ימינה או שמאלה? ללכת עם הבחירות של החברים, או של המשפחה, או מה שאומרים בתקשורת? להישאר עם מה שמקובל או ללכת לשוליים ולהסתכן בזה שאני לא באמת אצליח להשפיע? אולי בכלל לא כדאי לבחור?
אני לא מתכוונת לבחירות האלה, שיש פעם ב4 שנים (או פחות) וגורמות לכולנו מצד אחד להרגיש חשובים ומצד שני להבין כמה אנחנו קטנים אפילו ביחס למספר האזרחים במדינה. אני מדברת דווקא על הבחירות האישיות שלנו, שאנחנו עושים בסדר גודל מסוים מדי יום, ובסדר גודל אחר - פעם בכמה שבועות, חודשים, שנים, תלוי לאן אנחנו מתגלגלים עם הדבר הזה שנקרא "לחיות".
הזכות לבחור היא לא מובנת מאליה. אנחנו זוכים לחופש, שמאפשר לנו מסלולי חיים שונים, שבהם יצעדו איתנו אנשים שונים - אמנם לא הכל תלוי בנו, אבל חלק גדול כן. גם בטווח המגבלות הקיימות, יש אפשרויות בחירה. לפעמים דווקא כשהן מצטמצמות, אנחנו מבינים כמה הבחירה שבידינו עדיין משמעותית. אבל לפעמים הבחירה יכולה להיות סיוט. אנחנו מתייסרים, מתבוססים במחשבות על גבי מחשבות, וכל דבר שנראה מבטיח, מאבד מהקסם שלו ברגע שאנחנו "מחליטים סופית". כל העצות רק מבלבלות, אנחנו שואלים את כולם, אחר כך מבינים שאף אחד לא יודע טוב יותר מאיתנו, ובפעם הבאה לא שואלים אף אחד, ונותנים לשאלות להסתובב לנו בתוך הראש עד שהן נתקעות בקירות שוב ושוב. אנחנו חוששים להתחרט, לטעות, לפגוע, להיפגע, להפסיד, להרוויח. בעיקר להרוויח.
בגלל הקושי שלי לקבל החלטות, אספתי לאורך השנים כמה כלים ושיטות, שאמנם לא תמיד יחליפו את ההתייעצות עם יודעי הדבר, את רשימות היתרונות והחסרונות, ואת הניסיונות הכואבים שמלמדים אותנו גם על מה שאנחנו לא רוצים, אבל בהחלט יוכלו לעזור.
חוק יסוד: פחד
במקרה שבו השיקול העיקרי או היחיד נגד החלטה מסוימת הוא פחד (לא פחד רציונלי ממשהו מסוכן, אלא פחד מהלא נודע, מהחדש, מהשונה) אני אקבל דווקא את ההחלטה הזאת. אני לא רוצה לתת לפחד להכתיב לי איך אני אחיה ולמנוע ממני דברים.
החוק עוזר בעיקר כשיש 2 אפשרויות לבחור ביניהן, כשהאחת היא בעצם להישאר במוכר ובידוע, והשנייה מהווה שינוי. חשוב לציין שהרצון לעשות את השונה והמיוחד עלול לגרום להתעלמות בלתי מכוונת מנקודות אחרות וחשובות בשינוי, ולוויתור על יתרונות משמעותיים בהחלטה ה"בטוחה". מצד שני, האפשרות המוכרת היא כבר ידועה, והחדשה לא, לכן בלתי אפשרי להשוות ביניהן באופן רציונלי ושקול בלי לנסות גם את האפשרות החדשה.
שיקולים עתידניים
החלטה משמעותית לגבי העתיד שמתקבלת בהווה, אולי משפיעה על ההווה שלנו, אבל היא בעיקר משפיעה על מי שנהיה בעתיד. לכן, האדם הטוב ביותר להתייעץ איתו הוא דווקא העצמי העתידי שלנו.
אני יכולה להתייעץ עם העצמי-העתידית שאני רוצה להיות, ולשמוע ממנה איזו אפשרות היא נכונה יותר עבורה. אני יכולה גם ליצור כמה עצמי-עתידיות: זו שבחרה באפשרות הראשונה, זו שבחרה באפשרות השנייה, וכך הלאה, ולהתייעץ איתן בנפרד, לשאול כל אחת איך היא מרגישה, במה ההחלטה תרמה לה, על מה היא מתחרטת ("את מה שעשית, הזמן יתקן. את מה שלא עשית, לא תוכל לתקן לעולם.").
האפשרות השלישית היא ליצור שיחה קבוצתית (רצוי לכתוב אותה, אחרת זה מתחיל להיות מבלבל) בין כל האפשרויות האלה - עצמי שבחרה א', עצמי שבחרה ב', אפשר גם יחד עם הגורמים שמניעים אותי לכיוונים השונים - הפחד מX, האהבה לY. כך אפשר לפרוס על המסך (או על הנייר, לי אישית זה פחות נוח) את כל השיקולים לבחירה ולהסתכל עליהם בצורה אובייקטיבית, עד כמה שאפשר.
העמקה בסדר גודל כזה יכולה לדעתי ברוב המקרים להוביל, או לפחות לקרב, לאפשרות המתאימה ביותר. האתגר הוא לא לבצע אותה באופן שטחי, אלא לבדוק לעומק: מה המשמעות של כל אחד מהקולות? האם זה הקול שלי, או אולי החשש ממה שיגידו? למה יש אפשרות שאני בכלל לא מוכנה לבחור? האם היא באמת לא מתאימה לי או שיש בה משהו שלא מאפשר לי להסתכל לה בעיניים?
סטטוס קוו וסטטוסים אחרים
מעבר לשיקולי ההחלטה עצמה, קיימות תכונות שונות של תהליך ההחלטה עצמו שלא תמיד אנחנו נותנים להן מספיק תשומת לב, ולפעמים דווקא הן יכולות לעזור בקבלת ההחלטה.
המקום - איפה אני חושבת על ההחלטה? האם אני מחליטה להמשיך בעיסוק מסוים בזמן שאני בעצם עוסקת בו, או מוקפת באנשים אחרים שעוסקים בדברים דומים? אולי יש לי אפשרות לקחת הפסקה, ולהיות במקום אחר כדי לבחון את ההחלטה ממרחק? האם המחשבות שלי רצות כאן באופן חופשי, או מכוונות לכיוון מסויים בגלל הסביבה שאני נמצאת בה? למשל, מהנסיון שלי - נסיעות לחו"ל נוטות "לאפס" אותי ולעזור לי, גם אם לא בזמן הנסיעה עצמה, להבין מה חשוב לי ולאן מועדות פניי.
הזמן - האם אני בלחץ לקבל את ההחלטה מהר בגלל דדליין מסוים, או שאני פשוט מנסה להיפטר מהצורך להחליט? יכול להיות שאני דוחה אותה דווקא כדי לא להתמודד עם הלחץ הזה? אולי בעצם ההחלטה היא לא כזו דחופה וחשובה כמו שאני מנסה להציג אותה לעצמי?
לי באופן אישי יש נטייה לברוח מלהעמיק בהחלטות, ולאחרונה החלטתי להשתדל להזכיר לעצמי שאם אני מקבלת החלטה מהר (פותרת את הבעיה בטווח הקצר), אני משלמת על זה בהמשך כשההחלטה היא לאו דווקא נכונה לי (יוצרת בעיה משמעותית יותר בטווח הארוך).
המצב - איך אני מרגישה? האם אני עייפה (ולכן אולי קשה לי בכלל לקבל החלטה באופן שקול), רעבה, מודאגת ממשהו מסויים (מה שיכול להוביל אותי להחלטה שכביכול תסיר מלבי את הדאגה הזאת בעתיד, אבל לאו דווקא תתאים לי במובנים אחרים), פגועה (ונוטה לבחור באפשרות שתמנע ממני להיפגע)?
חשוב לבחון כל מצב מבפנים ומבחוץ. הרי הרגשות ישתנו, וכדאי לבחור באפשרות שתתאים לי גם אחרי השינוי. יוצאים חשובים מהכלל הם מצבים אקוטיים וקיצוניים למיניהם. אם סיטואציה מסוימת היא מסוכנת מבחינה נפשית, פיזית, בריאותית או אחרת, או גורמת לנזק משמעותי ו/או בלתי הפיך, חייבים להקדיש את המשאבים קודם כל לפתרון הבעיה הזאת. מצב כזה בהרבה מקרים גם לא יאפשר החלטות שקולות בנושאים אחרים. תדמיינו את עצמכם מקבלים החלטות כלכליות מחושבות בזמן שרודף אחריכם אריה. לא ממש ריאלי, נכון? אז כדאי קודם לדאוג שלא נמצאים בסכנה, או שלפחות מתחילים לנקוט בצעדים שיוציאו אותנו מסכנה, ואז לעשות את הדברים האחרים.
נכון/לא נכון
לעיתים קרובות, התחושה הזאת שיש החלטה "נכונה", שתיתן מענה לכל בעיותינו ותיצור שלום עולמי בדרך, מול החלטה "לא נכונה", שתחריב את חיינו, היא שמקשה עלינו להחליט.
אם ההתלבטות היא בין כמה אפשרויות, כנראה שלכל אחת מהן יש יתרונות, שהם החלק שאנחנו רוצים בכל האפשרות. לכן אפשר להתייחס להחלטה דווקא כבחירה בין טוב לטוב, בין היתרונות של אפשרות אחת לבין אלו של האפשרות האחרת. ההתייחסות לבחירה של "אמת", כמו במבחן אמריקאי, היא לדעתי מלחיצה ומחלישה. עדיף להתייחס לזה דווקא כבחירה של חוויה, מבין כל אלו האפשריות, ולנסות להאמין שלא קיימת בחירה שגויה. באופן אירוני, דווקא חשיבה כזאת יכולה להוביל לבחירה הנכונה ביותר. J
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה