אני אפתח בוידוי: את הפוסט הזה היה לי קשה לכתוב, ובמקום יום שישי כמתוכנן, או לפחות שבת, הוא נכתב ביום שני. אבל יש לי מעין תאוריה כזאת, שדברים קורים בזמן הנכון (אם לא נכון לי, אז לפחות למישהו אחר).
אז השבוע הזה נמשך תשעה ימים. ככה החלטתי.
רקדתי לא מעט שיווה נאטה.
שיווה נאטה: ריקוד-יוגה שמשפיע באינספור דרכים על הגוף, הנפש והמחשבה. בין השאר, אחרי שרוקדים שיווה נאטה, מקבלים תובנות ורעיונות חדשים. לפעמים אפילו זרם של תובנות.
נשמע טוב מכדי להיות אמיתי? גם לי, אבל זה עדיין עובד. השבוע הזה היה מלא בתובנות, מהסוג הזה שנשמע גאוני בתוך הראש וטיפשי בקול רם. חוץ מאשר לאנשים האלה, ששום דבר לא נשמע להם טיפשי. אם אתם אנשים כאלה, אתם כנראה במקום הנכון.
שמתי לב כמה מחשבות משפיעות עליי, לעומת אירועי המציאות.
כבר מזמן אני נוטה להאמין למדאם פומפרי, שלדבריה "מחשבות עלולות להשאיר צלקות עמוקות יותר מאשר כמעט כל דבר אחר". השבוע הבנתי עד כמה המחשבות הן אלה שיוצרות את הצלקות. זכרונות, רגשות, מחשבות על העתיד - כל אלה יכולים להסעיר ולערער אותי הרבה יותר מאשר הדברים שקורים לי מחוץ לראש שלי.
ואם כבר מחשבות, התבהר לי שאין לי ממש סדר בראש, אני צריכה להשקיע כדי ליצור אותו, וגם מה שנוצר הוא לא ממש סדר; פשוט אני מצליחה להתמקד במשהו מסויים, או בשום דבר מיוחד, ולשים בצד את הדברים האחרים.
זה מפתיע איך הצלחתי לעשות משהו אי פעם עם החשיבה הזאת, ועדיין, או דווקא בגלל זה, אני שמחה שהבנתי את זה.
קיבלתי מכה דיי חזקה ברגל.
שקצת השביתה את ההתרוצצות שאני רגילה אליה, ומצד שני קצת התעלמתי ממנה.
אני מקווה שעוד מעט כבר לא תהיה סיבה שלא להתעלם.
נזכרתי כמה אני מתחברת לדברים מסויימים.
דברים שאני כל כך אוהבת, וכל כך מפחדת לא להצליח בהם שלפעמים האהבה שלי אליהם נכנסת לאיזו קופסה קטנה ואפלה בתוכי שאני מנסה להתעלם מקיומה.
רק שבקופסה הזאת אין להם ממש מקום, והם לוחצים על הדפנות שלה וזה מכאיב וכשאני לא מודה בזה אז זה גם מתסכל לחוות את הכאב הזה ולא להבין אותו.
כשאני מודה בזה, זה גורם לי לחשוב שאולי עדיף לתת להם להסתובב חופשיים. למרות הסכנות.
נתתי לעצמי להתחיל לעבד דברים שלא ממש עובדו בעבר.
ונראה לי שיחד עם העיבוד, מגיעה הקלה מטורפת, הרגשה שאני סוחבת על עצמי פחות.
וגם - יכולת להזכיר לעצמי את מה שאני לא באמת אמורה או רוצה לסחוב.
ספרים.
אני מרגישה שאני בדרך לחזור להיות הילדה הזאת שכל הזמן נמצאת באמצע ספר. ממש פיזית, עם הראש בתוך הספר במקום סימניה.
התגעגעתי לזה.
כמה ימים בלי סמארטפון.
במילה אחת, מומלץ.
והעצלנות שמונעת ממני בכלל להקליד עם המקשים האלה, היא בכלל סוג של ברכה.
השראה.
חבר טוב מהטיול, שלא ראיתי 7 חודשים, חזר לארץ ועכשיו גם גר קרוב אליי.
שזה כייף גדול בפני עצמו.
שיחות איתו נוטות לעזור לי לפתוח את הקופסאות הקטנות האלה, להיזכר בדברים שחשובים לי ושאני נוטה לשכוח או לא לתת להם את המקום שמגיע להם.
השיחה האחרונה הובילה להחלטה להבנה מסוג ה"זה-מה-שאני-הולכת-לעשות-וזה-לא-ברור-איך-וגם-לא-הגיוני-ולא-אכפת-לי".
כן ירבו. :)
אז השבוע הזה נמשך תשעה ימים. ככה החלטתי.
רקדתי לא מעט שיווה נאטה.
שיווה נאטה: ריקוד-יוגה שמשפיע באינספור דרכים על הגוף, הנפש והמחשבה. בין השאר, אחרי שרוקדים שיווה נאטה, מקבלים תובנות ורעיונות חדשים. לפעמים אפילו זרם של תובנות.
נשמע טוב מכדי להיות אמיתי? גם לי, אבל זה עדיין עובד. השבוע הזה היה מלא בתובנות, מהסוג הזה שנשמע גאוני בתוך הראש וטיפשי בקול רם. חוץ מאשר לאנשים האלה, ששום דבר לא נשמע להם טיפשי. אם אתם אנשים כאלה, אתם כנראה במקום הנכון.
שמתי לב כמה מחשבות משפיעות עליי, לעומת אירועי המציאות.
כבר מזמן אני נוטה להאמין למדאם פומפרי, שלדבריה "מחשבות עלולות להשאיר צלקות עמוקות יותר מאשר כמעט כל דבר אחר". השבוע הבנתי עד כמה המחשבות הן אלה שיוצרות את הצלקות. זכרונות, רגשות, מחשבות על העתיד - כל אלה יכולים להסעיר ולערער אותי הרבה יותר מאשר הדברים שקורים לי מחוץ לראש שלי.
ואם כבר מחשבות, התבהר לי שאין לי ממש סדר בראש, אני צריכה להשקיע כדי ליצור אותו, וגם מה שנוצר הוא לא ממש סדר; פשוט אני מצליחה להתמקד במשהו מסויים, או בשום דבר מיוחד, ולשים בצד את הדברים האחרים.
זה מפתיע איך הצלחתי לעשות משהו אי פעם עם החשיבה הזאת, ועדיין, או דווקא בגלל זה, אני שמחה שהבנתי את זה.
קיבלתי מכה דיי חזקה ברגל.
שקצת השביתה את ההתרוצצות שאני רגילה אליה, ומצד שני קצת התעלמתי ממנה.
אני מקווה שעוד מעט כבר לא תהיה סיבה שלא להתעלם.
נזכרתי כמה אני מתחברת לדברים מסויימים.
דברים שאני כל כך אוהבת, וכל כך מפחדת לא להצליח בהם שלפעמים האהבה שלי אליהם נכנסת לאיזו קופסה קטנה ואפלה בתוכי שאני מנסה להתעלם מקיומה.
רק שבקופסה הזאת אין להם ממש מקום, והם לוחצים על הדפנות שלה וזה מכאיב וכשאני לא מודה בזה אז זה גם מתסכל לחוות את הכאב הזה ולא להבין אותו.
כשאני מודה בזה, זה גורם לי לחשוב שאולי עדיף לתת להם להסתובב חופשיים. למרות הסכנות.
נתתי לעצמי להתחיל לעבד דברים שלא ממש עובדו בעבר.
ונראה לי שיחד עם העיבוד, מגיעה הקלה מטורפת, הרגשה שאני סוחבת על עצמי פחות.
וגם - יכולת להזכיר לעצמי את מה שאני לא באמת אמורה או רוצה לסחוב.
ספרים.
אני מרגישה שאני בדרך לחזור להיות הילדה הזאת שכל הזמן נמצאת באמצע ספר. ממש פיזית, עם הראש בתוך הספר במקום סימניה.
התגעגעתי לזה.
כמה ימים בלי סמארטפון.
במילה אחת, מומלץ.
והעצלנות שמונעת ממני בכלל להקליד עם המקשים האלה, היא בכלל סוג של ברכה.
השראה.
חבר טוב מהטיול, שלא ראיתי 7 חודשים, חזר לארץ ועכשיו גם גר קרוב אליי.
שזה כייף גדול בפני עצמו.
שיחות איתו נוטות לעזור לי לפתוח את הקופסאות הקטנות האלה, להיזכר בדברים שחשובים לי ושאני נוטה לשכוח או לא לתת להם את המקום שמגיע להם.
השיחה האחרונה הובילה להחלטה להבנה מסוג ה"זה-מה-שאני-הולכת-לעשות-וזה-לא-ברור-איך-וגם-לא-הגיוני-ולא-אכפת-לי".
כן ירבו. :)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה