כשאני מתעוררת בבואנוס בפעם הראשונה, ונזכרת איפה אני נמצאת, אני מרגישה צביטה קטנה של אכזבה. ככה זה בהתחלה. שום דבר לא ברור, וקשה לדמיין אפילו איך זה הולך להיות, אבל אני לא זוכרת את הצביטה הזאת חוזרת שוב, אפילו כשהתעוררתי בתנאים הרבה פחות טובים לכאורה. השותפה שלי לטיול אמורה לנחות במהלך היום, אז בינתיים אני יוצאת להסתובב לבד. כמה שעות כאלה של לבד, עם המצלמה ברחבי מרכז העיר, נראות לי ארוכות מדי. אני חוזרת לחדר, ו - סוף כל סוף - היא כבר כאן. הטיול מתחיל!
מתמזל מזלי לאורך כל הטיול להכיר אנשים מדהימים, אבל מי שהתחלתי איתה את הטיול, אחרי שמצאנו אחת את השנייה ב"למטייל", היא באמת האדם האידיאלי לטייל איתו במשך החודש הראשון (ואני לא כותבת את זה רק כי אני מקווה שהיא תקרא את זה...). זה לא אומר שאנחנו תמיד רוצות את אותם הדברים, או מסכימות בלי ויכוחים. אבל דווקא בגלל השוני בינינו, אני לומדת ממנה כל כך הרבה, ולא משתעממת איתה לרגע.
אז בתחילת דרכנו בבואנוס, לשתינו לא לגמרי ברור מה אפשר לעשות בעיר הזאת, וכאן מתחילה המערבולת האינסופית שתלווה אותנו לאורך זמן: מפות, ספרים (כולל ספר על דרום אמריקה שחברה בארץ כתבה לי במו ידיה), שאלות, תהיות, בירורים, התלבטויות... לפעמים, התחושה בטיול היא שלכל החלטה יש חשיבות עילאית, שצריך להיות במקום הנכון, בזמן הנכון, לשלם על זה את הסכום הנכון ולא פסו אחד יותר, ושכל האחרים יודעים בדיוק איך לעשות את זה. עם הזמן, אני מגלה שההחלטות שלי, חסרות הגיון או מקריות ככל שיהיו, יובילו אותי תמיד למקומות הנכונים.
אחרי סיבוב בעיר ביום הראשון שלנו ביחד, ביום השני אנחנו כבר נוסעות לשכונת לה בוקה. הנחיות ההגעה לשם מאוד פשוטות: תעלו על האוטובוס, תרדו בתחנה מאוד מסויימת, ואל תצאו מהשכונה המתויירת כי זה אחד המקומות המסוכנים בעיר. וגם תקוו שלא ישדדו אתכם. לה בוקה בהחלט נעימה לעין, אבל אני בחרדות, מדמיינת איך בכל רגע, המוכרים החביבים, שלפעמים לא מרשים לצלם, יהפכו לרוצחים סדרתיים, ומפחדת לסטות אפילו בסנטימטר מהאזור התיירותי בבירור.
מתמזל מזלי לאורך כל הטיול להכיר אנשים מדהימים, אבל מי שהתחלתי איתה את הטיול, אחרי שמצאנו אחת את השנייה ב"למטייל", היא באמת האדם האידיאלי לטייל איתו במשך החודש הראשון (ואני לא כותבת את זה רק כי אני מקווה שהיא תקרא את זה...). זה לא אומר שאנחנו תמיד רוצות את אותם הדברים, או מסכימות בלי ויכוחים. אבל דווקא בגלל השוני בינינו, אני לומדת ממנה כל כך הרבה, ולא משתעממת איתה לרגע.
 |
| ציור קיר בבואנוס איירס - יש לי חולשה לכאלה |
אחרי סיבוב בעיר ביום הראשון שלנו ביחד, ביום השני אנחנו כבר נוסעות לשכונת לה בוקה. הנחיות ההגעה לשם מאוד פשוטות: תעלו על האוטובוס, תרדו בתחנה מאוד מסויימת, ואל תצאו מהשכונה המתויירת כי זה אחד המקומות המסוכנים בעיר. וגם תקוו שלא ישדדו אתכם. לה בוקה בהחלט נעימה לעין, אבל אני בחרדות, מדמיינת איך בכל רגע, המוכרים החביבים, שלפעמים לא מרשים לצלם, יהפכו לרוצחים סדרתיים, ומפחדת לסטות אפילו בסנטימטר מהאזור התיירותי בבירור.
 |
| קצת מהצבעוניות של שכונת לה בוקה |
אחר כך אנחנו נוסעות לבקר בסניף המקומי של "גרינפיס" - אחרי שעבדתי בסניף של הארגון בארץ, אני סקרנית לראות גרסה מקבילה במדינה אחרת. העובד שאליו קישרו אותי בדיוק עזב את הארגון, אבל הוא נמצא במשרד ומחבר אותנו למישהו אחר, בחור נחמד שעורך לנו סיור מודרך, מסביר בפירוט ועונה בשמחה על שאלות.
אותו הבחור גם ממליץ לנו על טיגרה, שאליה אנחנו מגיעות למחרת. האטרקציה המרכזית בעיירה הזאת היא השייט בדלתא - מפגש נהרות, שעל גדותיו יש בתים, מקומות נופש, בתי ספר, וכלי התחבורה העיקרי שבעזרתו מגיעים ממקום למקום בדלתא, הוא... סירה. יש משהו מרגיע באזור הירוק הזה, כל כך שונה מההמולה העירונית של בואנוס איירס. אנחנו שוקלות להישאר לכמה ימים, להתארח באחד המקומות על שפת הנהר, להנות מהמקום הזה שהתאהבנו בו, אפילו מבררות מחירים, אבל למרות הדיונים הסוערים, הרעיון חולף, והנה אנחנו כבר בדרך חזרה, לערב האחרון שלנו בבואנוס.
 |
| "החיים יפים! הבעיה היא שרבים מתבלבלים בין יפה לקל." |
ההוסטל שאנחנו עוברות אליו ללילה האחרון נראה כמו בית חרושת למוצ'ילרים ולעצות. אחרי שמנסים לשכנע אותנו שבלתי אפשרי להזמין כרטיס טיסה בדרך שבה אנחנו עושות את זה, ושבכלל כדאי לנו לשנות את המסלול ולהגיע לאושוויה בהמשך, אנחנו עושות את ההפך מכל ההמלצות, ומוצאות את עצמנו על טיסה ליעד שנושא בגאווה את התואר "העיר הדרומית בעולם".
כתבת מעניין ומסקרן, יש כל כך הרבה דברים לראות על המפה של בואנוס איירס שלא ברור לי איך אנשים שמטיילים בדרום אמריקה מפספסים את המקום הנפלא הזה.
השבמחק