אחת הדילמות העיקריות בטיול (אולי חוץ מהבחירה היומיומית בין פסטה ואורז לארוחת ערב) היא: מה לעשות מראש ועל מה להמר? האם להזמין מקום לינה? טיסה? אוטובוס? באיזו מידה להתכונן, ועד כמה להשאיר מקום לספונטניות?
בדרך לאושוויה אנחנו עדיין לא כל כך ספונטניות. אנחנו מזמינות מקום בהוסטל שנקרא Los Cormoranes, על שם הציפור שחיה באזור. למרות האיחור בטיסה, מחכה לנו בשדה התעופה נציג הסעה מטעם ההוסטל, עם השם שלי על שלט. אין כמו יחס אישי.
אנחנו מתכננות להישאר באושוויה כמה ימים, ולכן, אחרי ההתאקלמות הראשונית, יוצאות לחפש לנו מקום לינה חלופי וזול יותר. מהוסטל, להוסטל, להוסטל, אנחנו בדיוק בעונה (יהיו שיטענו - מעט לפניה), ולכן בדרך כלל או שאין מקום, או שיקר יותר מהקורמורנים. בסופו של דבר אנחנו מגיעות לביתם הקט של זוג מבוגר שמשום מה אוהב לארח ישראלים תועים. אשתי בדיוק הלכה לכנסייה, אומר פדרו, אבל אתם יכולים לחפש אותה שם.
מקום הלינה המחשיד הזה הוא במקרה גם הזול ביותר. בהתלבטות בין בזבוז של עוד כמה פסוס לבין סיכוי גבוה לחטיפה ע"י זוג תמהוני ורצח בעינויים, הבחירה היא פשוטה מאוד. אנחנו מעבירות את הדברים שלנו לבית של הילדה (ובעלה פדרו), ויוצאות לטיול הראשון שלנו בטבע, לעבר קרחון מרשל (כן, כמו החבר הכי טוב של טד. לא, בארני, זה לא אתה).
המילה "טבע" נשמעת מאוד רומנטית אם יושבים על כיסא מסתובב בבית חם וקוראים אותה על גבי מסך המחשב. היא קצת פחות כזו, כשנמצאים על שביל צר בסוף העולם - מילולית, כי אושוויה נחשבת לעיר הדרומית בעולם (המתחרה היחידה היא פוארטו וויליאמס, עיירת נמל צ'יליאנית ששוכנת דרומית לאושוויה, אבל גם קטנה ממנה בהרבה). נושבת רוח קפואה, יורד שלג קל, ואין שום הכוונה לקרחון שאמורים להגיע אליו. אמנם באמצע הדרך אנחנו מתנחמות בבית-תה בסגנון עליסה בארץ הפלאות, שם לבי, קיבתי ונשמתי מתחממים באמצעות מרק דלעת, אבל היום הקר הזה (שנגמר לשמחתנו בטרמפ בחזרה לעיר) מעורר אצלי פוביה לא קטנה מכל מה שקשור למדרונות תלולים. אל דאגה, זה יעבור לי.
אין באושוויה מקום טוב יותר לחזור אליו בערב, מאשר הבית של הילדה. אמנם קיימים ליקויים טכניים קלים (באיזה הוסטל אין?), אבל הילדה היא האישה הנדיבה בעולם, תורמת לנו אוכל ביד רחבה, אשת שיחה מעניינת באופן כללי (מי שלא מבין ספרדית פשוט מהנהן), ואפילו מאכילה חתלתולים קטנטנים. ממש אי של אהבה בעיר הממוסחרת-אך-מקסימה-בעיניי. הקסם של אושוויה טמון בעיקר במיקום שלה, ועם מיקום כזה, שמאפשר להגיע לאנטארקטיקה בהפלגה של יומיים, לא צריך יותר מזה.
פוסטים קודמים על הטיול:
23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina
24-27.11.11 - בואנוס איירס
אנחנו מתכננות להישאר באושוויה כמה ימים, ולכן, אחרי ההתאקלמות הראשונית, יוצאות לחפש לנו מקום לינה חלופי וזול יותר. מהוסטל, להוסטל, להוסטל, אנחנו בדיוק בעונה (יהיו שיטענו - מעט לפניה), ולכן בדרך כלל או שאין מקום, או שיקר יותר מהקורמורנים. בסופו של דבר אנחנו מגיעות לביתם הקט של זוג מבוגר שמשום מה אוהב לארח ישראלים תועים. אשתי בדיוק הלכה לכנסייה, אומר פדרו, אבל אתם יכולים לחפש אותה שם.
מקום הלינה המחשיד הזה הוא במקרה גם הזול ביותר. בהתלבטות בין בזבוז של עוד כמה פסוס לבין סיכוי גבוה לחטיפה ע"י זוג תמהוני ורצח בעינויים, הבחירה היא פשוטה מאוד. אנחנו מעבירות את הדברים שלנו לבית של הילדה (ובעלה פדרו), ויוצאות לטיול הראשון שלנו בטבע, לעבר קרחון מרשל (כן, כמו החבר הכי טוב של טד. לא, בארני, זה לא אתה).המילה "טבע" נשמעת מאוד רומנטית אם יושבים על כיסא מסתובב בבית חם וקוראים אותה על גבי מסך המחשב. היא קצת פחות כזו, כשנמצאים על שביל צר בסוף העולם - מילולית, כי אושוויה נחשבת לעיר הדרומית בעולם (המתחרה היחידה היא פוארטו וויליאמס, עיירת נמל צ'יליאנית ששוכנת דרומית לאושוויה, אבל גם קטנה ממנה בהרבה). נושבת רוח קפואה, יורד שלג קל, ואין שום הכוונה לקרחון שאמורים להגיע אליו. אמנם באמצע הדרך אנחנו מתנחמות בבית-תה בסגנון עליסה בארץ הפלאות, שם לבי, קיבתי ונשמתי מתחממים באמצעות מרק דלעת, אבל היום הקר הזה (שנגמר לשמחתנו בטרמפ בחזרה לעיר) מעורר אצלי פוביה לא קטנה מכל מה שקשור למדרונות תלולים. אל דאגה, זה יעבור לי.
אין באושוויה מקום טוב יותר לחזור אליו בערב, מאשר הבית של הילדה. אמנם קיימים ליקויים טכניים קלים (באיזה הוסטל אין?), אבל הילדה היא האישה הנדיבה בעולם, תורמת לנו אוכל ביד רחבה, אשת שיחה מעניינת באופן כללי (מי שלא מבין ספרדית פשוט מהנהן), ואפילו מאכילה חתלתולים קטנטנים. ממש אי של אהבה בעיר הממוסחרת-אך-מקסימה-בעיניי. הקסם של אושוויה טמון בעיקר במיקום שלה, ועם מיקום כזה, שמאפשר להגיע לאנטארקטיקה בהפלגה של יומיים, לא צריך יותר מזה.
פוסטים קודמים על הטיול:
23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina
24-27.11.11 - בואנוס איירס
לא היה אבל ולא יהיה על אלחנדרו והוסטל קרוז דל סור!
השבמחקאני חושבת שאני זוכרת אותו! אבל לא היה להם מקום כשבאנו לדעתי...
השבמחק