זה יהיה קשה. בלתי נסבל. את לא תוכלי לנשום, החום ימלא את האוויר ובתוך המחנק הזה יעברו לך בראש דברים שאי אפשר ממש להסביר, זה לא יהיה מהנה, אבל זה יהיה חזק וזה לא יהיה דומה לשום דבר אחר. אחרי שתעשי את זה, את תרגישי רצון לחזור ולחוות את זה להמשך חייך, ובו בזמן תהיי משוכנעת שלא תעשי את זה יותר לעולם.
טקס אינדיאני, שמזכיר שילוב בין סאונה לבין עינוי של משטר דיקטטורי ישן, נשמע כמו משהו ששווה לשלם עליו כסף ולהישאר בשבילו ערה עד השעות הקטנות. הכנות, דיבורים, שאלות, תכנונים, המלצות - והנה מגיע הרגע והמנחה, תומר פיין, צועד איתנו החוצה אל המדבר, חבורה של אנשים שמשהו בתוכם לוחש להם שלהיכנס לאוהל חשוך, סגור ורותח, יהיה הדבר הנכון לעשות.
אנחנו מתאספים סביב מדורה. תומר מסביר על הטקס ועל המילים האינדיאנית שצריך לומר בכל מיני שלבים חשובים. אני עסוקה בהכנות פיזיות ונפשיות לקראת החום הבלתי אפשרי שאני עומדת להיטבל בתוכו תוך זמן קצר. האוהל נראה כמו איגלו, מסתבר שהוא נמוך ושאי אפשר לעמוד בפנים, והקלאוסטרופוביה שלי תתחיל בקרוב לעבוד שעות נוספות, בתקווה שאני גם אשלם לה בהתאם - הרי השעה כבר אחרי חצות.
אנחנו מתחילים להיכנס, אחד אחרי השני, מתיישבים צפוף צפוף, עד שכולנו בפנים. את אבני הבזלת הלוהטות מכניס בכל פעם שומר האש, או בכינוי האינדיאני שלו, "אחי". תומר מניח את האבנים בבור במרכז האוהל, אחר כך הדלת נסגרת, המים שנשפכים על האבנים גורמים לאוהל להתמלא באדים, עשבי מרפא מיוחדים אחראים על הריח שמציף את דרכי הנשימה. לא צריך אפילו להניד עפעף כדי להתחיל להזיע, ובגדול.
זאת רק ההתחלה. אני כמעט ולא אזכור את ההסברים שנשמעים אחר כך, אלא בעיקר את החושך המוחלט, ואת המחשבות האלה, שמתחילות להופיע אצלי בראש, והן כל כך ברורות וכל כך מרגישות לי נכונות. אולי החושך הוא שמאפשר להביט פנימה בכזו בהירות, להרגיש שהכל מתנקה ושנשארות רק המחשבות הצלולות, המובנות, החשובות באמת.
אני עם עיניים עצומות, לא מוציאה מילה, לא משתתפת בשירים האינדיאניים, רק נושמת ומנסה לחסוך כל טיפת כח כדי שחלילה לא אצא מכאן לפני הסוף. כמה זה מזכיר את החיים שמחוץ לאוהל הזה, את הפחד שמשהו ישתבש. לפעמים החששות שמתבוססים בהם, טובעניים הרבה יותר מהבריכה שאליה מפחדים לקפוץ.
הטקס מתחלק לארבע חלקים - ארבע "דלתות", כל אחת נקראת על שם אחד מארבעת היסודות - אש, מים, אויר ואדמה. בסופה של כל "דלת", נפתחת גם הדלת של האוהל, זורם פנימה אוויר מרענן שכבר כמעט שכחנו איך הוא מרגיש, ואז נכנסות עוד אבנים, הדלת נסגרת, שוב מים, שוב עשבי מרפא, ואם עד עכשיו היה מאוד, אז עכשיו זה אפילו יותר.
הזמן עובר, ושביל הצלילות הזה הופך לדרך מטושטשת יותר. קודם הייתי גאה בעצמי שאני מצליחה לעמוד בזה, ועכשיו הפחד שלא להצליח מנסה לשמור עליי בכל דרך, לא לגעת במים כדי לא להפוך לצמאה יותר, לשכב על האדמה, שהיא קרה יותר מהאוויר באוהל, והנה הקול השיפוטי הזה, את לא עושה את זה כמו שצריך, כולם יושבים ורק את, רק את לא יכולה לעמוד בזה, רק את חלשה. ואז שוב נפתחת הדלת, נכנס קצת אור, וזה פתאום פחות חשוב כשאני רואה שאני לא היחידה שלא ממש יושבת. גם זה ממש כמו ביומיום, אני תמיד מניחה שאצל כולם זה אחרת, אבל אי אפשר לדעת מה באמת קורה אצל אחרים, רק מדי פעם דלת נפתחת ואור נשפך ואז מגלים שגם לאנשים אחרים יש לפעמים סבל שהוא לא כל כך אחר.
אומרים שעם הזיעה, בסווט לודג' נשטף החוצה מה שאנחנו לא צריכים, מה שאינו שלנו, ונשאר רק מה ששלנו באמת. מתחת למה שנשטף, אפשר לראות פחד חזק שבכלל לא ידענו שיש לנו, אפשר להבין מה בחיים שלנו לא באמת שייך באופן שבו אנחנו מנסים לשייך אותו שוב ושוב, אפשר להיזכר במשהו ולהרגיש כאילו תמיד ידענו את זה.
ככל שזה מתקרב לסוף, אמורה כביכול להיות הקלה אבל זה דווקא קשה יותר, רק עוד קצת ואת הקצת הזה חייבים לעבור. ממש היום, חשבתי על איך שכל הזמן אני לא לגמרי נמצאת במקום שאני נמצאת בו, הרגשתי שאני זקוקה למשהו חזק שיקרקע אותי, ואין ספק, עכשיו - אני לגמרי לגמרי כאן. חום האדים, הנשימות העמוקות שכאילו נתקעות בחומה פנימית, הקור המרפא של האדמה, וגם חום המדורה שאחרי והתחושה ששום דבר לא מובן ושהכל אפשרי - כל אלה מהולים כבר בתוכי.
אמצע הלילה במדבר, החול נדבק לזיעה ואנחנו זקוקים למקלחת כמה שרק אפשר להזדקק לה. אבל אין תחושה של גועל, אין שום דבר שהייתי רוצה לקלף מעצמי, ובפנים יש משהו שהולך ונעשה נקי יותר.
הפוסט נכתב על, ובהשראת, טקס הסווט לודג' שהשתתפתי בו בפסטיבל זורבה הבודהה.
טקס אינדיאני, שמזכיר שילוב בין סאונה לבין עינוי של משטר דיקטטורי ישן, נשמע כמו משהו ששווה לשלם עליו כסף ולהישאר בשבילו ערה עד השעות הקטנות. הכנות, דיבורים, שאלות, תכנונים, המלצות - והנה מגיע הרגע והמנחה, תומר פיין, צועד איתנו החוצה אל המדבר, חבורה של אנשים שמשהו בתוכם לוחש להם שלהיכנס לאוהל חשוך, סגור ורותח, יהיה הדבר הנכון לעשות.
אנחנו מתאספים סביב מדורה. תומר מסביר על הטקס ועל המילים האינדיאנית שצריך לומר בכל מיני שלבים חשובים. אני עסוקה בהכנות פיזיות ונפשיות לקראת החום הבלתי אפשרי שאני עומדת להיטבל בתוכו תוך זמן קצר. האוהל נראה כמו איגלו, מסתבר שהוא נמוך ושאי אפשר לעמוד בפנים, והקלאוסטרופוביה שלי תתחיל בקרוב לעבוד שעות נוספות, בתקווה שאני גם אשלם לה בהתאם - הרי השעה כבר אחרי חצות.
אנחנו מתחילים להיכנס, אחד אחרי השני, מתיישבים צפוף צפוף, עד שכולנו בפנים. את אבני הבזלת הלוהטות מכניס בכל פעם שומר האש, או בכינוי האינדיאני שלו, "אחי". תומר מניח את האבנים בבור במרכז האוהל, אחר כך הדלת נסגרת, המים שנשפכים על האבנים גורמים לאוהל להתמלא באדים, עשבי מרפא מיוחדים אחראים על הריח שמציף את דרכי הנשימה. לא צריך אפילו להניד עפעף כדי להתחיל להזיע, ובגדול.
אחת ממטרות הטקס שתומר מספר עליהן, היא לחבר אותנו לטבע ודרך כך גם לעצמנו. הוא מדבר על התבונה שפיתחנו ושלפעמים מרחיקה אותנו ממי שאנחנו בפנים, וזה כל כך הגיוני, הרי מה שהעסיק אותי בימים האחרונים, מה שמעסיק אותי בכלל, זה בעיקר המחשבות, הפרשנויות לאירועים, וכל אותם הרעיונות התמוהים שהמצאנו לעצמנו אנחנו, בני האדם.
זאת רק ההתחלה. אני כמעט ולא אזכור את ההסברים שנשמעים אחר כך, אלא בעיקר את החושך המוחלט, ואת המחשבות האלה, שמתחילות להופיע אצלי בראש, והן כל כך ברורות וכל כך מרגישות לי נכונות. אולי החושך הוא שמאפשר להביט פנימה בכזו בהירות, להרגיש שהכל מתנקה ושנשארות רק המחשבות הצלולות, המובנות, החשובות באמת.אני עם עיניים עצומות, לא מוציאה מילה, לא משתתפת בשירים האינדיאניים, רק נושמת ומנסה לחסוך כל טיפת כח כדי שחלילה לא אצא מכאן לפני הסוף. כמה זה מזכיר את החיים שמחוץ לאוהל הזה, את הפחד שמשהו ישתבש. לפעמים החששות שמתבוססים בהם, טובעניים הרבה יותר מהבריכה שאליה מפחדים לקפוץ.
הטקס מתחלק לארבע חלקים - ארבע "דלתות", כל אחת נקראת על שם אחד מארבעת היסודות - אש, מים, אויר ואדמה. בסופה של כל "דלת", נפתחת גם הדלת של האוהל, זורם פנימה אוויר מרענן שכבר כמעט שכחנו איך הוא מרגיש, ואז נכנסות עוד אבנים, הדלת נסגרת, שוב מים, שוב עשבי מרפא, ואם עד עכשיו היה מאוד, אז עכשיו זה אפילו יותר.
הזמן עובר, ושביל הצלילות הזה הופך לדרך מטושטשת יותר. קודם הייתי גאה בעצמי שאני מצליחה לעמוד בזה, ועכשיו הפחד שלא להצליח מנסה לשמור עליי בכל דרך, לא לגעת במים כדי לא להפוך לצמאה יותר, לשכב על האדמה, שהיא קרה יותר מהאוויר באוהל, והנה הקול השיפוטי הזה, את לא עושה את זה כמו שצריך, כולם יושבים ורק את, רק את לא יכולה לעמוד בזה, רק את חלשה. ואז שוב נפתחת הדלת, נכנס קצת אור, וזה פתאום פחות חשוב כשאני רואה שאני לא היחידה שלא ממש יושבת. גם זה ממש כמו ביומיום, אני תמיד מניחה שאצל כולם זה אחרת, אבל אי אפשר לדעת מה באמת קורה אצל אחרים, רק מדי פעם דלת נפתחת ואור נשפך ואז מגלים שגם לאנשים אחרים יש לפעמים סבל שהוא לא כל כך אחר.
אומרים שעם הזיעה, בסווט לודג' נשטף החוצה מה שאנחנו לא צריכים, מה שאינו שלנו, ונשאר רק מה ששלנו באמת. מתחת למה שנשטף, אפשר לראות פחד חזק שבכלל לא ידענו שיש לנו, אפשר להבין מה בחיים שלנו לא באמת שייך באופן שבו אנחנו מנסים לשייך אותו שוב ושוב, אפשר להיזכר במשהו ולהרגיש כאילו תמיד ידענו את זה.
ככל שזה מתקרב לסוף, אמורה כביכול להיות הקלה אבל זה דווקא קשה יותר, רק עוד קצת ואת הקצת הזה חייבים לעבור. ממש היום, חשבתי על איך שכל הזמן אני לא לגמרי נמצאת במקום שאני נמצאת בו, הרגשתי שאני זקוקה למשהו חזק שיקרקע אותי, ואין ספק, עכשיו - אני לגמרי לגמרי כאן. חום האדים, הנשימות העמוקות שכאילו נתקעות בחומה פנימית, הקור המרפא של האדמה, וגם חום המדורה שאחרי והתחושה ששום דבר לא מובן ושהכל אפשרי - כל אלה מהולים כבר בתוכי.
הדלת נפתחת בפעם האחרונה ואנחנו מתחילים לטפטף את עצמנו החוצה, ומייד נעמדים, מתכנסים שוב סביב המדורה, בין החום לקור. אני רוצה להישאר כאן עוד, לספוג פנימה את האווירה הזאת, לנסות לעטוף בידי רוחי את כל הצלילות הזאת שנחשפתי אליה שם בחושך, להבין קצת יותר טוב את מה שעברתי עכשיו. אני כל כך רוצה לאחוז ולתפוס את כל המחשבות האלה, ומרגישה שגם לכתוב אותן לא יהיה מספיק, ואולי, אני תוהה לעצמי מאוחר יותר, אולי העניין הוא לא המחשבות המסויימות האלה, או התובנות האחרות שממשיכות להגיע אליי גם בימים הבאים, אולי העניין הוא ללמוד, בדרך כלשהי, לחשוב ככה, בצורה הצלולה הזאת. אולי העניין הוא להאמין שהתשובות הנכונות יגיעו אליי בזמן שלהן. לא לפני ולא אחרי. ואולי זה אפילו לא זה, אולי העניין הוא לדעת שאין רק עניין אחד נכון.
אמצע הלילה במדבר, החול נדבק לזיעה ואנחנו זקוקים למקלחת כמה שרק אפשר להזדקק לה. אבל אין תחושה של גועל, אין שום דבר שהייתי רוצה לקלף מעצמי, ובפנים יש משהו שהולך ונעשה נקי יותר.
הפוסט נכתב על, ובהשראת, טקס הסווט לודג' שהשתתפתי בו בפסטיבל זורבה הבודהה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה