פיסת שלווה: 29-30.11.11 - ...כאן הכל מתחיל

לאושוויה באים בעיקר בשביל הפינגווינים, ולכן אנחנו יוצאות לחפש את הפינגווינים הקרובים ביותר. המזח באושוויה עמוס ושוקק חיים, ולאורכו פזורים ביתנים של חברות שונות שמציעות מבחר הפלגות מצומצם ביותר, בין השאר: פינגווינים וקורמורנים, קורמורנים בלי פינגווינים, פינגווינים בלי קורמורנים, כלבי ים, אריות ים, חתולי ים, משולשי ים, טוסטר משולשים, טוסטר מצולעים, בקיצור, כרגיל - הבחירה פשוטה. בזמן ההתחבטויות והייסורים, אנחנו פוגשות אישה סינית חביבה, שרוצה להצטרף אלינו לשייט שאנחנו נבחר. כנראה שאנחנו עושות רושם של מבינות עניין. כשהיא שומעת שאנחנו מישראל, נראה שהיא עדיין אוהבת אותנו, אבל היא בכל זאת שואלת שאלה, פשוטה אך נוקבת:

In Israel now... peace or no peace?

עד שתהיה לנו תשובה, אנחנו חוזרות להתמודד עם סוגיית הפינגווינים, וגם מפתחות תאוריה על רומן סוער בין מנהלת אחת החברות לבין איש השיווק של חברה אחרת, שהבגדים שלו מזכירים באופן מחשיד מדי אסירים. בסופו של דבר, אנחנו מחליטות לוותר על שייט בספינת תענוגות עם פינגווין לכל דורש, לטובת סירה משפחתית, הקטנה ביותר מתוך המבחר העצום שיש כאן.

קן הקורמורנים - הזכר והנקבה מחליפים משמרת
כשהם דוגרים על הביצים לסירוגין

חברת Tres Marias היא היחידה בעלת האישור לעגון באי בעל השם הקליט "H", ובכל כיוון שבו מביטים מהאי הזה, רואים את המים של תעלת ביגל ואת ההרים המרוחקים ששייכים לצ'ילה. הנופים האלה, הסיפורים של המדריך על המקומיים שחיו כאן פעם, והמזכרות שהמקומיים השאירו באדמה, גורמים לי להרגיש שאני נמצאת כל כך רחוק מהכל - אפילו העיר הדרומית בעולם נמצאת צפונה מכאן. במקום פינגווינים, אנחנו רואים קורמורנים ואריות ים. במהלך ההפלגה, אנחנו נהנים ממאטה חם (ואפילו ממוסחר לתוך שקיות תה, למי שמעוניין), והמדריכים מאפשרים למי שרוצה, להשיט את הספינה - אבל מסתבר שלאחוז בהגה הזה קשה יותר ממה שזה נראה, ובינתיים אני לא יוצאת מכאן עם רשיון שייט. אולי בהמשך?

פארק "ארץ האש" - Tierra del Fuego

ביום הבא, והאחרון שלנו בפועל באושוויה, אנחנו קונות כרטיסים לאוטובוס שייקח אותנו למחרת לפוארטו נטאלס - התחנה הראשונה בצ'ילה, משם נצא לטרק הטורוסים. האוטובוס עובר גם בפוארטו נטאלס - עיר עם מרכז קניות ללא מכס (שם מצטיידים בדרך כלל לטרקים) ומושבות פינגווינים ענקיות. להגיע לעיר רק בשביל קניות ללא מכס וכמה פינגווינים? אנחנו מחליטות לא להישאר שם אפילו ללילה אחד. בראייה לאחור, את הפינגווינים דווקא השלמתי בהמשך, אבל הקניות היו יכולות לעזור לנו... ועדיין, גם ה"טעויות" הקטנות האלה, הן שמובילות בסופו של דבר למקומות הנכונים ביותר.

אחרי שקנינו את הכרטיסים, פנינו מועדות לפארק "ארץ האש", שם אנחנו (שותפתי לטיול ואני, ושני השותפים הישראלים שלנו מהחדר אצל הילדה) מבלים כמה שעות נחמדות ולא מעייפות במיוחד. הנופים רחבי-אופקים ומרגיעים, ואמנם העיניים שלי עומדות לראות מקומות מרהיבים יותר (בעיניהן כמובן), אבל כבר כאן הן מתחילות להפנים שאני לא מבזבזת את זמנן. אנחנו מסתובבים, מצלמים את הנופים והחיות, ואז שלושת האמיצים מחליטים לצלול למים הקפואים (יומיים הפלגה מאנטארקטיקה!). הם שורדים את העינוי; אני נשארת בחוץ ומצלמת.

הערב האחרון באושוויה קצת מבלבל אותי. אחרי שלושה וחצי ימים בעיר לא גדולה, מכירים את מה שרוצים להכיר, יודעים איפה למצוא את מה שצריכים, אפילו גיליתי קציצות סויה בסופר - ובדיוק כשכבר מכירים ומבינים ויודעים, מגיע הזמן לעזוב. גם את העיר, וגם את האנשים שהכרנו כאן. אחרי יום בטיול, מרגישים שההיכרות ארוכה הרבה יותר, ופתאום אני מבינה שככה זה עומד להיות, כל הטיול הזה: להכיר אנשים, להתחבר איתם, להנות איתם, ואז להתפצל, איש איש לדרכו. יש בזה משהו כל כך עצוב, אבל אולי, אני אומרת לעצמי, אולי זה משהו שאני צריכה ללמוד, לשחרר כדי לפנות מקום לדברים חדשים, ולמחרת בבוקר אנחנו על האוטובוס בדרך למעבר הגבול הראשון שלנו לצ'ילה.