“This is how you do it: you sit down at the keyboard and you put one word after another until its done. It's that easy, and that hard.”
אני הסתכלתי. ניסיתי לראות מה הוא כותב. ניסיתי לא להראות שאני מנסה לראות מה הוא כותב.
ואז חשבתי לעצמי, אז ככה זה נראה כשאני יושבת במקומות וכותבת לעצמי? מסקרן, אפילו מלחיץ, אולי הוא כותב עליי? ואולי הוא דווקא לא כותב עליי כי אני הדבר המשעמם ביותר באוטובוס הזה? ממצאים מטרידים, בשני המקרים.
אני זוכרת את עצמי כותבת תמיד. הדבר היחיד שעשיתי לפני שכתבתי, היה לקרוא. קראתי הכל. כל הזמן. כל ספר שהיה בהישג יד. כשהייתי חולה עם חום, קראתי בסתר כי לא הרשו לי. כשרציתי לסיים ספר אחרי שעות השינה שלי, קראתי מתחת לשמיכה עם פנס. קראתי בדרך מהספרייה, בהליכה, כמעט נתקעתי בעמודים. קראתי במשך שנים בסטימצקי השכונתי, כי מה הטעם לקנות אם בינתיים אני כבר מסיימת את הספר?
תמיד רציתי לשחזר את הפלא הזה. ליצור משהו שיגרום למישהו להרגיש את הקסם. הייתי ממציאה סיפורים. כותבת חצאי סיפורים. כשלמדתי עברית - כנראה שאז קיבלתי את היכולת לתאר רגשות במילים, והתחלתי לכתוב באמת.
למה כותבים? כותבים כי אי אפשר שלא. מי שיכול שלא לכתוב, כנראה לא כותב. כותבים כי המחשבות שמתרוצצות בראש לא מוכנות להסתדר אם הן לא נכתבות. גם אז, הן לא מסתדרות לגמרי. אפשר לכתוב עמודים על גבי עמודים, בכל רגע נתון, וזה לא ייגמר, אז כותבים, לפעמים, קצת, כדי שאולי חלק קטן מכל זה בכל זאת יהפוך למשהו אפשרי יותר.
כותבים כי משהו בלתי נסבל. כי משהו יושב בפנים, ולא משנה עם מי מדברים על זה, זה עדיין, עדיין ישאיר את הטעם הרע הזה, ואולי רק מי שחושב את המחשבות, כותב את המילים וקורא את השורות, יכול גם להבין.
אבל כותבים גם מרוב אושר. כותבים כשמרגישים כמו אחרי מנת זיקוקים ישר לוריד, ולא מצליחים להכיל את הרגע הזה וכל כך רוצים לשמר אותו, להשאיר ממנו משהו, לתת לו מילים, כי זה ברור שעוד מעט הוא כבר לא יהיה, וגלגל ההצלה היחיד זו האפשרות שהמילים יהיו למזכרת.
כותבים כשפתאום מבינים, ולא רוצים לשכוח, וגם כשכותבים, שוכחים, כי לא תמיד קוראים שוב את הכל, וגם כשקוראים, זה לא תמיד בזמן ובמקום ובהלך הרוח הנכונים. כותבים כשלא מבינים כלום. כשאין משהו אחר שאפשר לעשות, פשוט אין, ונכון שלפעמים הכתיבה עוזרת, אבל במקרים האלה, היא לא מכבה את השריפה, היא רק שומרת על האש - אם היא כבר שורפת, לפחות שלא תתלקח.
יש אנשים שאוהבים לכתוב. כל כך אוהבים. אבל הכתיבה לא ממלאת באושר, לא מרימה למעלה. הכתיבה בסך הכל ממנפת. הופכת את המסתורין הזה שמתחולל בפנים למילים על הנייר או על המסך. מכאן, הכל תלוי במילים. מילים משמחות יכולות לעודד. מילים של עצב יכולות להכאיב. לפעמים המילים מסבירות הכל, בצורה כל כך מפורטת, ועדיין לא נוגעות. ולפעמים זה נראה שאין בהן כלום, ועדיין הן צובטות במקום העמוק ביותר.
זה מרגיע לחשוב שבין אם יקרה כך או אחרת, אני עדיין אוכל לכתוב, וזה מפחיד לחשוב שיגיע יום ופתאום כבר לא אוכל. אבל בעיקר, זה מטריף לחשוב שלא חשוב כמה אקרא, לעולם לא אקרא את הכל, ולא חשוב כמה אכתוב, זה לעולם לא יספיק לי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה