"אז איך היה...?"
אני לא חושבת שאפשר להסביר איך היה. לא למישהו אחר, ולא לעצמי.
כי.. היה הכל.
נניח, הטרק הראשון שלי. ההכנות. ההתלבטות אם לקחת או לא לקחת מקל הליכה. להכניס עדשות לעיניים על איזו גדר אבן אקראית, ובעוד מליון ואחת מקומות אקראיים בטיול הזה. היום שבו צעדתי אלוהים-יודע-כמה קילומטרים, והייתי כל כך רעבה, ואז קניתי סלט מינימליסטי, ועד היום לבבות דקל מזכירים לי את הסלט הזה ואת דרום אמריקה. הלגונה הציורית שנכנסתי אליה למרות הכל. הנופים, ההצטלבות עם מטיילים אחרים בכל מיני כיוונים, החלפת מרקים לא טבעוניים במרקים טבעוניים. לאכול אורז או פסטה בלי כלום כאילו זאת ארוחת מלכים. ללכת ולשיר, ללכת ולחשוב, ללכת ולשתוק. יש בעברית מילה שמתארת את כל זה?
לדבר ספרדית. כל יום. לדבר על ישראל ועל המנהיגים הארגנטינאים המושחתים ולהסביר את האידיאולוגיה שמאחורי טבעונות וארגונים סביבתיים. ב"נוילנד" של אשכול נבו, ענבר משערת שאולי לכל אדם יש שתי שפות אם. אחת שהוא לומד כשהוא נולד, ואחת שמופעלת רק אם הוא מגיע למדינה שבה מדברים אותה. אז.. הפעלתי את השפה האהובה עליי בעולם? זאת תשובה טובה מספיק ל"איך היה"?
חוסר הידיעה. שונאים אותו, אוהבים אותו, מבינים שפשוט אי אפשר להימנע ממנו, ואז... לומדים לצלול לתוכו. לעלות על אוטובוס לבד לעיר זרה, לדבר במהלך הנסיעה עם אנשים שמאז לא ראיתי ואת רובם אולי לא אזהה, להגיע לעיר, להיות בטרמינל, ולהחליט שאני בכלל נוסעת לעיר אחרת לגמרי. להגיע לשם ממש בזמן הנכון. אבל לא לדעת את זה עד שזה לא קורה. ולא להבין כמה זה חשוב עד הרבה הרבה אחרי.
להיות איפשהו מבלי שלאף אחד בעולם הזה יהיה מושג איפה את עכשיו, ומה עשית אתמול ומה את מתכננת לעשות מחר. לפתוח בשיחה עם אנשים ברחוב ואז פתאום לטייל איתם. להתלכלך ולהתעייף, ולזחול מהמיטה ב5 בבוקר כדי להגיד לסוכנות שאת לא רוצה לטפס על הר געש מושלג היום, אבל רק היום, מחר - בטח שכן. לשמוע מכולם איך הכי כייף להתגלש למטה. אבל להנות דווקא מהדרך למעלה, שמתגלה כפחות קשה מהצפוי.
אני יכולה לדבר שעות על כל נושא שקשור לטיול. טרמפים, למשל. טרמפים! אנשים נחמדים ונחמדים פחות. שיחות מצחיקות ברכב. שיחות לצד הדרך. שמן שנשפך על מושב של מישהו זר. דברים בחינם, כמו ארטיקים ובירות ולחם ביתי וסיורים בטבע. פיקניק עם זוג ארגנטינאים. ברזילאים שנוסעים ברחבי ארגנטינה במכונית. בין לבין, לחכות כל כך הרבה. לצחוק, להשתגע, להתייאש, ושוב לצחוק.
או.. הקור. אני מחשיבה את עצמי אוהבת-קור. אבל לא קור של משאית פתוחה שטסה מתחת לברד במקום שנראה כמו ג'ונגל. לא קור של מחסן, אסם, איך שלא תקראו לזה - צריף שישנים בו בלילה אחרי שמתחילים מסלול מאוחר מדי. לא קור של להתעורר ולהרגיש את השיניים נוקשות. וכמה ימים אחרי - חום רותח של מעיינות חמים. הכל יחסי.
טיול זה נופים, וערים, ותרבויות, אבל זה הרבה מעבר. בטיול כזה, אפשר להגיד שמקבלים הזדמנות להיוולד מחדש. לשחק בעולם מקביל כזה. במיוחד אם בכל היבשת הזאת אין עכשיו מישהו שבאמת מכיר אותך טוב, ומה שתבחרי להיות שם, זה מה שתהיי. טיול זה לחוות משהו מיוחד, ולהרגיש שהוא מיוחד ולהרגיש, גם שנה אחרי, שאת לא באמת מצליחה להבין עד כמה.
אני לא חושבת שאפשר להסביר איך היה. לא למישהו אחר, ולא לעצמי.
כי.. היה הכל.
נניח, הטרק הראשון שלי. ההכנות. ההתלבטות אם לקחת או לא לקחת מקל הליכה. להכניס עדשות לעיניים על איזו גדר אבן אקראית, ובעוד מליון ואחת מקומות אקראיים בטיול הזה. היום שבו צעדתי אלוהים-יודע-כמה קילומטרים, והייתי כל כך רעבה, ואז קניתי סלט מינימליסטי, ועד היום לבבות דקל מזכירים לי את הסלט הזה ואת דרום אמריקה. הלגונה הציורית שנכנסתי אליה למרות הכל. הנופים, ההצטלבות עם מטיילים אחרים בכל מיני כיוונים, החלפת מרקים לא טבעוניים במרקים טבעוניים. לאכול אורז או פסטה בלי כלום כאילו זאת ארוחת מלכים. ללכת ולשיר, ללכת ולחשוב, ללכת ולשתוק. יש בעברית מילה שמתארת את כל זה?
לדבר ספרדית. כל יום. לדבר על ישראל ועל המנהיגים הארגנטינאים המושחתים ולהסביר את האידיאולוגיה שמאחורי טבעונות וארגונים סביבתיים. ב"נוילנד" של אשכול נבו, ענבר משערת שאולי לכל אדם יש שתי שפות אם. אחת שהוא לומד כשהוא נולד, ואחת שמופעלת רק אם הוא מגיע למדינה שבה מדברים אותה. אז.. הפעלתי את השפה האהובה עליי בעולם? זאת תשובה טובה מספיק ל"איך היה"?
חוסר הידיעה. שונאים אותו, אוהבים אותו, מבינים שפשוט אי אפשר להימנע ממנו, ואז... לומדים לצלול לתוכו. לעלות על אוטובוס לבד לעיר זרה, לדבר במהלך הנסיעה עם אנשים שמאז לא ראיתי ואת רובם אולי לא אזהה, להגיע לעיר, להיות בטרמינל, ולהחליט שאני בכלל נוסעת לעיר אחרת לגמרי. להגיע לשם ממש בזמן הנכון. אבל לא לדעת את זה עד שזה לא קורה. ולא להבין כמה זה חשוב עד הרבה הרבה אחרי.
להיות איפשהו מבלי שלאף אחד בעולם הזה יהיה מושג איפה את עכשיו, ומה עשית אתמול ומה את מתכננת לעשות מחר. לפתוח בשיחה עם אנשים ברחוב ואז פתאום לטייל איתם. להתלכלך ולהתעייף, ולזחול מהמיטה ב5 בבוקר כדי להגיד לסוכנות שאת לא רוצה לטפס על הר געש מושלג היום, אבל רק היום, מחר - בטח שכן. לשמוע מכולם איך הכי כייף להתגלש למטה. אבל להנות דווקא מהדרך למעלה, שמתגלה כפחות קשה מהצפוי.
אני יכולה לדבר שעות על כל נושא שקשור לטיול. טרמפים, למשל. טרמפים! אנשים נחמדים ונחמדים פחות. שיחות מצחיקות ברכב. שיחות לצד הדרך. שמן שנשפך על מושב של מישהו זר. דברים בחינם, כמו ארטיקים ובירות ולחם ביתי וסיורים בטבע. פיקניק עם זוג ארגנטינאים. ברזילאים שנוסעים ברחבי ארגנטינה במכונית. בין לבין, לחכות כל כך הרבה. לצחוק, להשתגע, להתייאש, ושוב לצחוק.
או.. הקור. אני מחשיבה את עצמי אוהבת-קור. אבל לא קור של משאית פתוחה שטסה מתחת לברד במקום שנראה כמו ג'ונגל. לא קור של מחסן, אסם, איך שלא תקראו לזה - צריף שישנים בו בלילה אחרי שמתחילים מסלול מאוחר מדי. לא קור של להתעורר ולהרגיש את השיניים נוקשות. וכמה ימים אחרי - חום רותח של מעיינות חמים. הכל יחסי.
טיול זה נופים, וערים, ותרבויות, אבל זה הרבה מעבר. בטיול כזה, אפשר להגיד שמקבלים הזדמנות להיוולד מחדש. לשחק בעולם מקביל כזה. במיוחד אם בכל היבשת הזאת אין עכשיו מישהו שבאמת מכיר אותך טוב, ומה שתבחרי להיות שם, זה מה שתהיי. טיול זה לחוות משהו מיוחד, ולהרגיש שהוא מיוחד ולהרגיש, גם שנה אחרי, שאת לא באמת מצליחה להבין עד כמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה