פיסת שלווה: 20.12.11 - יום של הפתעות

לתפוס טרמפים מעיירה קטנה זה לא מסובך, בסך הכל. בכל העיירות שהקרטרה עוברת דרכן. הקרטרה היא הכביש הראשי. פשוט יוצאים לכיוון הנכון, ואם זה נראה כאילו בהמשך יש עוד מקומות פוטנציאליים שרכבים יכולים להגיח מהם – מתקדמים קצת. ומחכים.

בקויאיקה, בירת המחוז הצ'יליאני אייסן, זה אחרת. מחקר מעמיק של מפת העיר מוביל אותנו דרך השכונות לכביש הראשי, שם אנחנו מתקדמות למקום שנראה לנו מתאים. הנהגים חולפים על פנינו במהירות. מה הסיכוי שמישהו יעצור? אנחנו מתקדמות קצת ונעצרות שוב. עדיין לא עוצרים, אבל בזכות הסימונים של נהגי הרכבים, אנחנו מגלות מפרץ בהמשך הכביש. הנהג שאוסף אותנו שם, מוריד אותנו בצומת שבה הדרך מתפצלת.

שותפתי מחכה בצד של הכביש שנראה לנו נכון, אני עם התיקים בטרמפיאדה בצד השני, מתחבאת מהגשם. שיחה קצרה עם שני צ'יליאנים שמחכים גם הם, מבהירה לי שאנחנו אמורות לחכות דווקא בצד שאני עומדת בו. טעות קטנה בהבנת המפה שכמעט החזירה אותנו אחורה...

באופק חבורת בנים, בוודאות ישראלים, עם כיסויי גשם זוהרים במיוחד. ארבעה בנים... יכול להיות שזו הרביעייה שהכרנו בהוסטל הראשון באושוויה? זה הם! זה לא הם! לא, סופית, אלה ארבעה בנים אחרים. כן, הם תופסים טרמפים. כן, ארבעתם ביחד. איכשהו זה עובד להם. שלושה שייכים לגל שלנו, אחד הגיע מהגל היורד והצטרף אליהם, ארבעתם שירתו יחד בצבא, ולא, הם לא עשו את הטורוסים. כן, הם לגמרי התכוונו, פשוט הם קנו בטעות כרטיס אוטובוס מאושוויה ישר לאל קלפטה. לא נורא.

בקויאייקה שמענו על איזו עיירה בצפון צ'ילה, שאפשר לצאת ממנה לסיור צפייה בכוכבים במדבר עם איש זקן וחכם. בשיחה עם הבנים אנחנו מגלות שהבחור מהגל היורד היה שם. העיירה היא סן פדרו דה אטקמה, ששוכנת כמעט בקצה הצפוני של המדינה הארוכה במיוחד, שעכשיו אנחנו נמצאים בדרומה - מידע מסקרן שעתיד להתוות את החלק האחרון בטיול שלי.

מגיע רכב, הבנים מדברים עם הנהג, מוודאים לאן הוא נוסע ומעניקים לנו את זכות הקדימה. אנחנו יורדות בעיירה שלא שמענו עליה מעולם. בשלב הזה כבר לא מפתיע שיורד עלינו עוד ועוד גשם. גם הילדון הצ'יליאני מהטרמפיאדה הקודמת מגיע לכאן לחכות איתנו – להסעה שלו הביתה מביה"ס, מסתבר. אנחנו מפטפטים על המדינות שלנו. "איזו שנה עכשיו בישראל?", הוא שואל, אני מסבירה לו שיש שנה עברית אבל משתמשים גם בשנה לועזית, ואפילו מחזירה בשאלה הזויה משלי בהמשך, כשאנחנו מדברים על הגשם בדרום צ'ילה. אני מוודאת, רק כדי להיות בטוחה – "עכשיו קיץ כאן, נכון?" - וכן, קיץ. פטגוניה הצ'יליאנית גשומה. כדאי להתחיל להתרגל.

אנחנו מחכות, ומחכות, ומחכות. מנסות להיראות מסכנות בגשם, אבל אף אחד לא מרחם עלינו... עד שמגיעה משאית פתוחה, ובתוכה – איך לא – ארבעת הבנים (אנחנו מכנות אותם "ארבעת המופלאים", על שם כישרון תפיסת הטרמפים שלהם. בפעם האחרונה שבה אני רואה אותם, ברחוב בברילוצ'ה כעבור כמה שבועות, הם מספרים לי שכל המסע בקרטרה לקח להם שלושה ימים).

שותפתי מטפסת למשאית בקלות, אני נזקקת לעזרה, וחוטפת מכה ברגל במעקה, שלא אשכח בטעות את הרגע הזה גם בימים הבאים. "לאן הוא נוסע?", אני תוהה, מסתבר שהבנים לא ממש יודעים. טוב, בשלב הזה כבר אין ממש פיצולי דרך, אז כנראה שזה הכיוון. נקווה לטוב.

ככה אנחנו נוסעים, שישה אנשים במכולה הפתוחה, בקור, ברוח, תחת גשם חזק. אני יושבת בצד המכולה, לא מסוגלת לזוז מרוב קור, וכמו כולם, משעינה על עצמי את המוצ'ילה כדי שתחצוץ ביני לבין הקור והגשם, מה שלא עוזר במיוחד. הנופים סביבנו מתחילים להיות שונים מכל מה שיצא לנו לראות: סוג של ג'ונגל טרופי, עם עלים ענקיים (ואכילים), ומזג האוויר רק מוסיף לאפקט ההרפתקה. אנחנו נכנסים לפארק הלאומי קלאט, שהכביש עובר ממש בתוכו, ואני מוצאת את עצמי מסתובבת עם הפנים לכביש, אוחזת במעקה ומביטה בנוף בעיניים פעורות.

מדגימות את גודל העלה בעזרת הטלפון הנייד...

נקודת הסיום של המסע הקפוא היא גם נקודת הפתיחה שממנה אפשר לצאת למסלולים ביער. אנחנו בוחרות לנסות ולהגיע אל הקרחון התלוי, בעיקר בזכות השם המפתה שלו. השעה דיי מאוחרת, אבל אנחנו כבר כאן, אז לא נעשה טרק?

אנחנו עולות בגשם, מרגישות כמו בתוך ג'ונגל סבוך, ולבסוף השלטים מובילים אותנו לתצפית לעבר הקרחון התלוי, בכבודו ובעצמו. אנחנו מתפעלות, מצלמות. יש כאן עוד מסלולים, אבל ~~אנחנו עייפות~~ אני עייפה מדי. ובדרך חזרה אנחנו.. לא מוצאות את הדרך. בשיטוטים בין שבילים שכל אחד מהם נראה ממש מתאים עד שהוא פשוט לא, אנחנו מגיעות לאוהל יחיד שניצב ביער. מהאוהל מגיח איש גרמני. הוא נראה דווקא שמח, ביחס להפרעה הלא צפויה בשינה שאנחנו מספקות. סליחה, אתה יודע אולי איך יוצאים מכאן? הנחיות מסודרות מצילות אותנו. תוך זמן קצר, אנחנו בחוץ. רק שכבר חשוך מדי לטרמפים, ואוהל, כזכור, אין לנו.

אנחנו ניגשות לבית הבודד שעומד בכניסה ליער. "חשבתי שאכל אתכן אריה!" זועקת הגברת. אנחנו שואלות אותה אם אפשר לשלם לה תמורת שינה באוטובוס הנייח שבו מתאכסנות המוצ'ילות. באוטובוס לא, יש לי שם דברים, אבל בואו... היא מובילה אותנו למעין ביתן גדול מעץ, ספק אסם ספק מחסן, מזיזה משם דברים, ועכשיו אין שם פחות או יותר כלום, אבל יש רצפה, תקרה וקירות, וזה מספיק בשביל לפרוש את שקי השינה. אחרי היום הזה, שהיה נוראי מבחינה פיזית, לפחות אפשר להגיד שעברנו הרפתקה. אנחנו ישנות באסם!!! אני מתלהבת, וקופאת מקור. מי דמיין שהיום הזה, שהתחיל בעיר גדולה, ייגמר ככה..