יום שני, 29 באוקטובר 2012

לשלח את ההגיון בדאגה

אף אחד אחר לא יפתור לי את זה.

אני יכולה לשתף אחרים. כדי להוריד את זה מהלב. כדי להעסיק את עצמי במשהו בינתיים.
אני לא צריכה פתרונות, או שיגידו לי שיהיה בסדר. רק לזכור שאני סומכת על עצמי שאני יכולה להתמודד עם זה לבד.
בין אם אשתף או לא אשתף - הדברים יחלפו. גם אם אני אבחר במשהו ואתחרט - זה בסדר. גם אז, הכל יחלוף.

אני יכולה להתמודד עם זה.

כן, עדיין יש את השאלה מה יקרה ואיך. אבל השאלה שהתשובה שלה באמת משפיעה היא - מי אני? מי אני בוחרת להיות לנוכח מה שקורה? גם אם זה לא לגמרי ברור מי אני רוצה להיות, ואיך אני אהפוך להיות מי שאני רוצה, עדיין אני יודעת שאני יכולה לבחור להיות מי שארצה.

ובין אם אבחר להיות כך או אחרת - 

ה"אחרי" יגיע.

יגיע הרגע שבו זה יהיה מאחוריי. גם הפחד הזה שאני מרגישה עכשיו, יהיה נחלת העבר, ואני אסתכל עליו ממורד ההר והוא יהיה אי שם למטה, מאחוריי, רחוק רחוק רחוק.
גם אם עכשיו זה ענקי ובכל מקום והדבר המפחיד ביותר בעולם, ממרחק - זה ייראה אחרת.

הבחירה בידיי.

אני יכולה לדאוג במשרה מלאה.
אני יכולה לא לדאוג בכלל.
אני יכולה לבחור בכל אפשרות אחרת, בסקאלה שבין שתי אלה.
אני יכולה לשפוט את עצמי על הבחירה שלי מבין האפשרויות האלה, או להאמין שביצעתי את הבחירה הטובה ביותר.

הבחירה האם לדאוג לא תשפיע על התוצאה, אלא רק על התחושה שלי בדרך.

אבל לא משנה במה אבחר, הכל יגיע, והכל גם יחלוף. או במילותיו של האגריד - 




                 "What's comin' will come, and we'll meet it when it does." 


יום חמישי, 25 באוקטובר 2012

אידיאליזציה מוצדקת, ולא מהסוג הפוליטי (6 שנים לגיוס)

"אנשים חושבים שנפש תאומה היא מישהו שהוא שתי-טיפות-מים כמוהם, וזה מה שכולם רוצים. אבל נפש תאומה אמיתית היא כמו ראי, היא האדם שמראה לך כל מה שבולם אותך, האדם שמגלה לך שאת יכולה לשנות את החיים שלך. נפש תאומה אמיתית היא האדם החשוב ביותר שתפגשי בחיים, כי הוא מסוגל להרוס את החומות שלך ולהעיר אותך בזבנג. אבל לחיות כל החיים עם נפש תאומה? מה פתאום? זה כואב מידי. נפשות תאומות נכנסות לחיים שלך רק כדי לחשוף עוד שכבה בעצמך, ואז הן עוזבות. ותודה לאל שהן עוזבות." -אליזבט גילברט, "לאכול להתפלל לאהוב"



יש דברים שאני מתקשה להיזכר בהם בלי חיוך ענקי ודמעות בעיניים. אחד מהם הוא השירות הצבאי שלי, השירות הטוב ביותר שיכולתי לבקש.

בפעם הראשונה בחיים שלי גיליתי איך זה לקום בבוקר וללכת לעשות משהו שאוהבים, שנהנים מכל רגע. איך מרגישים כשהזמן עובר ולא אכפת לך אם כבר 5 וחצי או 6 וחצי או 11 בלילה, כי נמצאים במקום שרוצים להיות בו. למדתי מהי אחריות אמיתית, ואפילו בלתי נתפסת. גיליתי איך זה להיות בסביבה הזויה וקסומה, לקבל טלפון בשעה לא קשורה, או ביום לא קשור, ולבוא ולא לדעת מתי אני אחזור הביתה. מצאתי בועה, והיא לא הייתה ורודה, וזה מה שהיה יפה בה.

למדתי לשאול שאלות, עוד ועוד שאלות, עד שאני ארגיש שאני מבינה ממש הכל. למדתי להגיד את כל מה שאני חושבת, ולא חשוב מי עומד מולי - להיות נאמנה לעצמי ולאמת שלי ולידיעה שאני פועלת בדרך הטובה ביותר. הרגל מסוכן, להגיד את מה שאני חושבת ומרגישה. עד היום אני לא נפטרת ממנו. למדתי שעייפות לא נמדדת בשעות שינה, אלא נמצאת ביחס הפוך לאושר. נוסחה שעובדת עד היום.

אף פעם לא ספרתי ימים אחורה לשחרור, לא מיהרתי להוריד את המדים, לא הצטערתי שהגיע יום ראשון. זה לא שתמיד היה כייף. שירתתי עם אנשים מדהימים, מיוחדים, אבל גם שם היו לפעמים כעסים ואי הבנות. אבל הכל מתגמד לעומת האהבה הגדולה הזאת. לא רק עכשיו, בראי הזיכרון שצובע את הכל בצבעים אחרים. אני קוראת דברים שכתבתי באותה התקופה, וגם אז, הכל לגמרי התגמד.

כשעזבתי, זה הרגיש לי נכון. ועדיין, זאת הייתה פרידה. מהפרידות האלה, שיודעים שהעיתוי שלהן מתאים, שהיה כמו שהיה צריך להיות, אבל עדיין מתגעגעים. גם אחרי שנים. את מה שהרגשתי אז, עדיין לא ממש הצלחתי לשחזר. אולי כי משהו בפנים עדיין קושר אותי לשם כל כך חזק.

 אף פעם לא ממש השתחררתי מהצבא במובן הקונבנציונאלי. אף פעם לא באמת רציתי. אני מתחילה לחשוב שאולי עכשיו, עם כל הפחד והגעגוע, הגיע הזמן.

"Ross, Hi, it's Rachel. I'm just calling to say that ,um, everything's fine and I'm really happy for you and your cat who, by the way, I think you should name Michael. And, you know, see there I'm thinking of names so obviously, I am over you. I am over you and that, my friend, is what they call closure."





יום רביעי, 24 באוקטובר 2012

"ורק לבי נשבר לחשוב שמצאתי לזה מילים" *

“This is how you do it: you sit down at the keyboard and you put one word after another until its done. It's that easy, and that hard.” 

ישבתי באוטובוס, ומולי, ישב מישהו וכתב. כתב כתב כתב. בבירור, לא רשימת קניות.
אני הסתכלתי. ניסיתי לראות מה הוא כותב. ניסיתי לא להראות שאני מנסה לראות מה הוא כותב.
ואז חשבתי לעצמי, אז ככה זה נראה כשאני יושבת במקומות וכותבת לעצמי? מסקרן, אפילו מלחיץ, אולי הוא כותב עליי? ואולי הוא דווקא לא כותב עליי כי אני הדבר המשעמם ביותר באוטובוס הזה? ממצאים מטרידים, בשני המקרים.

אני זוכרת את עצמי כותבת תמיד. הדבר היחיד שעשיתי לפני שכתבתי, היה לקרוא. קראתי הכל. כל הזמן. כל ספר שהיה בהישג יד. כשהייתי חולה עם חום, קראתי בסתר כי לא הרשו לי. כשרציתי לסיים ספר אחרי שעות השינה שלי, קראתי מתחת לשמיכה עם פנס. קראתי בדרך מהספרייה, בהליכה, כמעט נתקעתי בעמודים. קראתי במשך שנים בסטימצקי השכונתי, כי מה הטעם לקנות אם בינתיים אני כבר מסיימת את הספר?

תמיד רציתי לשחזר את הפלא הזה. ליצור משהו שיגרום למישהו להרגיש את הקסם. הייתי ממציאה סיפורים. כותבת חצאי סיפורים. כשלמדתי עברית - כנראה שאז קיבלתי את היכולת לתאר רגשות במילים, והתחלתי לכתוב באמת. 

למה כותבים? כותבים כי אי אפשר שלא. מי שיכול שלא לכתוב, כנראה לא כותב. כותבים כי המחשבות שמתרוצצות בראש לא מוכנות להסתדר אם הן לא נכתבות. גם אז, הן לא מסתדרות לגמרי. אפשר לכתוב עמודים על גבי עמודים, בכל רגע נתון, וזה לא ייגמר, אז כותבים, לפעמים, קצת, כדי שאולי חלק קטן מכל זה בכל זאת יהפוך למשהו אפשרי יותר.

כותבים כי משהו בלתי נסבל. כי משהו יושב בפנים, ולא משנה עם מי מדברים על זה, זה עדיין, עדיין ישאיר את הטעם הרע הזה, ואולי רק מי שחושב את המחשבות, כותב את המילים וקורא את השורות, יכול גם להבין. 

אבל כותבים גם מרוב אושר. כותבים כשמרגישים כמו אחרי מנת זיקוקים ישר לוריד, ולא מצליחים להכיל את הרגע הזה וכל כך רוצים לשמר אותו, להשאיר ממנו משהו, לתת לו מילים, כי זה ברור שעוד מעט הוא כבר לא יהיה, וגלגל ההצלה היחיד זו האפשרות שהמילים יהיו למזכרת.

כותבים כשפתאום מבינים, ולא רוצים לשכוח, וגם כשכותבים, שוכחים, כי לא תמיד קוראים שוב את הכל, וגם כשקוראים, זה לא תמיד בזמן ובמקום ובהלך הרוח הנכונים. כותבים כשלא מבינים כלום. כשאין משהו אחר שאפשר לעשות, פשוט אין, ונכון שלפעמים הכתיבה עוזרת, אבל במקרים האלה, היא לא מכבה את השריפה, היא רק שומרת על האש - אם היא כבר שורפת, לפחות שלא תתלקח.

יש אנשים שאוהבים לכתוב. כל כך אוהבים. אבל הכתיבה לא ממלאת באושר, לא מרימה למעלה. הכתיבה בסך הכל ממנפת. הופכת את המסתורין הזה שמתחולל בפנים למילים על הנייר או על המסך. מכאן, הכל תלוי במילים. מילים משמחות יכולות לעודד. מילים של עצב יכולות להכאיב. לפעמים המילים מסבירות הכל, בצורה כל כך מפורטת, ועדיין לא נוגעות. ולפעמים זה נראה שאין בהן כלום, ועדיין הן צובטות במקום העמוק ביותר.

זה מרגיע לחשוב שבין אם יקרה כך או אחרת, אני עדיין אוכל לכתוב, וזה מפחיד לחשוב שיגיע יום ופתאום כבר לא אוכל. אבל בעיקר, זה מטריף לחשוב שלא חשוב כמה אקרא, לעולם לא אקרא את הכל, ולא חשוב כמה אכתוב, זה לעולם לא יספיק לי.


“There is no real ending. It’s just the place where you stop the story.” 


*דוד גרוסמן, "נופל מחוץ לזמן"





יום שישי, 12 באוקטובר 2012

ארמונות בחול וגשמים במדבר


שנים חייתי במדבר. באמת שניסיתי להסתדר, לפעמים זרקתי לאנשים שהסתובבו שם, שנראו ממש מרוצים מכל החול הזה מסביב, כמה מילים על מים, אבל בדרך כלל אפילו לעצמי לא הזכרתי כמה אני צמא, ואולי היה בי חלק שהאמין שככה זה יהיה תמיד, אני לא איש מדבר אבל מסביבי יש רק מדבר, אז לאן אני כבר יכול ללכת...

לילה אחד, התעוררתי מהרעש של הטיפות. אף פעם לא אמרו לי שיורד גשם בלילה. למישהו אחר אולי היה נכון יותר להמשיך לישון, אבל אני קמתי, ומצאתי גיגית וישבתי למלא אותה ולא אמרתי לאף אחד, בימים עדיין הייתי אני, אבל בלילות הייתי שוטף פנים והייתי שותה מהמים והייתי מאושר, הגשם המשיך לרדת בלילות ואף אחד לא ידע, והאמנתי שבאמת אסור שאף אחד יידע שיש לי את המים האלה בלילה, כי במדבר זה לא עובד ככה.

בהתחלה חשבתי שמים בלילות זה מספיק, אבל התחושה הזאת, שאני מסתיר, גרמה לי לרצות גם לספר על המים, שישמחו בשבילי. ידעתי שיש אחרים שיש להם מים, שאפילו חיים ליד אגמים, ושזה בסדר ולרוב האנשים אפילו לא אכפת, אז יש להם מים, אז מה. כשאחרים עושים את זה, זה נראה כל כך פשוט, הרי מה זה בסך הכל? להיות עצמך? לעשות את מה שאתה רוצה, להוריד הגנות, לאהוב את המים במקום להעמיד פנים שאתה נהנה מהחול, להיות גאה במי שאתה, במה שאתה אוהב, באיך שנולדת... זה לא אמור להיות נוח יותר מאשר להעמיד פנים?

אבל אצלי זה מורכב, העניין עם המים. זה הנושא הכי כואב. אני נלחם בעצמי, מנסה להקרין שהמדבר זה בדיוק, בדיוק מה שאני צריך, ויודע שבלי מים אין ממש טעם.

יום אחד אני מבין שאני כבר לא ממש בטוח לגבי המים האלה, הם נהדרים, אבל אני לא רוצה לשתות אותם יותר, זה יותר מדי, גם העניין הזה של הלילה, אני חולם על לשתות מים גם ביום, אומרים שיש מקומות גשומים יותר, ובכלל, לא לישון בלילות כדי למלא מים בגיגית? כבר אין לי ממש כח לזה.

אז אני מפסיק.

ואם חשבתי שעד עכשיו זה היה מסובך... מילא לקום בלילות, אבל מי יודע איפה בכלל יש גשמים, ואיפה יש גיגיות אחרות, ברובן יש חורים כי כאן הרי לא ממש ממלאים מים, יש כאלה שפשוט עומדים מתחת לגשם ושותים ככה את הטיפות, אני יודע שאפשר אבל אני לא מתכוון לעשות את זה. אני רוצה שיהיו לי מים שאפשר להנות מהם בנחת.

לפעמים אני מאמין שאמצא, לפעמים פחות, אחרי הכל, אף אחד לא יודע שאני בכלל מחפש מים. תמיד חשבתי שזה אסור. תמיד מתלוות לזה הסודיות, ההסתרה, אני אולי מבין שזה לא פסול, שזה מותר ואפשרי ושזה מי שאני, אני אוהב מים, אבל משהו עדיין לא נותן לי להרשות לעצמי להרגיש את זה לגמרי, אני שומע את הקולות של הסביבה, ההערות המעצבנות האלה, הרי הכל נמדד בארמונות שבונים בחול, בגודל וביופי שלהם, ואם אתה לא מעוניין לבנות ארמון, כנראה שמשהו לא בסדר איתך. אני מדמיין את המחשבות שיחשבו, ושוב הקול הזה, שאי אפשר, זה משהו שמסתירים, אי אפשר פשוט לדבר על זה. הרי אף אחד ממילא לא יבין, אני אמנם לא היחיד שעובר את זה, אבל אצלי, אצלי זה אחרת. לפעמים בא לי לברוח, כדי שאני לא אצטרך לדבר על הגשמים האלה, שמה לעשות, אני לא יכול בלעדיהם.

אני כל כך רוצה כן לדבר על זה. כל כך רוצה להיות פתוח וחופשי ולספר כמה אני צמא למים, לא להסתיר, הרי זה מי שאני, אני לא אוהב לשקר או להעמיד פנים. אבל זה נושא כל כך אישי ורגיש שאפילו המחשבה על לתת למישהו להיכנס לי לזה, להיחשף ככה, הרעיון שאולי ישפטו, אם לא את מי שאני אז את המחשבות שלי והדעות שלי ואת העובדה שזה לא בא לי בקלות, זה מוציא אותי מאיזון, אני לא מסוגל.

הזמן הנכון יגיע, אני אומר לעצמי, הדברים יבואו, אני מחפש לי איזה מקום גשום אחר, עם גיגית מתאימה, ושם אולי יהיה קל יותר לדבר על זה, וקול אחר אומר, מי אמר שזה יהיה, כבר הייתה לך הזדמנות, למה לא המשכת לשתות את המים ההם וזהו... ומשהו בי לוחש לי שזה יהיה שוב, שזה יכול להיות כי לא חסרים גשמים ולא חסרות גיגיות, רק שמישהו יגיד לי איפה...

מספרים לי שיש מפלים. אם אתה בא למפלים, כולם יודעים שאתה מחפש מים, ואני מהסס ומחליט לא לתת לעצמי לחשוב יותר מדי ופשוט להיכנס לחלום הזה, שבו – לא רק שזה בסדר, זה אפילו רגיל, כל כך רגיל שדווקא כאן פתאום זה לא מובן מאליו שאני שייך. אתה בטח סתם באת לראות, אתה הרי מהמדבר, לא, גם אני מחפש מים... לאט לאט אני משתחרר ואני משתייך וזה כאילו לא הגיוני שזה באמת קורה, שאני מוקף באנשים שחיים ככה, שזאת בכלל לא שאלה, שהמים הם משהו לגמרי מובן מאליו.

זה יותר מדי... זה יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי, וזה גם מכאיב, לחשוב על השנים שעברו ועל כל מה שיכול היה להיות, אפילו לא על המים עצמם כמו על הרגעים האלה, לשבת ליד המפלים ולהרגיש את הטיפות ולשמוע על נהרות וימים.. איך רק עכשיו אני כאן, אני חושב על כל מה שפספסתי לאורך השנים, הרי המפלים היו כאן, ומצד שני זה כל כך מורכב בשבילי, איך אני יכול לבוא ולהגיד לאנשים שמכירים אותי שנים מהמדבר, שאני בכלל מעדיף את המפלים? 

זה מציף אותי להיות כאן. אבל עוד יותר מציף אותי לחזור למדבר, כי הבית שלי הרי עדיין שם. להסתכל על החול ועל אלה שהולכים בו ומעיפים אבק לכל כיוון, ולרצות פשוט לצעוק, מים, זה מה שמעניין אותי ולא אכפת לי מהחול שלכם. אני מרגיש משותק. אי שם יש עולם קסום שבו לאף אחד לא אכפת, אבל כאן זה לא מובן מאליו וצריך להגיד, ורק המחשבה על זה מכאיבה, איך אני יכול לא להיות עצמי ואיך אני יכול כן להיות, איך מישהו שמכיר אותי כל החיים יוכל לתפוס את זה, איך אני אוכל להסתכל לאנשים בעיניים אחרי שאני אגיד משהו שאף פעם לא אמרתי..

אני כועס על העולם הזה, שהוא כל כך לא הוגן, על המלחמה הזאת שקיבלתי במתנה בלי לרצות, הרי לא בחרתי לאהוב מים, אני פשוט כזה. אני כועס על עצמי, שהמלחמה כל כך קשה לי, שאני מקבל אחרים בלי להניד עפעף, ודווקא את עצמי לא לגמרי מצליח. זאת לא המלחמה היחידה, והיא תמיד שם ברקע ונמאס לי להילחם, בא לי כבר להיות אחרי, כשכבר יודעים, לאו דווקא כדי שיידעו אלא בעיקר כדי שאוכל פשוט ללכת ולהקיף את עצמי במים. אבל איך אני אוכל לעבור את הדבר הבלתי אפשרי הזה, לפעמים אני מאמין ולפעמים אני מאמין פחות ואני כל כך מפחד ממה שיהיה... לא רוצה להכאיב לאחרים, איך אפשר אחרי שנים של מדבר לחשוב שמישהו רוצה אחרת... אבל אני רוצה לעשות את זה בשביל עצמי, אני יודע שאני חייב מים ואני מחפש את האיזון, כי הרי חייב להיות, כי העולם הזה לא אמור להעניק לנו מלחמות שאי אפשר לנצח אותן.

אני חושב על הדיסוננס הלא נתפס הזה בין מה שהסביבה מצפה ממני לבין מי שאני, וגם אני מצפה מעצמי לעמוד בציפיות של הסביבה, הרי אני יודע להיות האדם הנכון הזה, ממש לפי הספר, איש מדבר עם גמלים ממושמעים, אבל זה לא אני, איך זה הגיוני בכלל, שאתה מצד אחד חייב ומצד שני לא מסוגל.. זה כמו להיות באמצע קפיצה כזאת, מה שהיה אז כבר לא יחזור, אני לא אשכח את הגשם ואת המפלים, חייבים להיות לי עוד מים, אבל אני עוד לא לגמרי בשלב הבא, ואני מחזיק חזק חזק בחבל ועף מעל התהום ומפחד להשתחרר וליפול, כי אין אפשרויות אחרות, רק קדימה.

אני ממשיך ללכת במדבר היבש, ואני מגלה שיש אנשים שקשה להם אפילו לשמוע על גשם, גם אם הם מוגנים ממנו מתחת לקורת הגג שלהם, מפריע להם לחשוב שמישהו מסתובב שם בחוץ ומלקט את הטיפות ורוקד בשלוליות. אני צועד במדבר שכבר מוכתם בטיפות של גשם, פוגש אנשים שברור לי שלא יבינו, הרי הם כבר ממש חלק מהדיונות. אבל חלקם שמחים לספר לי איפה הבאר הקרובה, ואפילו לבוא איתי למפלים. חלקם מעולם לא היו צמאים למים, אבל זה נראה שהם כל כך רוצים בטובתי, רוצים לראות אותי מרווה את הצימאון, סוף כל סוף.

אני מגלה שיש עוד כל כך הרבה אנשים שמחפשים מים בעצמם, חלקם מוצאים, חלקם ממשיכים לחפש. יש גם כאלה שויתרו, לפעמים אני רואה את הכאב בעיניים שלהם על המים שלא מצאו או שאולי לא כל כך ניסו. לפעמים אני מצליח לראות, דרך הדיבורים שלהם על כמה נפלא החול הזה, את החור הענקי בלב, את המים שלא היו. 

אני כל כך מפחד שזה יקרה גם לי, אבל אני כבר יודע שאני פשוט לא מוכן לזה.

אז במדבר הלוהט, ביום יבש במיוחד, אני עוצם עיניים ומדמיין.

בחלום שלי, אני ניגש למפלים באמצע המדבר, בלי להסתיר, כולם יודעים בדיוק לאן אני הולך. אני מביא משם מים ואף אחד לא שואל אותי מה אני עושה ולמה, אלא רק שמחים בשבילי, שאני מרווה סוף כל סוף את הצימאון שלי. האנשים שאוהבים אותי מאושרים בשבילי, רוצים שאני אמצא את המים שאני אוהב. בחלום שלי, כולם יודעים שאני איש של מים, ולאנשים של מים אין טעם לבנות ארמונות בחול.

יום שבת, 6 באוקטובר 2012

טקס איניפי - Sweat Lodge

זה יהיה קשה. בלתי נסבל. את לא תוכלי לנשום, החום ימלא את האוויר ובתוך המחנק הזה יעברו לך בראש דברים שאי אפשר ממש להסביר, זה לא יהיה מהנה, אבל זה יהיה חזק וזה לא יהיה דומה לשום דבר אחר. אחרי שתעשי את זה, את תרגישי רצון לחזור ולחוות את זה להמשך חייך, ובו בזמן תהיי משוכנעת שלא תעשי את זה יותר לעולם. 

טקס אינדיאני, שמזכיר שילוב בין סאונה לבין עינוי של משטר דיקטטורי ישן, נשמע כמו משהו ששווה לשלם עליו כסף ולהישאר בשבילו ערה עד השעות הקטנות. הכנות, דיבורים, שאלות, תכנונים, המלצות - והנה מגיע הרגע והמנחה, תומר פיין, צועד איתנו החוצה אל המדבר, חבורה של אנשים שמשהו בתוכם לוחש להם שלהיכנס לאוהל חשוך, סגור ורותח, יהיה הדבר הנכון לעשות. 

אנחנו מתאספים סביב מדורה. תומר מסביר על הטקס ועל המילים האינדיאנית שצריך לומר בכל מיני שלבים חשובים. אני עסוקה בהכנות פיזיות ונפשיות לקראת החום הבלתי אפשרי שאני עומדת להיטבל בתוכו תוך זמן קצר. האוהל נראה כמו איגלו, מסתבר שהוא נמוך ושאי אפשר לעמוד בפנים, והקלאוסטרופוביה שלי תתחיל בקרוב לעבוד שעות נוספות, בתקווה שאני גם אשלם לה בהתאם - הרי השעה כבר אחרי חצות.

אנחנו מתחילים להיכנס, אחד אחרי השני, מתיישבים צפוף צפוף, עד שכולנו בפנים. את אבני הבזלת הלוהטות מכניס בכל פעם שומר האש, או בכינוי האינדיאני שלו, "אחי". תומר מניח את האבנים בבור במרכז האוהל, אחר כך הדלת נסגרת, המים שנשפכים על האבנים גורמים לאוהל להתמלא באדים, עשבי מרפא מיוחדים אחראים על הריח שמציף את דרכי הנשימה. לא צריך אפילו להניד עפעף כדי להתחיל להזיע, ובגדול.


אחת ממטרות הטקס שתומר מספר עליהן, היא לחבר אותנו לטבע ודרך כך גם לעצמנו. הוא מדבר על התבונה שפיתחנו ושלפעמים מרחיקה אותנו ממי שאנחנו בפנים, וזה כל כך הגיוני, הרי מה שהעסיק אותי בימים האחרונים, מה שמעסיק אותי בכלל, זה בעיקר המחשבות, הפרשנויות לאירועים, וכל אותם הרעיונות התמוהים שהמצאנו לעצמנו אנחנו, בני האדם.

זאת רק ההתחלה. אני כמעט ולא אזכור את ההסברים שנשמעים אחר כך, אלא בעיקר את החושך המוחלט, ואת המחשבות האלה, שמתחילות להופיע אצלי בראש, והן כל כך ברורות וכל כך מרגישות לי נכונות. אולי החושך הוא שמאפשר להביט פנימה בכזו בהירות, להרגיש שהכל מתנקה ושנשארות רק המחשבות הצלולות, המובנות, החשובות באמת.

אני עם עיניים עצומות, לא מוציאה מילה, לא משתתפת בשירים האינדיאניים, רק נושמת ומנסה לחסוך כל טיפת כח כדי שחלילה לא אצא מכאן לפני הסוף. כמה זה מזכיר את החיים שמחוץ לאוהל הזה, את הפחד שמשהו ישתבש. לפעמים החששות שמתבוססים בהם, טובעניים הרבה יותר מהבריכה שאליה מפחדים לקפוץ.

הטקס מתחלק לארבע חלקים - ארבע "דלתות", כל אחת נקראת על שם אחד מארבעת היסודות - אש, מים, אויר ואדמה. בסופה של כל "דלת", נפתחת גם הדלת של האוהל, זורם פנימה אוויר מרענן שכבר כמעט שכחנו איך הוא מרגיש, ואז נכנסות עוד אבנים, הדלת נסגרת, שוב מים, שוב עשבי מרפא, ואם עד עכשיו היה מאוד, אז עכשיו זה אפילו יותר.

הזמן עובר, ושביל הצלילות הזה הופך לדרך מטושטשת יותר. קודם הייתי גאה בעצמי שאני מצליחה לעמוד בזה, ועכשיו הפחד שלא להצליח מנסה לשמור עליי בכל דרך, לא לגעת במים כדי לא להפוך לצמאה יותר, לשכב על האדמה, שהיא קרה יותר מהאוויר באוהל, והנה הקול השיפוטי הזה, את לא עושה את זה כמו שצריך, כולם יושבים ורק את, רק את לא יכולה לעמוד בזה, רק את חלשה. ואז שוב נפתחת הדלת, נכנס קצת אור, וזה פתאום פחות חשוב כשאני רואה שאני לא היחידה שלא ממש יושבת. גם זה ממש כמו ביומיום, אני תמיד מניחה שאצל כולם זה אחרת, אבל אי אפשר לדעת מה באמת קורה אצל אחרים, רק מדי פעם דלת נפתחת ואור נשפך ואז מגלים שגם לאנשים אחרים יש לפעמים סבל שהוא לא כל כך אחר.

אומרים שעם הזיעה, בסווט לודג' נשטף החוצה מה שאנחנו לא צריכים, מה שאינו שלנו, ונשאר רק מה ששלנו באמת. מתחת למה שנשטף, אפשר לראות פחד חזק שבכלל לא ידענו שיש לנו, אפשר להבין מה בחיים שלנו לא באמת שייך באופן שבו אנחנו מנסים לשייך אותו שוב ושוב, אפשר להיזכר במשהו ולהרגיש כאילו תמיד ידענו את זה.

ככל שזה מתקרב לסוף, אמורה כביכול להיות הקלה אבל זה דווקא קשה יותר, רק עוד קצת ואת הקצת הזה חייבים לעבור. ממש היום, חשבתי על איך שכל הזמן אני לא לגמרי נמצאת במקום שאני נמצאת בו, הרגשתי שאני זקוקה למשהו חזק שיקרקע אותי, ואין ספק, עכשיו - אני לגמרי לגמרי כאן. חום האדים, הנשימות העמוקות שכאילו נתקעות בחומה פנימית, הקור המרפא של האדמה, וגם חום המדורה שאחרי והתחושה ששום דבר לא מובן ושהכל אפשרי - כל אלה מהולים כבר בתוכי. 


הדלת נפתחת בפעם האחרונה ואנחנו מתחילים לטפטף את עצמנו החוצה, ומייד נעמדים, מתכנסים שוב סביב המדורה, בין החום לקור. אני רוצה להישאר כאן עוד, לספוג פנימה את האווירה הזאת, לנסות לעטוף בידי רוחי את כל הצלילות הזאת שנחשפתי אליה שם בחושך, להבין קצת יותר טוב את מה שעברתי עכשיו. אני כל כך רוצה לאחוז ולתפוס את כל המחשבות האלה, ומרגישה שגם לכתוב אותן לא יהיה מספיק, ואולי, אני תוהה לעצמי מאוחר יותר, אולי העניין הוא לא המחשבות המסויימות האלה, או התובנות האחרות שממשיכות להגיע אליי גם בימים הבאים, אולי העניין הוא ללמוד, בדרך כלשהי, לחשוב ככה, בצורה הצלולה הזאת. אולי העניין הוא להאמין שהתשובות הנכונות יגיעו אליי בזמן שלהן. לא לפני ולא אחרי. ואולי זה אפילו לא זה, אולי העניין הוא לדעת שאין רק עניין אחד נכון. 

אמצע הלילה במדבר, החול נדבק לזיעה ואנחנו זקוקים למקלחת כמה שרק אפשר להזדקק לה. אבל אין תחושה של גועל, אין שום דבר שהייתי רוצה לקלף מעצמי, ובפנים יש משהו שהולך ונעשה נקי יותר.

הפוסט נכתב על, ובהשראת, טקס הסווט לודג' שהשתתפתי בו בפסטיבל זורבה הבודהה.