יום חמישי, 17 בינואר 2013

18-19.12.11 - הלם סופרמרקט, או עכברות הכפר בעיר הגדולה


הטיול מלמד אותי, שוב ושוב, שני מוסרי השכל חשובים. אני לומדת כמה חשוב להקשיב לעצמי, ולעשות את מה שאני רוצה, כי לאף אחד אחר אין תשובות טובות יותר. אבל אני גם לומדת שכדאי לקחת טיפים מאחרים, במיוחד כשיש להם ידע שעדיין אין לי. 

בסרו קסטיו אנחנו פוגשות טרמפיסט שנוסע בכיוון ההפוך, מצפון לדרום. כל מה שהוא חווה, עדיין לפנינו - ממש כמו לראות סוג של פלאשבק לעתיד. העצה הטובה ביותר שהוא נותן לנו, היא בעצם כתובת של הוספדחה ביעד הבא שלנו - העיר קויאייקה. אחרי סיור למערות האינדיאנים (שטביעות הידיים שלהם מזכירות גרפיטי באופן מחשיד), אנחנו עומדות כהרגלנו לצד הכביש ומחכות שייקחו אותנו, בשעה טובה, לעיר הגדולה. מזמן לא היינו באחת כזאת.

נוף רגוע בפאתי קויאייקה
אוספים אותנו שני גברים חביבים, שאין להם מקום בתא המטען, אז אנחנו יושבות ומחזיקות את המוצ'ילות איתנו במושב האחורי. ממש לא נורא, ביחס לאיכות הטרמפ. משהו מוזר לי במבטא שלהם בספרדית, עד שאני מבינה שזאת פשוט לא שפת האם שלהם. אלה שני ברזילאים שנוסעים ברחבי ארגנטינה וצ'ילה ברכב. הם מספרים על המסע שלהם, אנחנו משתפות אותם במידע שיש לנו על המשך הקרטרה, והם, בטוב ליבם, לא רק מביאים אותנו לעיר, אלא לוקחים אותנו היישר לכתובת שאנחנו נותנים להם. בקרוב נגלה שהם חסכו לנו הרבה זמן. לחפש מקום לינה בעיר הזאת, זה אומר לחוות לא מעט פעמים את הדיאלוג העצוב הבא: "מאיפה אתם?" "ישראל" "אה... אין לנו מקום." לא שהצ'יליאנים כאלה אנטישמים, פשוט ישראלים יודעים לייצר רעש ובלגאן בכמויות מסחריות, ומשום מה הכישרון הזה מתגבר בחו"ל. כל כך חבל. למזלנו, עדיין יש צ'יליאנים ששמחים לארח אותנו.

בחצר ההוספדחה, אנחנו רואות לשמחתנו את האוהלים של החברים מתחילת הקרטרה. כל כך משמח לפגוש שוב אנשים שנפרדת מהם בטיול מבלי לדעת מתי תתראו שוב... אנחנו אוספות קצת טיפים על העיר (הם נמצאים כאן כבר יום שלם, ותק משמעותי בטיול כל כך דינמי) ואז יוצאות לאטרקציה המרכזית באזור: סופרמרקט. זה הרי דבר כל כך רגיל, לערוך קניות בסופרמרקט. אבל אם לא היית באחד כזה כמה ימים, ובאחד כל כך גדול ומרשים מבחינה חיצונית - כמה שבועות (במיוחד כשבימים האחרונים נסענו בטרמפים, ישנו בשקי שינה, ובכלל לא כל כך ידענו בכל רגע נתון איפה נהיה בעוד כמה שעות), זה באמת, באמת מיוחד. אנחנו ממש מתרגשות, מהלכות ומתלהבות ואפילו לא יודעות ממה להתחיל. זה דורש סיבוב התרשמות ועוד סיבוב שבו אנחנו באמת קונות דברים. עכשיו אנחנו כבר משקיעות בארוחות, וההשקעה הזאת נשמרת אצלי גם אחרי הטיול, אבל לא באופן יציב ורציף. הלוואי שהייתי משקיעה בארוחות הערב שלי היום כמו שהשקעתי בקויאייקה... 

החלטנו  להישאר כאן בעיר עוד יום כדי לראות מה יש לה להציע (רמז - לא הרבה), אבל כל שאר מתחרינו במירוץ הגדול כבר מיצו ולכן הם עוזבים. גם הפעם אף אחד לא יודע אם ניפגש שוב, יכול להיות שגם לא ממש חושבים על זה, אולי פשוט מניחים שלא. בבוקר אנחנו נפרדות מהם בחיבוקים, ויוצאות לגלות את העיר. 

אלפקות!

בדרך אנחנו נתקלות בדוכן שמוכר מעין עיגולים צהובים, שעשויים מבצק כלשהו שכולל דלעת. את העיגולים אפשר לאכול עם כל מיני סלטים ורטבים, הם נקראים סופפיאס, זולים כיאה לאוכל רחוב צ'יליאני וטבעוניים למהדרין! אני מאוהבת. כאן ברחוב אנחנו גם פוגשות חבורה של ארבעה בנים, שהולכים יחד איתנו למרכז המידע לתיירים. שניים מהם מצטרפים אלינו ליער שצריך לנסוע אליו במונית, כי בדרך יש כלבים מסוכנים. היער עצמו חביב, אבל משעמם להפליא. אני נהנית מהחברה ומהטיפוס על מעין מתקן-תצפית גבוה מעץ. בגלל אותם הכלבים, אני דיי חוששת מהחזרה, אבל בסופו של דבר אנחנו צועדים ברגל ושורדים את זה.

אחרי סיבוב בעיר (שכבר מקושטת לקראת חג המולד המתקרב), שותפתי ואני חוזרות להוספדחה, מכינות ארוחת ערב ומשוחחות עם צרפתי שנוסעים לאורך הקרטרה על אופניים (!) יחד עם אישתו. השיחה מעניינת, וגולשת גם לתחומים פוליטיים, שיחות כאלה מראות לי שוב ושוב, כמה שמצב מסויים יכול להיראות לגמרי שונה כשמנקודת המבט אפשר להשקיף רק על צד אחד. למרות הביקורת הרבה שיש לי על ישראל (ושאני משמיעה לעיתים קרובוץ כאן בארץ), בסיטואציה הזאת אני מוצאת את עצמי מסנגרת על המדינה שלי ומנסה להמחיש לרוכב הצרפתי את המצב המורכב שלנו. מי יודע אם זה משפיע, אבל אני לפחות יודעת שאמרתי את שלי. ככה מסתיים לו הערב השני בעיר הגדולה. הפוגה נחמדה, אבל מחר חוזרים למירוץ...

פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina





פורסם על ידי ב-
תוויות: ,

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הירשם ל- תגובות לפרסום (Atom)