יום שני, 11 במרץ 2013

21.12.11 - טרמפיסטים בגלקסיה

אני מתעוררת בבוקר אחרי שרעדתי מקור כל הלילה. ככה זה כשישנים באסם, אבל שרדנו גם את זה. היעד הבא: פויואפי. 

אנחנו מחכות. מחכות, מחכות ומחכות, מסיימות את מה שנשאר מצנצנת חמאת הבוטנים. הרכבים המעטים יחסית שחולפים כאן, לא עוצרים. בינתיים מגיע הגרמני שהטרדנו ביער אתמול בלילה, שרוכב לאורך הקרטרה על אופניים. הוא מספר שדאג לנו, וכשהוא שומע שאנחנו מישראל, הוא חולק איתנו חוויות מלילה אחד בקמפינג טרק הטורוסים (ג'ואי טריביאני היה אומר שהיו שם מעט מאוד ישראלים, שהם לא עשו רעש בכלל ולא העירו אף אחד...) 

 אנחנו ממשיכות לחכות, ופוגשות חבר נוסף - בחור רוסי שלטענתו, נוסע רק בטרמפים. כלומר, גם מבואנוס איירס לאושוויה, וגם מתאילנד לסין. אנחנו מצליחות להבין שהוא מומחה לציפורים שמנגן להנאתו בגיטרה עם אנשים שהוא פוגש, או מומחה לגיטרה שצופה להנאתו בציפורים, או משהו בסגנון. בקיצור, הטרמפיסט בגלקסיה.

 אחרי כמה שעות מייאשות למדי, בעלת הבית היחיד בסביבה, זו שסידרה לנו את מקום השינה בלילה, אומרת שבקרוב היא תצא לפויואפי ותיקח אותנו. מזל.

 בפויואפי אנחנו צועדות לעבר המאפייה הקרובה. סופפיאס! הפעם אלה לחמניות אפויות בשמן. אני קונה בסביבות ה200 (וברצינות, משהו כמו 10), ופתאום אנחנו רואות אחת מחברינו הטרמפיסטים. איחוד משמח כמו תמיד... יחד איתה אנחנו הולכות למרכז המידע לתיירים (שמעניין אותנו בעיקר בגלל האינטרנט החינמי). אולם הכניסה הפך לפגישת מחזור של כל מתחרי המירוץ לקרטרה, שמשחקים מטקות ומעדכנים אותנו במאורעות הימים האחרונים, שהיו רווי הרפתקאות (בקצרה: הם חיפשו את דרכם ברחבי היער המכושף, בקושי מצאו מקום להקים אוהל, נרטבו לגמרי בגשם, לא הצליחו לתפוס טרמפים בבוקר ובסוף הצליחו לעצור אוטובוס ריק ולשכנע את הנהג להסיע אותם. בקטנה.)

הדעה הרווחת בתחום התחבורתי היא שמצב הטרמפים כאן לא כל כך טוב, ושעדיף לחכות לאוטובוס שיעבור בערב - דעה שברוב עייפותי אני נוטה לקבל בברכה. כשחדר הקסמים נפתח, שותפתי ואני מתיישבות לנצל את האינטרנט החינמי. אני שקועה בשיחה בצ'אט, כשפתאום נדמה לי שאני שומעת צעקה מבחוץ. אני יוצאת ורואה שהבנים מצאו נהג משאית שמוכן להסיע אותם, ומסתבר שגם אותנו, "אפשר רק להביא את התיקים?", אווירת השאנטי מתחלפת בלחץ להספיק את הטרמפ, אני רצה לקרוא לשותפתי ואנחנו עולות למכולה הסגורה של המשאית, שלוקחת אותנו ישר ללה חונטה.

 חוץ מהבנים ומאיתנו, מצטרפים לטרמפ גם הטרמפיסט בגלקסיה, בחור ובחורה שמגיעים מפלסטין (מעניין איפה זה). מהנסיעה אני בעיקר זוכרת את חלקנו (שכלל אותי) יושבים שעונים על הקיר בעייפות, את חלקנו האחר מחפש תעסוקה, ואת כולנו מתעדים את הרגעים ההזויים האלה בצילום. בלה חונטה בעל המשאית מבטיח לנו שלמחרת בבוקר ייקח אותנו לצ'ייטן, ולכן אין לנו סיבה שלא להישאר ללילה. זאת בינתיים העיירה האחרונה במסלול הטרמפים ה"מקובל", שלא כולל עיירות שנהרסו בהתפרצות הר געש, ובשלב הזה אנחנו גם נפרדות מהבנים, שממשיכים למקום אחר. 

 אי אפשר לכתוב על היום הזה בלי להגיד שזו הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי את רותם. מאותו הרגע רק התעדכנו בפייסבוק. זה בלתי נתפס, שכך היה, אבל אם יש דבר אחד שיכול לעודד, זו העובדה שגם כשראיתי אותו בטיול, וגם כשהתכתבנו אחר כך, היה נראה שהוא נהנה מכל רגע, שעד הרגע האחרון, הטיול שלו היה מיוחד ומרגש וגדוש בחוויות.

המילים כרגיל לא מספיקות, אבל זה באמת מה שהיה, ואני מנסה לזכור גם את זה. 
פוסטים קודמים על הטיול:

 23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina




פורסם על ידי ב-
תוויות: , ,

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הירשם ל- תגובות לפרסום (Atom)