חזקה מהרוח

"היא הייתה חזקה מהחורף,

היא הייתה חזקה מסופה..."

הרעמים משתוללים בחוץ. היא מגבירה את המוזיקה כדי לא לשמוע, סוגרת את התריסים כדי לא לראות, והמחשבות שלה רצות בכיוונים אחרים.

כבר תקופה ארוכה שהיא חזקה מהחורף. לא רק מחורף אחד, אלא מחורפים רבים, שמגיעים אחד אחרי השני. אחד גשום, מציף את הרחובות בשלוליות שהמגפיים הקטנות שלה כמעט טובעות בתוכן. אחד יבש, סודק את העור העדין שלה עד שחוצים אותו קוים אדומים דקיקים. החורף האחרון היה קר, ממש קפוא, היא עוד זוכרת איך ישבה בחדר, עם חימום וסוודר עבה וכוס תה שבקושי הצליחה לקום כדי להכין אותה, וידעה שאין סיכוי לצאת שוב מהחדר, בטח שלא מהבית, יקרה מה שיקרה.

והחורף הזה... החורף הזה סוער, מבולבל, והיא מתבלבלת יחד איתו. לילה אחד היא רצה ברחוב הקר, מקללת את עצמה, איך היא לא לקחה מעיל? למחרת השמש צולה אותה ואת שלוש השכבות שבהן עטפה את עצמה בבוקר. היא מחליטה לקחת איתה מטריה כל יום, ליתר ביטחון, ולא משתמשת בה אף פעם. עכשיו, כשהיא בפנים, הרוח מתפרעת, אבל אין לה כח אפילו לעצום עיניים ולדמיין משהו פסיכודלי שיכניס אותה לאווירה המטורפת הזאת, כי גם זה בטח יעבור לפני שהיא תספיק להתרגל.

כולם חושבים שהיא חזקה מהחורף. גם אם היא מגיעה עם נעליים ספוגות מים ושיער פרוע מהרוח, היא נראית כל כך רגועה, שאפשר כמעט לדמיין איך פעם, בעבר, היא חיה בעולם שבו כל יום נראה ככה, בעולם שבו לא מפחדים מקור, אלא צועדים יחפים על שלג, ובונים ממנו – בלי כפפות – איש עגלגל עם גזר במקום אף. היא בטח צעדה שם ראשונה, וכולם אחריה. היא נזכרת איך הגיעה למקום אחד, למקום אחר, איך המבטים המודאגים לא נמשכו יותר משניה, איך ישבה שם, כל כך חורפית, כאילו היא שייכת לחורף שבחוץ יותר מאשר לחדר שבו היא נמצאת, יותר מאשר לכל חדר שבו הייתה אי פעם.

אולי זה העניין, היא אומרת, לעצמה ולרעמים. אני אישה של חורף. הם אנשים של ים, אנשים שאוהבים את הים, ומתארים לעצמם שאנשים של חורף אוהבים את החורף, וזה הופך את הכל לפשוט כל כך. אני לא אוהבת את החורף. לא אוהבת אותו. אני פשוט רגילה אליו. אני לא יודעת איך להיות בים. איך להשתרע על החול, איך לשחות, כמה עמוק אפשר להיכנס למים. היא גם לא ממש בטוחה מה לשאול, את מי לשאול, כי זה נראה שכולם כבר יודעים, שכולם פשוט עושים את זה בלי להזדקק להסברים.

היא רוצה ללחוש למישהו, רק ללחוש, שהיא בעצם לא סובלת את החורף, שהקור, היובש, הגשם, כל אלה מוציאים אותה מדעתה. אבל איך היא תוכל לשבור ככה את ליבם של אוהבי החורף? איך תוכל להתחבב על אוהבי הים, שאין לה שפה משותפת איתם? היא לא אוהבת את החורף, לא אוהבת אותו בכלל. אבל הרעמים משתוללים, וקר לה, ונדמה לה שהדרך היחידה להמשיך ולשרוד את זה, היא להעמיד פנים שהיא נהנית מזה.

ומה אם היא תחליט שלא? בדרך כלל היא דוחה את זה למחר, למחרתיים, ועד אז כבר משהו משתנה. אבל עכשיו היא חושבת שאולי אין לה כוחות לשאת את המחרתיים ואפילו את המחר. היא בודקת את התחזית, אולי שם יהיה איזה סימן, אבל כתוב שכל השבוע יהיה גשום. מה הטעם להמשיך ככה, אם שום דבר לא הולך להשתנות? היא קצת מפתיעה את עצמה. עוצמת עיניים, פוקחת אותן. הכל במקום.

היא מנסה לדמיין איך זה יהיה אם היא תחליט שזהו, דיי, נמאס. קודם כל, היא לא תצא יותר לגשם, אפילו לא תצא מהחדר לבית הקר כדי להכין לה כוס תה. לא רוצה להקפיא את האצבעות. אם הם כל כך רוצים לראות אותה, בחורף הזה שלהם – החורף שהם אולי אוהבים, אולי שונאים, אבל איכשהו חיים איתו – אז שיבואו בעצמם. שיכינו לה מרק חם, ולקינוח שוקו עם עוגיות, גם שמיכה נוספת תתקבל בברכה, שישבו ביחד איתה בפינה החמה ביותר בחדר ויספרו את הימים שנשארו עד הקיץ. בינתיים, היא לא מתכוונת לצאת החוצה, ואם תהיה הפסקת חשמל, אז שתהיה. כל הפקקים שבעולם יכולים לקפוץ לה. היא תחכה.

מתוך הדמעות היא מבינה שהדרך להגשים את התוכנית היא פשוט להישאר במקום שהיא כבר נמצאת בו. שום תנועה לא תביא אותה לשם, היא כבר ניסתה ללכת, לנסוע, לעוף, והיא עדיין כאן. היא מנתקת את המחשב, את הטלפון, מנסה לקרוא ספר, אולי מישהו ישאל את עצמו איפה היא, רק לרגע ידאג ויטרח להגיע. השעות עוברות. הם בטח מתקשרים, היא אפילו לא בודקת, לא רוצה לענות לאף אחד, הם יבואו, אם זה חשוב, הם כנראה ממש חיים בסרט אם הם לא רואים את החורף הזה בחוץ.

זה לא קורה. היא חושבת שאולי בכל זאת היא תצטרך לצאת, מתישהו, כי מחכים לה שם בחוץ. מחכים. לה. ואם היא מחכה? זה בכלל מעניין מישהו, שהיא מחכה? היא נושמת עמוק. אולי היא בכל זאת תרים טלפון בעצמה? לא. אם חשוב להם, הם יבואו.

היא מדליקה את המכשיר, רק לבדוק, והוא מצלצל. מה קורה? אני מחפשת אותך שעות, את לא מבינה איזה יום גרוע היה לי, נרטבתי לגמרי בגשם. בא לך לפגוש אותי לכוס קפה? אבל תראי מה קורה בחוץ, כבר לא קורה כלום בחוץ, היא מסתכלת ורואה שהסופה באמת חלפה, שוב השמש הזאת, לעזאזל איתה. תמיד מגיעה ברגעים לא מתאימים.

בסדר, אני מתלבשת. המחשבות נדחקות הצידה בזמן שהיא הופכת את הארון, נועלת נעליים, מוודאת שהמטרייה בתיק. היא יוצאת החוצה, יורדת במדרגות, כורכת את הצעיף סביב הצוואר, והוא מזכיר לה שמשהו בה עדיין חנוק, כאילו היא עדיין יושבת בחדר, מחכה שיבואו. האוויר הקר צורב לה את הריאות, היא חושבת על האוטובוס שהיא צריכה לעלות עליו, מנסה להיזכר בתדירות שלו, ובינתיים דעתה מוסחת, כי עכשיו צריכים אותה, ולזה לפחות יש פתרונות. היא תבוא, תקשיב, תדבר, תרגיע, ותרגיש שהיא קצת שינתה משהו, גם אם זה לא אצלה. לשאלות שלה בינתיים אין פתרונות. היא יכולה רק להמשיך לחכות.