"אנשים חושבים שנפש תאומה היא מישהו שהוא שתי-טיפות-מים כמוהם, וזה מה שכולם רוצים. אבל נפש תאומה אמיתית היא כמו ראי, היא האדם שמראה לך כל מה שבולם אותך, האדם שמגלה לך שאת יכולה לשנות את החיים שלך. נפש תאומה אמיתית היא האדם החשוב ביותר שתפגשי בחיים, כי הוא מסוגל להרוס את החומות שלך ולהעיר אותך בזבנג. אבל לחיות כל החיים עם נפש תאומה? מה פתאום? זה כואב מידי. נפשות תאומות נכנסות לחיים שלך רק כדי לחשוף עוד שכבה בעצמך, ואז הן עוזבות. ותודה לאל שהן עוזבות." -אליזבט גילברט, "לאכול להתפלל לאהוב"
יש דברים שאני מתקשה להיזכר בהם בלי חיוך ענקי ודמעות בעיניים. אחד מהם הוא השירות הצבאי שלי, השירות הטוב ביותר שיכולתי לבקש.
בפעם הראשונה בחיים שלי גיליתי איך זה לקום בבוקר וללכת לעשות משהו שאוהבים, שנהנים מכל רגע. איך מרגישים כשהזמן עובר ולא אכפת לך אם כבר 5 וחצי או 6 וחצי או 11 בלילה, כי נמצאים במקום שרוצים להיות בו. למדתי מהי אחריות אמיתית, ואפילו בלתי נתפסת. גיליתי איך זה להיות בסביבה הזויה וקסומה, לקבל טלפון בשעה לא קשורה, או ביום לא קשור, ולבוא ולא לדעת מתי אני אחזור הביתה. מצאתי בועה, והיא לא הייתה ורודה, וזה מה שהיה יפה בה.
למדתי לשאול שאלות, עוד ועוד שאלות, עד שאני ארגיש שאני מבינה ממש הכל. למדתי להגיד את כל מה שאני חושבת, ולא חשוב מי עומד מולי - להיות נאמנה לעצמי ולאמת שלי ולידיעה שאני פועלת בדרך הטובה ביותר. הרגל מסוכן, להגיד את מה שאני חושבת ומרגישה. עד היום אני לא נפטרת ממנו. למדתי שעייפות לא נמדדת בשעות שינה, אלא נמצאת ביחס הפוך לאושר. נוסחה שעובדת עד היום.
אף פעם לא ספרתי ימים אחורה לשחרור, לא מיהרתי להוריד את המדים, לא הצטערתי שהגיע יום ראשון. זה לא שתמיד היה כייף. שירתתי עם אנשים מדהימים, מיוחדים, אבל גם שם היו לפעמים כעסים ואי הבנות. אבל הכל מתגמד לעומת האהבה הגדולה הזאת. לא רק עכשיו, בראי הזיכרון שצובע את הכל בצבעים אחרים. אני קוראת דברים שכתבתי באותה התקופה, וגם אז, הכל לגמרי התגמד.
כשעזבתי, זה הרגיש לי נכון. ועדיין, זאת הייתה פרידה. מהפרידות האלה, שיודעים שהעיתוי שלהן מתאים, שהיה כמו שהיה צריך להיות, אבל עדיין מתגעגעים. גם אחרי שנים. את מה שהרגשתי אז, עדיין לא ממש הצלחתי לשחזר. אולי כי משהו בפנים עדיין קושר אותי לשם כל כך חזק.
אף פעם לא ממש השתחררתי מהצבא במובן הקונבנציונאלי. אף פעם לא באמת רציתי. אני מתחילה לחשוב שאולי עכשיו, עם כל הפחד והגעגוע, הגיע הזמן.
"Ross, Hi, it's Rachel. I'm just calling to say that ,um, everything's fine and I'm really happy for you and your cat who, by the way, I think you should name Michael. And, you know, see there I'm thinking of names so obviously, I am over you. I am over you and that, my friend, is what they call closure."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה