מכתב לעצמי-של-לפני-שנה-בדיוק

וואו.

מדהים, נכון?

כמו חלום, חלום שהתגשם ושחלקים גדולים ממנו אפילו לא ידעת שנחלמו להם. הכל אמיתי. צעדת עם הרגליים שלך, עשית עם הידיים שלך, הרגשת עם הלב שלך. 

שלושה וחצי חודשים לא מהעולם הזה, רק שהם כן היו בעולם הזה, וכל אותם דברים, הם חלק מהעולם עדיין, ועכשיו הם גם חלק ממך.

לא ייאמן.

את מתרגשת בטירוף, מהעצב של העזיבה, מהשמחה של החזרה.

נפרדת, עלית למונית, ודיברת בספרדית וקיבלת עיתון במתנה מהנהג והעיר רצה מולך כמו בסרט עם שירים מרגשים ברקע, מתי תחזרי, ואז השדה והטיסות ושדות התעופה שחלפו גם הם כמו חלום, חלום מסוג אחר, וממש ממש בקרוב, את תהיי בחזרה בארץ. אני מתרגשת ביחד איתך רק מלחשוב על הרגעים האלה, והיום אני חושבת שהתרגשות כזאת, שהיא כמו סוג של אושר במנת יתר, היא מבלבלת לפעמים, משכיחה את מה שיכול להיות ואת מה שלפעמים גם עתיד להיות.

אני יודעת שאת מגיעה עם כל התובנות האלה, והשלמות הפנימית והביטחון בעצמך והאהבה לעולם והתוכניות לעתיד והרצון להמשיך לטייל בהקדם, אולי הרצון הזה עדיין שקט, אבל הוא יגיע ממש בקרוב. אני כל כך שונאת לנפץ אשליות. ואולי זו לא אשליה, אולי זה משהו שעדיין תמים ופגיע ורגיש, משהו שצריך להירקם לו בפנים ולאסוף לעצמו יציבות.

הייתי כל כך רוצה להגיד לך שהשנה שלך תהיה בדיוק כזאת, וזה לא שהדברים לא יהיו שם, בדרכם שלהם, אבל אחד הדברים שתלמדי השנה יהיה שלפעמים עדיף לא להסוות את האמת במילים יפות יותר, כי זה לא באמת משנה אותה.

אז, הנה זה בא.

השנה הזאת תהיה קשה. 

ממש ממש ממש. 

זוכרת את העצב של כיתה י"ב? את הריקנות של תחילת השירות? את הלחץ של תקופת הלימודים? את הבלבול שלפני וגאס?

אז, תחשבי על כל אלה ביחד.

מתובלים בעוד כמה הפתעות.

אני תוהה אם הייתי רוצה שתדעי. שתדעי שזה יקרה, ושתזכרי שיש יותר משתי אפשרויות, ושתדעי שאת עומדת להילחם ולצמוח, ושתזכרי את כל הקלישאות שאת כל כך מאמינה בהן, והייתי רוצה לבקש שלא תשכחי שלהאמין, זה אומר לשמור על התקווה גם כשאין לה ראיות. אבל יכול להיות שהדברים יוכלו לקרות רק בזכות העובדה שאין לך מושג מה מחכה לך.

הייתי רוצה לבקש שתדברי עם עצמך יותר. שתדברי באמת. ואולי זה העניין, שהתרגלת לדבר עם עצמך במקומות כל כך שקטים ושלווים, ופתאום הכל כל כך רועש, ואת כבר לא שומעת את עצמך, וכל כך קל לוותר על עצמך, כי יש בך כל כך הרבה ולמי יש בכלל סבלנות לתת לכל זה מקום.

בסוף את תתני מקום. תתני מקום וזה יעבור ותחזרי להאמין בקלישאות, והייתי רוצה שתוכלי לראות את זה בעיני רוחך כדי שעד אז לא יהיה לך כל כך, כל כך קשה.

זו לא תהיה שנה מאושרת, זו לא תהיה שנה שמחה.

זו תהיה שנה מוזרה ועצובה ומתישה ומעצבנת ומכאיבה.

אבל זאת גם תהיה שנה משמעותית, בכל מיני רמות שאת לא מתארת לעצמך ושגם אני לא לגמרי מתארת לעצמי עדיין. השנה את תסתכלי בעיניים להרבה תחושות, חוויות, אנשים, תגלי הרבה בחוץ וגם הרבה בפנים. 

אולי לא יהיו לך ההתחלות הנכונות שאת כל כך מחכה להן. 

אבל יהיו לך הרבה סופים, הרבה סגירות מעגל, שיאפשרו התחלות חדשות.

אני רוצה להזכיר לך שלהרגיש את כל מה שתרגישי ולא להרגיש את כל מה שלא תרגישי, זה באמת בסדר.

באמת באמת באמת. 

את תצטרכי להבין את הכל בעצמך, וזה הרבה יותר קשה כשזה בהווה. אמנם כל מה שאת עתידה להבין יהיה טמון עמוק עמוק בפנים, "בתחתיתו של ארון תיוק נעול ותקוע בבית שימוש שאינו בשימוש, ועל דלתו שלט, 'זהירות נמר'..."

אבל זה עדיין שם. אני מבטיחה לך. מתחת לכל הקליפות. השנה הזאת היא בשביל לגלות ולחקור. את יכולה להשתמש בה בכל מה שאי פעם למדת, אבל לפעמים את לא תצליחי, ותנסי לא לכעוס על עצמך כשזה יקרה. זה מתסכל לגלות דרך כשלונות, אבל לפעמים זו הדרך הטובה ביותר. את יכולה להשתמש בציניות ובהומור שלך, ואת תעשי את זה.

הלוואי שהייתי יכולה לתת לך את כל התשובות מראש, אבל אני חושבת שהדבר היחיד שהופך אותן לבאמת נכונות, הוא הדרך שבה את עתידה לגלות אותן. 

הדרך הזאת לא ממש סלולה עדיין, ולאורכה את לא כל כך תרגישי שאת - את. אבל היא לגמרי לגמרי לגמרי הדרך שלך. אף אחד אחר אפילו לא יכול לראות אותה, שלא לדבר על לצעוד בה. היא שלך שלך שלך והיא מחכה לך, וזה אולי הדבר היחיד שיכול לחזק אותך, להחזיק אותך, הידיעה שלמרות הכל, זו הדרך שלך. 

אז תחייכי, תנסי להנות מהימים הקרובים כמה שרק אפשר, את במילא תגיעי לשביל שלך, ובאמת אין שום צורך למהר. ברור שאת תמהרי בכל זאת, וברגע שתתחילי ללכת, שום דבר שכתבתי כאן לא באמת ילווה אותך באופן מודע.

זה בסדר. 

את תצעדי ותצעדי ותגיעי. אני לא אשקר, יש לך ממה לחשוש ולפחד, באמת לא חסר.

אבל יש לך גם לא מעט דברים לחכות להם.

רק תבואי. :)