפורר - בהרבה מובנים. באחת המקלחות הדלת לא ננעלת (וגם למקלחת השנייה לא חסרות צרות) ,אם רוצים להשתמש באינטרנט, גולשים מהמחשב של לוקאס בקבלה, וכמובן שאני לא מכירה כאן אף אחד. השילוב של כל אלה איכשהו מבהיר לי שעכשיו אני באמת, באמת בטיול, מנותקת, רחוקה, ושאני מתחילה לאהוב את זה. השותפים שלי לחדר בדיוק חזרו מטרק קשה ומופלא (מעבר הרוחות). מבלי שאבקש אפילו, הם מעניקים לי מפה מפורטת של האזור ומבטיחים להסביר לי הכל, רק מחר, כשינוחו. גם אני הולכת לישון, והלא נודע יחכה לי בסבלנות.
כייף לא למהר. כייף להיות במקום ולא לדעת מתי תעזבי. בעיירה קטנה שכזו, שיש בה הרבה מה לעשות, אין צורך למהר ולקנות מראש את הכרטיסים ליעד הבא... וטוב שכך. אני מתעוררת לאיטי, מתאקלמת במקום החדש, יוצאת לקניות בסופר, מדברת עם ישראלים ששואלים אם אני מטיילת לבד ואני מסבירה להם שכן, לא, בערך... ואז דין דין אביב מתחילה לשיר לידי. סליחה, מי ששרה "את מוכרת לי פעם" זו שותפתי האהובה לטיול. שוב מצאנו אחת את השנייה, אפילו בלי לחפש... התגעגעתי!
לצד כל הפרטים בעלי וחסרי החשיבות שמסתובבים לי במח, יש דברים שאני פשוט לא זוכרת. נניח, המחשבה הנוכחית שלי על לימודים. אני זוכרת שכבר דיברתי על הרעיון, שבדקתי את תוכנית הלימודים באינטרנט, אבל מתי בפעם הראשונה חשבתי על זה ברצינות? גם הרעיון לנסוע בקרטרה אוסטרל ("הכביש הדרומי") בטרמפים התגנב אליי בדרכים לא ברורות. אני זוכרת שבארץ אמרתי שברור, ברור שאני לא אסע בטרמפים, אני? טרמפים? ככה אני מוצאת את עצמי באל צ'אלטן, מתכננת עם השותפה את המסע לאורך הקרטרה. בטרמפים, כמובן.
 |
| תוכי בבית מרקחת (?!) |
מהפגישה עם מלך הואנים אני יוצאת עם רשימות: עיירות שונות, קמפינגים מומלצים, אטרקציות שלא כדאי, אבל קל מאוד, לפספס. אלא אם כן נוסעים בטיול מאורגן, ואז - כמובן שמגיעים לכל מקום. לזכותו של הבחור אני חייבת לציין שהוא מקדיש מזמנו כדי להסביר לנו על הטרמפים למרות הרווח הכספי האפסי שלו מהעניין, כמעט ולא מזכיר את טיול הואנים בשיחה, ועוזר לנו לא מעט גם בימים הבאים, כשאנחנו מעלות הילוך בהכנות.
הכתיבה על אל צ'אלטן מציפה אותי באהבה למקום הזה. עדיין לא הזכרתי אפילו את מגדלי הסלע - הר טורה והר פיץ רוי (על שם קפטן פיץ רוי, שבין השאר פיתח את ניבוי מזג האוויר המדויק), את שלטי הרחובות שצורתם מסמלת את הצללית של הנוף ההררי, את הנופים שאי אפשר לשכוח, ואת הדובדבן שבקצפת, שתי המטיילות שמשוטטות להן ברחובות אל צ'אלטן ושואלות אם מישהו מוכר אוהל... שכמובן, כל קשר בינן לבינינו מקרי ביותר. גם לזה עוד נגיע...
פוסטים קודמים על הטיול:
23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה