אז גב' קנאה ואני ישבנו לשוחח על ג'ינסים...

לפני יותר מ-16 שנים, הלכתי עם קבוצה של אנשים לאסוף פטריות ביער. ילדה אחרת מצאה את הפטריה הראשונה, כתומה כזאת, ואני ישר רצתי לספר על זה למבוגרים. תוך כדי הסיפור, התחלתי לבכות... בעצם רצתי למבוגרים כדי לבכות על זה שהיא מצאה פטריה לפניי. העציב אותי שהיא מצאה פטריה, כי גם אני רציתי למצוא ולא מצאתי.

עברו הרבה שנים, ולאורכן הרגשתי שוב ושוב, שאם למישהו אחר יש משהו שאני רוצה, הקנאה כל כך חזקה ומכאיבה שהיא ממש הורסת אותי מבפנים.

נניח שלחברה טובה שלי, קורה משהו טוב.
למשל, היא הולכת וקונה ג'ינס. (אמנם קניית בגדים היא נושא בעייתי בפני עצמו. אבל זאת מטאפורה. לקחתי אותה מאיפשהו, אבל היא יכולה לסמל כל דבר שבעולם.)
היא מספרת לי שהיא קנתה ג'ינס, ולא סתם - ג'ינס שממש מתאים לה באופן מושלם.

משם, זה הולך בערך ככה...

קול אחד בראש שלי: היא קנתה ג'ינס! את לא קנית ג'ינס. לא בטוח שבכלל יתנו לך להיכנס לחנות ג'ינסים. את בכלל יודעת איפה יש אחת כזאת? את לא [כל התכונות הטובות שעוזרות ברכישת ג'ינס], ובגלל זה גם אף פעם לא תמצאי ג'ינס, ואם לא תמצאי ג'ינס מתאים, אז בעצם מה הטעם? זה הדבר הכי חשוב בעולם, עזבי אותך מחולצות, חצאיות, שמלות ונעליים, הרי מה כל זה שווה אם אין לך ג'ינס?

מילא אם לאף אחד לא היה ג'ינס. אבל הנה גם לה יש, בעצם לכולם חוץ ממך יש, ואם אין אז תיכף יהיה, וזה אומר שאת כבר לא תהיי מגניבה מספיק בשבילם אם אין לך ג'ינס. כלומר שבקרוב את תישארי בלי ג'ינס ובלי חברים. שזה כמובן רק מוכיח כמה שלא מגיע לך שום ג'ינס מלכתחילה.

קול שני בראש שלי: החברה הכי טובה שלך קנתה ג'ינס! את יודעת כמה היא רצתה את זה, את מבינה כמה היא בטח שמחה, ובמקום לשמוח בשבילה, את חושבת על זה שאין לך ג'ינס. את זבל של בן אדם.

קול שלישי בראש שלי: תתאפסי על עצמך כבר, אז אין לך ג'ינס. למי אכפת? ומי בכלל הבטיח לך שיהיה לך ג'ינס?

בימים האחרונים, החלטתי שהקולות בראש שלי ואני, או יותר נכון הקנאה (שהיא גם מעין מפלצת ירקרקה) ואני, נדבר על זה.

אז דיברנו.

אני: אני לא יודעת איך להגיד את זה בעדינות... למה את עושה לי את זה?!?!?!

קנאה: עושה לך מה? אני בסך הכל מראה לך מה אין לך ואת רוצה. למשל, ג'ינס.

אני: אבל אני יודעת מה חסר לי. ברור שתמיד יש עוד דברים, אבל אני כן מודעת לדברים שהייתי רוצה ואין לי, זה גם לא דברים כאלה יוצאי דופן. מי לא רוצה ג'ינס? נראה לך שאני באמת אשכח את זה?

קנאה: ברור שכן, כי אם זה באמת היה חשוב לך, היית הולכת ועושה משהו. אבל את לא עושה שום דבר. אולי אם תראי שלאחרים יש, שזה אפשרי, תתחילי להזיז את עצמך ולעשות משהו.

אני: את מתכוונת שאת רוצה שתהיה לי מוטיבציה?

קנאה: כן! משגע אותי שאת לא עושה מספיק בשביל דברים שאת טוענת שכל כך חשובים לך!

אני: קודם כל, טוב שאת אומרת את זה. רשמתי לפניי. אבל, זה ממש לא נותן לי מוטיבציה כשאת מציגה את זה בצורה שבה את מציגה את זה.

קנאה (מופתעת): לא?

אני: לא. מה שאת גורמת לי לחשוב, זה שהיקום מייעד לאחרים דברים שלא יכולים להיות לי, ושכל המאמץ שלי הוא לחינם.

קנאה: אז אולי תתחילי להתאמץ יותר. זה בדיוק מה שאני אומרת!

אני: אבל כשיש לי את המחשבות האלה, אני לא ממש במצב לחשוב על לשנות את הדברים שאני עושה, או לחשוב איזה מטרות אני בכלל רוצה להשיג. אני דיי עסוקה בלהרגיש רע עם עצמי. אני כן חושבת שאת רוצה לעזור לי. אבל כשאני מקשיבה לך אני לא מצליחה לשמוע את זה.

(בערך בשלב הזה, אני מרגישה שאנחנו קצת פחות צועקות אחת על השנייה, ומתחילות להקשיב באמת)

קנאה: את בטוחה שאת מקשיבה לי? חשבת פעם שאולי חלק מהקולות האלה שאת שומעת, הם לא אני?

אני: האמת שלא ממש, אבל זה נשמע הגיוני. יש סיכוי שלפעמים אני מתבלבלת בינך, לבין עצמי-שלא-חושבת-שמגיעים-לי-דברים-טובים?

קנאה: יכול להיות.

אני: אבל לפעמים זאת כן את?

קנאה: תראי, אני בסביבה. אבל כשאת מקנאה באחרים, את בעצם בכלל לא מקנאה בהם. תנסי לדמיין, מה קורה אם חלק אחד בך, מקנא בחלק אחר.

אני: את מתכוונת שיש בי חלקים שלא מרוצים, והם מקנאים בחלקים שכן מרוצים, ביכולת שלהם - שלי - להנות.

קנאה: נכון. ואז יש גם את החלק שמלכתחילה, לא חושב שבכלל מגיע לך להנות, אז מרגיז אותו שהחלקים האלה נהנים להם. הוא מקנא....

אני: ולכן הוא מנסה להראות לחלקים המרוצים והשמחים, שלא באמת יכול להיות להם טוב ושלאחרים תמיד יהיה יותר.

קנאה: ויש גם את החלק האופטימי שכל כך קל לו לקבל דברים בשמחה, והוא לא מבין איך את לא עושה את זה במקרה הזה, וזה מתסכל אותו! ממש.

אני: אז הכאב הזה, שאני מאשימה אותך בו... הוא בסך הכל סוג של דיסוננס בין החלקים השונים שלי. כאילו, זה שלאחרים יש ולי אין, זה בכלל לא העניין פה.

קנאה: בדיוק. כמו שאמרתי לך קודם, אני בסך הכל רוצה שתהיה לך מוטיבציה, אז אני מזכירה לך שזה משהו שחשוב לך. אני חושבת שמתלווה אצלך הרבה כאב, לכל הנושא הזה של לחשוב מה את רוצה בשביל עצמך ומה את מאמינה שמגיע לך, ולפעמים זה יכול להיראות קשור למה שיש או אין לאחרים..

אני: אבל זה בכלל לא העיקר. אז אני לא בן אדם כזה קנאי כמו שחשבתי!

קנאה: בכלל לא. (מה שהיא בטח חושבת לעצמה ולא אומרת: "מה שכן, את מופרעת לגמרי, אבל לא נראה שזה מטריד אותך במיוחד, אז נעזוב את זה כרגע.")

אני: וגם כשאני מקנאה, אני הרי יודעת לא לייחס לזה כל כך הרבה חשיבות, ולא להתבאס בגלל שלאחרים יש ולי אין.

קנאה: הלוואי עליי..

אני: אולי זה באמת חלק מהעניין, שקשה לי לקבל את זה שאני יודעת להתמודד עם זה כל כך יפה, אז אני קצת משתיקה את החלק שיודע לעשות את זה. לא ממש אני, אלא העצמי-שקשה-לה-כשטוב-לי.

קנאה: היא לא כזו נוראית, את יודעת. תחליפי גם איתה כמה מילים בהזדמנות. אנחנו כבר נהיה בקשר, טוב? (מתרחקת לאט לאט)

אני: אני אחליף, אבל רגע.. בעצם יכול להיות שאני מכניסה כל מיני דברים אחרים, לקטגוריה של קנאה, כי קשה לי להתמודד עם מה שהם באמת.

עצמי-שמקשיבה-לי-בלי-לשפוט (שצצה לפתע פתאום): ומה הם באמת?

אני: למשל, זה שאני נוטה להקדיש הרבה זמן, מאמצים ומחשבות לאנשים שחשובים לי. אז אם הם פתאום הולכים ומוצאים ג'ינס, זה אומר ש: א. הם כבר לא צריכים אותי, כי יש להם ג'ינס. ב. הם כבר לא צריכים את העזרה שלי בחיפושי ג'ינסים. ג. שני הדברים הקודמים מפריעים לי בעיקר כי זה אומר שעכשיו יהיה לי קשה יותר להתחמק מלהפנות מבט לעבר עצמי, ואני אצטרך לחשוב על לחפש לעצמי ג'ינס, או חולצה, או מה שזה לא יהיה. אפילו לחשוב זה מפחיד! אני כבר לא מדברת על לחפש.

עצמי-שמקשיבה: אז לשמוע שהם מוצאים להם ג'ינס, בעצם גורם לך להרגיש שאת חייבת עכשיו לחפש ג'ינס, כי להם כבר יש.

אני: כן, וחוץ מזה, אם לא הייתי רוצה ג'ינס, לא היה לי אכפת כל כך אם יש להם או אין להם. אז זה פשוט מזכיר לי את מה שאני כבר יודעת.

עצמי-שמקשיבה: וזה מפריע לך שאת פתאום צריכה חייבת להתעמק בקשיים ובמכשולים של עצמך, ולעשות את הצעדים במו רגלייך, וזה הרי דורש יותר אומץ מאשר לייעץ לאחרים. זה ממש מפחיד אותך, לדמיין שתצטרכי לאזור את כל האומץ הזה.

אני: לגמרי.

עצמי-שמקשיבה: ולצד זה יש את האפשרות הנוראית שנניח, תמצאי לך ג'ינס, וכל המחשבות המפחידות שמתלוות לזה.

אני: כן, אפשרות מדהימה ונוראית ביחד. זה ממש מבלבל... חוץ מזה, אני גם כועסת על עצמי שאני בכלל מרשה לעצמי להחליט שמגיע לי ג'ינס, סתם ככה.

עצמי-שמקשיבה: וזה החלק ההוא שדיברת עליו קודם עם הקנאה, שלא ממש רוצה שיהיה לך טוב, ולא שהוא סתם ככה רוצה ברעתך, פשוט הוא לא לגמרי מאמין שמגיע לך.

אני: טוב, גם איתו יש לי איזו שיחה לעשות.

אז הקנאה שלי סיפרה לי, בין השאר, ש...

 - לרצות דברים בשביל עצמי, מעורר אצלי כל מיני מחשבות על האם זה בכלל מגיע לי, ולפעמים אני מחביאה אותן מאחורי הקנאה המדומה הזאת, כדי להתמקד בלקנא ולא בלעזור לעצמי.

- יש בי חלקים שיכולים מאוד לפרגן לאחרים ומאוד לשמוח בשביל עצמי, וחלקים אחרים שלא כל כך יודעים להתמודד עם השמחה והפרגון האלה, ומפחדים מהם, ולכן מנסים למשוך את תשומת הלב שלי למקומות אחרים.

- כשלאחרים חסר משהו חשוב, זה נותן לי נושא להתעסק בו ולהסיח את דעתי ממה שחסר לי בעצמי. כשזה כבר לא חסר להם, אני נזכרת שזה כן חסר לי, ובשביל להתמודד עם העניינים של עצמי אני זקוקה להרבה יותר אומץ.

והיא גם הזכירה לי ש... 

מפחיד אותי שלא יהיה לי את מה שאני רוצה. אבל לא פחות מזה, מפחיד אותי שיהיה לי את זה.

תודה לחווי המדהימה על השיטה השימושית :)