אני אוהבת לטוס, אני אומרת שוב ושוב ושוב.
אני אוהבת להגיע לשדות תעופה, לא משנה איפה, זה עדיין לא נתפס מבחינתי שאפשר בדרך כזאת להגיע ממדינה למדינה או מעיר לעיר, וככל שאני עושה את זה יותר, אני פחות לוקחת את זה כמובן מאליו.
אני אוהבת כל פרט קטן בשדות תעופה, את החנויות, את האנשים, את התקריות המוזרות, את השפות השונות. אני אוהבת להרגיש תיירת, להרגיש כמו בסוג של משימה כזאת, שיש לי יעד מסויים שאני צריכה להגיע אליו.
אני אוהבת לא לדעת לאן ללכת, לחפש את עצמי בין שערים, בין רכבות פנימיות, לקלל את הרגע שבו ארזתי את כל הדברים האלה שאין לי כח לסחוב ולדעת שגם בפעם הבאה אני אארוז יותר מדי. אני אוהבת את האנקדוטות האלה שאני מזכירה לעצמי לספר למישהו, מתישהו, אולי. אני אוהבת את זמן המחשבות המופלא, את המוזיקה שמתנגנת אצלי באוזניות ואת השירים שנשמעים בשדה עצמו, אני נהנית לשלם מחירים מופקעים על חיבור לאינטרנט כדי לתייג את עצמי בפייסבוק - דבר שבארץ אני לא ממש עושה גם כשזה חינם.
אני אוהבת את החופש המוחלט הזה - וזה לא משנה לכמה זמן אני טסה, התחושה היא שכל העולם לפניי, הפנטזיה הזאת של לעלות עכשיו על טיסה ליעד אחר לגמרי.
אני אוהבת לצלם דברים קטנים שמעניינים רק אותי, לקרוא ספר שנייה לפני העלייה למטוס, לראות את כולם נעמדים ולהיות גאה בעצמי שאני יושבת ומחכה שכולם יעברו. אני אוהבת לחפש בנרות משהו שישביע אותי בזמן המת הזה, אני אוהבת להתמודד עם החששות שהמזוודה תלך לאיבוד ושאני אלך לאיבוד ושהעולם יילך לאיבוד.
אני אוהבת להתיישב במקום שלי, לשמוע עברית ולשמוע שפות אחרות ולפעמים להיות באיזה קונקשן הזוי בלי ישראלים בכלל, אני אוהבת לעלעל בעיתון של חברת התעופה גם אם אני כבר מכירה אותו בע"פ.
אני אוהבת להמריא, וואו, כמה שאני אוהבת את הרגע הזה שבו המטוס מתחיל לנסוע ופתאום זה יותר ויותר מהר ופתאום האנשים הם כמו נמלים ואז אפילו לא נמלים, ואז פתאום אני כבר לא ממש מזהה שום דבר, בכל פעם זה אחרת, שקיעות, זריחות, עננים, גשמים, שמש קופחת, אני חושבת שבכל אחד מהתנאים האלה יצא לי להמריא, ובכל פעם, גם אם זה אותו המקום ואותו מזג האוויר, זה עדיין קצת אחרת ואני כאילו בשום מקום והעולם זז קילומטרים מתחתיי ובו בזמן הוא לגמרי עוצר מלכת.
טסתי לבד לא מעט פעמים. כשאני טסה לבד, אני מרגישה כאילו יש לי חופש מהכל, ובאותם הרגעים שום דבר לא קיים.אין לי שום קשר, ולו המזערי ביותר, ל"עולם האמיתי" שם בחוץ. וזה נהדר.
לאט לאט המטוס מתייצב, אני נרדמת או שוקעת בספר או כותבת, או סתם שומעת מוזיקה ובוהה בחלון, ואין שום דבר אחר שהייתי מעדיפה לעשות באותו הרגע, אין לאן למהר, אין משהו חשוב יותר, ובין אם אני מחכה להגיע או חוששת להגיע, אני נמצאת שם, ברגעים האלה, כל כולי.
מביאים לי את האוכל הטבעוני שלי, לפני האחרים בדרך כלל, גם ארוחות של מטוסים אני אוהבת... ולפעמים יש תקלות מוזרות. המילה "טבעוני" לא ממש נמצאת במילון של דלתא - חברת התעופה האמריקאית הגדולה ביותר. גם זה חלק מהכייף. הרי בסופו של דבר, יהיה מה שיהיה ואיך שיהיה - אני אמצא את עצמי מגיעה ליעד. רגע, זה לא ככה גם בחיים? מה בעצם חשבתי לעשות אי פעם, שיכול להיות מסובך יותר מלהרים לאוויר מכונה ממתכת?
מתקרבים לנחיתה, וכאן הרגשות מעורבים. תמיד יש איזה חלק ממני שלא רוצה שזה ייגמר. בדרך כלל יש משהו, מישהו, שמחכה לי, בין אם זה מקום חדש, או מקום ישן ואהוב, או אנשים שלא ראיתי הרבה זמן, או אפילו לחזור לישראל, לארץ שלי. אני דבוקה עם האף לחלון, בהנחה שהצלחתי להשיג מושב כזה, מחכה לראות את האורות או את הנופים, מתחילה להתרגש כשאני מבינה שזה ממש הולך ומתקרב. בתי הצעצוע גדלים, הנמלים הופכות לאנשים קטנטנים, ואז הרעש המדהים הזה של הגלגלים על האדמה, לפעמים גם מחיאות כפיים... והגענו.
בדרך כלל אני לא ממהרת. אני מחכה בסבלנות במושב שלי עד שזרם האנשים במעבר מתחיל להיות מהיר יותר, ואז מקלפת את עצמי ונגררת, אני נראית כנראה כאילו גירדו אותי מתוך הפח הקרוב, יכול להיות שאין לי מושג בכלל מה הצעד הבא שלי במקום הזה ויכול להיות שהכל ברור וידוע ועדיין יש מקום קטן לספקות.
תיכף אני אראה לאן הגעתי, תיכף הכל יתחיל... הדבר הזה שעברתי עכשיו, הוא התרופה שלי. גם אם אין לי מושג מתי, לאן, כמה, אני יודעת שאני עוד אקח את התרופה הזאת שוב.
את מתכוונת שאת אוהבת לטייל.. כי הטיסה? לחכות בתור? מטוס בלי מקום לרגליים? אוכל של טיסות? אין סיכוי שאת באמת נהנית מהדברים האלה.
אני מאוד אוהבת גם לטייל, ויש לי הרבה להגיד על טיולים, אבל אין לזה כמעט קשר לעובדה שאני מאוד אוהבת טיסות, וכל מה שכרוך בלטוס.
אני אוהבת להגיע לשדות תעופה, לא משנה איפה, זה עדיין לא נתפס מבחינתי שאפשר בדרך כזאת להגיע ממדינה למדינה או מעיר לעיר, וככל שאני עושה את זה יותר, אני פחות לוקחת את זה כמובן מאליו.
אני אוהבת כל פרט קטן בשדות תעופה, את החנויות, את האנשים, את התקריות המוזרות, את השפות השונות. אני אוהבת להרגיש תיירת, להרגיש כמו בסוג של משימה כזאת, שיש לי יעד מסויים שאני צריכה להגיע אליו.
אני אוהבת לא לדעת לאן ללכת, לחפש את עצמי בין שערים, בין רכבות פנימיות, לקלל את הרגע שבו ארזתי את כל הדברים האלה שאין לי כח לסחוב ולדעת שגם בפעם הבאה אני אארוז יותר מדי. אני אוהבת את האנקדוטות האלה שאני מזכירה לעצמי לספר למישהו, מתישהו, אולי. אני אוהבת את זמן המחשבות המופלא, את המוזיקה שמתנגנת אצלי באוזניות ואת השירים שנשמעים בשדה עצמו, אני נהנית לשלם מחירים מופקעים על חיבור לאינטרנט כדי לתייג את עצמי בפייסבוק - דבר שבארץ אני לא ממש עושה גם כשזה חינם.
אני אוהבת את החופש המוחלט הזה - וזה לא משנה לכמה זמן אני טסה, התחושה היא שכל העולם לפניי, הפנטזיה הזאת של לעלות עכשיו על טיסה ליעד אחר לגמרי.
אני אוהבת לצלם דברים קטנים שמעניינים רק אותי, לקרוא ספר שנייה לפני העלייה למטוס, לראות את כולם נעמדים ולהיות גאה בעצמי שאני יושבת ומחכה שכולם יעברו. אני אוהבת לחפש בנרות משהו שישביע אותי בזמן המת הזה, אני אוהבת להתמודד עם החששות שהמזוודה תלך לאיבוד ושאני אלך לאיבוד ושהעולם יילך לאיבוד.
אני אוהבת להתיישב במקום שלי, לשמוע עברית ולשמוע שפות אחרות ולפעמים להיות באיזה קונקשן הזוי בלי ישראלים בכלל, אני אוהבת לעלעל בעיתון של חברת התעופה גם אם אני כבר מכירה אותו בע"פ.
אני אוהבת להמריא, וואו, כמה שאני אוהבת את הרגע הזה שבו המטוס מתחיל לנסוע ופתאום זה יותר ויותר מהר ופתאום האנשים הם כמו נמלים ואז אפילו לא נמלים, ואז פתאום אני כבר לא ממש מזהה שום דבר, בכל פעם זה אחרת, שקיעות, זריחות, עננים, גשמים, שמש קופחת, אני חושבת שבכל אחד מהתנאים האלה יצא לי להמריא, ובכל פעם, גם אם זה אותו המקום ואותו מזג האוויר, זה עדיין קצת אחרת ואני כאילו בשום מקום והעולם זז קילומטרים מתחתיי ובו בזמן הוא לגמרי עוצר מלכת.
טסתי לבד לא מעט פעמים. כשאני טסה לבד, אני מרגישה כאילו יש לי חופש מהכל, ובאותם הרגעים שום דבר לא קיים.אין לי שום קשר, ולו המזערי ביותר, ל"עולם האמיתי" שם בחוץ. וזה נהדר.
לאט לאט המטוס מתייצב, אני נרדמת או שוקעת בספר או כותבת, או סתם שומעת מוזיקה ובוהה בחלון, ואין שום דבר אחר שהייתי מעדיפה לעשות באותו הרגע, אין לאן למהר, אין משהו חשוב יותר, ובין אם אני מחכה להגיע או חוששת להגיע, אני נמצאת שם, ברגעים האלה, כל כולי.
מביאים לי את האוכל הטבעוני שלי, לפני האחרים בדרך כלל, גם ארוחות של מטוסים אני אוהבת... ולפעמים יש תקלות מוזרות. המילה "טבעוני" לא ממש נמצאת במילון של דלתא - חברת התעופה האמריקאית הגדולה ביותר. גם זה חלק מהכייף. הרי בסופו של דבר, יהיה מה שיהיה ואיך שיהיה - אני אמצא את עצמי מגיעה ליעד. רגע, זה לא ככה גם בחיים? מה בעצם חשבתי לעשות אי פעם, שיכול להיות מסובך יותר מלהרים לאוויר מכונה ממתכת?
מתקרבים לנחיתה, וכאן הרגשות מעורבים. תמיד יש איזה חלק ממני שלא רוצה שזה ייגמר. בדרך כלל יש משהו, מישהו, שמחכה לי, בין אם זה מקום חדש, או מקום ישן ואהוב, או אנשים שלא ראיתי הרבה זמן, או אפילו לחזור לישראל, לארץ שלי. אני דבוקה עם האף לחלון, בהנחה שהצלחתי להשיג מושב כזה, מחכה לראות את האורות או את הנופים, מתחילה להתרגש כשאני מבינה שזה ממש הולך ומתקרב. בתי הצעצוע גדלים, הנמלים הופכות לאנשים קטנטנים, ואז הרעש המדהים הזה של הגלגלים על האדמה, לפעמים גם מחיאות כפיים... והגענו.
בדרך כלל אני לא ממהרת. אני מחכה בסבלנות במושב שלי עד שזרם האנשים במעבר מתחיל להיות מהיר יותר, ואז מקלפת את עצמי ונגררת, אני נראית כנראה כאילו גירדו אותי מתוך הפח הקרוב, יכול להיות שאין לי מושג בכלל מה הצעד הבא שלי במקום הזה ויכול להיות שהכל ברור וידוע ועדיין יש מקום קטן לספקות.
תיכף אני אראה לאן הגעתי, תיכף הכל יתחיל... הדבר הזה שעברתי עכשיו, הוא התרופה שלי. גם אם אין לי מושג מתי, לאן, כמה, אני יודעת שאני עוד אקח את התרופה הזאת שוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה