אמנם לא נולדתי כאן, אבל כמעט כל החיים שלי אני תקועה פה. אף פעם לא הבנתי למה זה מגיע לי. כולן עוזבות, אחת אחרי השנייה, ואני ממשיכה להירקב כאן ולהשתעמם. נמאס לי לשמוע על כמה שאני מיוחדת, שונה מכולן, אני לא רוצה שיבטיחו לי עוד פעם שאני אגיע רחוק, והסיפור הזה, שלא בוחרים בי כדי לא לבזבז את הפוטנציאל שלי? נו באמת. נכון שיש לי נתונים קצת יותר טובים מאשר לחלק מהחברות שלי, אבל עד עכשיו נראה שזה רק פוגע בי.
אלה שעזבו חסרות לי כאן, והן לא חוזרות, בטח שם מעניין להן יותר. נכון שבינתיים אני לא לבד, יש איתי עוד כמה כמוני, אבל לאף אחת אין מושג מה יהיה. אנחנו רק יודעות שהביקור שלנו שם, ב"רחוק" הזה, הוא הפתעה מדרגה ראשונה. ממש מחכים לנו, אבל אסור בתכלית האיסור שיידעו מתי אנחנו מגיעות. אחרת זו לא תהיה הפתעה, וזה לא יהיה שווה.
אני חושבת שזה עובד, כי הם שמחים בטירוף. איזה כייף זה בטח להגיע אליהם, לאלה שכל כך אוהבים אותנו. הם אפילו שולחים זיקוקים, אבל לא מרשים לי לראות אותם. מסתבר שמרוב שמחה הם מגזימים קצת בחגיגות, וזה יכול להיות מסוכן, עם כל הרסיסים שנופלים. זה נשמע לי דיי טיפשי. למה שמישהו יהיה כל כך לא זהיר ויפגע במישהו אחר, אפילו אם זה בטעות?
אני ממש רוצה לעוף מכאן, כמה שיותר מהר, ופשוט לראות את הכל במו עיניי. לנקות את הראש, לראות את הדרך פרושה תחתיי. לשמוע את המוזיקה המיוחדת שהם ידליקו לכבודי, כשיידעו שיצאתי לדרך, ולא לפני. אלה ששומרים עליי כאן מדברים כל כך הרבה על החבר'ה בצד השני, על איך שהם יקבלו אותי. נשמע שהם חברים ממש טובים, שמכירים היטב, ואני מחכה כבר לרגע שבו גם אני אתחיל להכיר אותם בעצמי.
יש כמה פינות בכל העניין הזה שאני לא מצליחה לסגור. למשל, למה החברות שלי לא חוזרות? אם הם כל כך שמחים כשהן מגיעות, למה הם לא עוזרים להן לבוא לבקר אותנו, לראות את המשפחות והחברים, לספר איך היה? ולמה כאן לא מחכים לאף אחד שיגיע בכזו התרגשות? אבל כשאני מנסה לשאול על זה, או על הזיקוקים המסוכנים, לא ממש מתייחסים אליי, או שפשוט אומרים לי שאני לא מבינה שום דבר, ושאני אבין כשאגדל. בינתיים, הם אומרים, את עדיין רקטה צעירה מדי.
אלה שעזבו חסרות לי כאן, והן לא חוזרות, בטח שם מעניין להן יותר. נכון שבינתיים אני לא לבד, יש איתי עוד כמה כמוני, אבל לאף אחת אין מושג מה יהיה. אנחנו רק יודעות שהביקור שלנו שם, ב"רחוק" הזה, הוא הפתעה מדרגה ראשונה. ממש מחכים לנו, אבל אסור בתכלית האיסור שיידעו מתי אנחנו מגיעות. אחרת זו לא תהיה הפתעה, וזה לא יהיה שווה.
אני חושבת שזה עובד, כי הם שמחים בטירוף. איזה כייף זה בטח להגיע אליהם, לאלה שכל כך אוהבים אותנו. הם אפילו שולחים זיקוקים, אבל לא מרשים לי לראות אותם. מסתבר שמרוב שמחה הם מגזימים קצת בחגיגות, וזה יכול להיות מסוכן, עם כל הרסיסים שנופלים. זה נשמע לי דיי טיפשי. למה שמישהו יהיה כל כך לא זהיר ויפגע במישהו אחר, אפילו אם זה בטעות?
אני ממש רוצה לעוף מכאן, כמה שיותר מהר, ופשוט לראות את הכל במו עיניי. לנקות את הראש, לראות את הדרך פרושה תחתיי. לשמוע את המוזיקה המיוחדת שהם ידליקו לכבודי, כשיידעו שיצאתי לדרך, ולא לפני. אלה ששומרים עליי כאן מדברים כל כך הרבה על החבר'ה בצד השני, על איך שהם יקבלו אותי. נשמע שהם חברים ממש טובים, שמכירים היטב, ואני מחכה כבר לרגע שבו גם אני אתחיל להכיר אותם בעצמי.
יש כמה פינות בכל העניין הזה שאני לא מצליחה לסגור. למשל, למה החברות שלי לא חוזרות? אם הם כל כך שמחים כשהן מגיעות, למה הם לא עוזרים להן לבוא לבקר אותנו, לראות את המשפחות והחברים, לספר איך היה? ולמה כאן לא מחכים לאף אחד שיגיע בכזו התרגשות? אבל כשאני מנסה לשאול על זה, או על הזיקוקים המסוכנים, לא ממש מתייחסים אליי, או שפשוט אומרים לי שאני לא מבינה שום דבר, ושאני אבין כשאגדל. בינתיים, הם אומרים, את עדיין רקטה צעירה מדי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה