אף אחד אחר לא יפתור לי את זה.
אני יכולה לשתף אחרים. כדי להוריד את זה מהלב. כדי להעסיק את עצמי במשהו בינתיים.
אני לא צריכה פתרונות, או שיגידו לי שיהיה בסדר. רק לזכור שאני סומכת על עצמי שאני יכולה להתמודד עם זה לבד.
בין אם אשתף או לא אשתף - הדברים יחלפו. גם אם אני אבחר במשהו ואתחרט - זה בסדר. גם אז, הכל יחלוף.
אני יכולה להתמודד עם זה.
כן, עדיין יש את השאלה מה יקרה ואיך. אבל השאלה שהתשובה שלה באמת משפיעה היא - מי אני? מי אני בוחרת להיות לנוכח מה שקורה? גם אם זה לא לגמרי ברור מי אני רוצה להיות, ואיך אני אהפוך להיות מי שאני רוצה, עדיין אני יודעת שאני יכולה לבחור להיות מי שארצה.
ובין אם אבחר להיות כך או אחרת -
ה"אחרי" יגיע.
יגיע הרגע שבו זה יהיה מאחוריי. גם הפחד הזה שאני מרגישה עכשיו, יהיה נחלת העבר, ואני אסתכל עליו ממורד ההר והוא יהיה אי שם למטה, מאחוריי, רחוק רחוק רחוק.
גם אם עכשיו זה ענקי ובכל מקום והדבר המפחיד ביותר בעולם, ממרחק - זה ייראה אחרת.
הבחירה בידיי.
אני יכולה לדאוג במשרה מלאה.
אני יכולה לא לדאוג בכלל.
אני יכולה לבחור בכל אפשרות אחרת, בסקאלה שבין שתי אלה.
אני יכולה לשפוט את עצמי על הבחירה שלי מבין האפשרויות האלה, או להאמין שביצעתי את הבחירה הטובה ביותר.
הבחירה האם לדאוג לא תשפיע על התוצאה, אלא רק על התחושה שלי בדרך.
אבל לא משנה במה אבחר, הכל יגיע, והכל גם יחלוף. או במילותיו של האגריד -
"What's comin' will come, and we'll meet it when it does."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה