קראתי בפייסבוק את הסיפור "הדמיוני" הזה, שמגולל בעילום שם, אבל ברמיזות ברורות, את סיפורו (לכאורה) של שר שלאחרונה יצאו (גם) נגדו האשמות בניצול יחסי מרות. הסיפור נכתב כנראה על ידי מישהו שמכיר טוב את האנשים המעורבים, או לחילופין, ממציא.
מתוך היכרות עם הצדדים האפלים של הטבע האנושי, אני נוטה להאמין. האינסטינקט הראשוני שלי היה לחלוק את הסיפור בעמוד שלי, להיות חלק מהזעקה, כי הנה שוב, אלימות מינית, ועוד בצמרת בכירינו, ועוד במשרד החינוך, ואם עליהם לא נסמוך, אז על מי כן?
אבל עצרתי. ניסיתי לראות את הדברים בעין ביקורתית, כי יש לי אמונה כזאת, שאם משהו נראה לכולם טוב ונכון, לרוב המשהו הזה הוא ממש לא משהו.
קודם כל, אנחנו באמת לא יודעים מה נכון ומה לא. אמנם מערכת המשפט היא רחוקה מלהיות מושלמת, אבל בכל זאת, היא הכלי שלנו להתמודד עם עבירות על החוק, וכמו שראינו בזמן האחרון, בדרך כלל היא יודעת להתערב גם כמדובר באנשים ידועים במיוחד. אז למה אנחנו מכריזים על אדם כאשם לפני שדינו נחרץ?
אני מודה - לרוב אני מאמינה, במקרים כאלה של האשמות נגד אנשי ציבור, באשמה שלא הוכחה עדיין, ולו רק כי קשה לי להאמין שמישהי תסתכן עד כדי כך, ותמציא סיפור כזה, כשהיא יודעת שהיא הולכת לעמוד מול עורכי הדין הטובים ביותר במדינה שינסו להוכיח בכל דרך שהיא מגזימה או משקרת. מול המעטים שממציאים יש אינספור דוברי אמת שלא מאמינים להם, אינספור תוקפים שמכחישים, ולכן קשה שלא להאמין לכל סיפור. אבל זכות האדם להליך הוגן נובעת מהיותו אדם, ולא בגלל השתייכותו לרוב או למיעוט, והעובדה שהלא-באמת-תוקפים נמצאים במיעוט, לא צריכה לפגוע בזכויות שלהם.
(רגע של ציניות - ואולי זו סיבה נוספת, עבור הבאמת-תוקפים, להפסיק לתקוף. זה יהיה גם שירות למען הלא-באמת-תוקפים. אולי לשם שינוי יאמינו להם.)
בחזרה לסיפור. מעבר להיבט המשפטי, חשבתי על ההיבט המוסרי של כל העניין. ניצול מרות, כשמו כן הוא, ניצול, ועליו אני לא מדברת. אבל לצאת לבר, להכיר נשים ולהגיע למיטה שלהן בסוף הערב? זה בפני עצמו, אם זה נעשה מרצון שני הצדדים, לא פשע בעיניי. אם אתה בזוגיות, זו עלולה להיות בגידה באמון של בת הזוג שלך, וזה כבר בין בני הזוג. אולי היינו רוצים שכל נציגינו בכנסת יתהדרו בזוגיות מונוגמית, מאושרת, ארוכת שנים ועם צאצאים לתפארת מדינת ישראל, אבל זה בעיניי לא בדיוק המדד ליכולת המקצועית שלהם.
כמובן שאין לדעת מה בדיוק קרה עם אותן נשים. אבל להכניס את הכל תחת אותה קטגוריה, זה בעיניי בעייתי. כן, אם מדובר כאן בבעיית שתייה, בחוסר שליטה עצמית וכד', כדאי מאוד שאדם שממלא תפקיד כזה, יתמודד עם הקשיים הרגשיים בחייו בצורה רצינית. אבל לא כל סטוץ ולא כל בגידה הם אונס, וזו זילות לקטלג משהו כאונס רק כי זה "לא נשמע טוב".
ובכל זאת, כל מי שיוצאים נגדו בהאשמות כאלה ואחרות, מכחיש ומנסה להסתיר. אולי לפעמים מנסים להסתיר משהו כי באמת קרה דבר פסול, ולפעמים דווקא יודעים שלא קרה דבר פסול בפני עצמו, אבל יודעים שהוא יהפוך לחץ מורעל כשייחשף לציבור, כי אם אתה בוגד באישתך למשל, זה יישמע רע בטלוויזיה.
חשבתי על ההכחשות האלה. חשבתי על ההאשמות, חשבתי על הסיפור ה"דמיוני" שמכליל כל כך הרבה דברים תחת אותה המטרייה, חשבתי על שתי העמדות המנוגדות האלה, האחת - שכל דבר שאפילו מזכיר אונס ברמיזה, הוא נוראי וחמור ובלתי נסלח, והשנייה - שיש דברים שהם פשוט לא סיפור, ושהתקשורת והציבור מגזימים ומנפחים הכל, וכך אדם חף מפשע נאלץ להילחם על תדמיתו ועל המשך חייו הציבוריים.
פתאום הבנתי, ששתי העמדות נובעות מאותו המקום. אנחנו כחברה, נוהגים להיבהל, להשתיק, לדחות כל מה שנראה לנו זר, שונה, חריג. בכל הקשור לזוגיות ולמיניות, אנחנו שוברים שיאים. כולם מאוד נאורים, יש מצעדי גאווה, וזוגות חד מיניים מביאים ילדים, אז הכל בסדר, נכון? עד שהכרתי בפעם הראשונה שתי בנות שנמצאות בזוגיות פתוחה (כל אחת עם גבר אחר), דמיינתי לעצמי קשרים לא מספקים, בני זוג שנאלצים לפנות אל מחוץ לקשר כדי להשיג משהו שלא מספיק להם. הופתעתי - ושמחתי - לשמוע על אנשים שקולים, שמסיבות שונות, בדרכים שונות, החליטו שמונוגמיה לא מתאימה להם. תנסו לדבר על זוגיות פתוחה - כן, גם בתל אביב, ותרגישו כאילו אתם מספרים לאחד מחברי ש"ס על בילוי ב"אוויטה" בשישי בערב. אגב, הסיבות לסלידה - "זה נשמע מוזר", "אני לא מבין איך אנשים עושים את זה", "זאת לא יכולה באמת להיות אהבה". מוכר למישהו?
לענייננו. אנחנו דוחקים ומחביאים את כל מה שלא מתאים למסגרת, לנורמה, לדברים ש"אמורים להיות". רק שאנחנו מפספסים משהו מאוד חשוב. רוב הדברים הם כבר ממש לא כמו שהם "אמורים" להיות. אולי לא שמתם לב, אבל זוגות נאמנים ואוהבים, שהם גם הורים נאמנים ואוהבים, הפכו להיות זן דיי חריג. אז אולי הם המוזרים?
כשאנחנו מטאטאים מתחת לשטיח את כל מה שלא נראה לנו ולא מובן לנו, אנחנו מוסיפים עוד ועוד נושאים לקטגוריית הטאבו. לא מדברים על זה, ואז זה לא קורה. נכון? לא נכון. לא מדברים על זה, ואז זה קורה יותר, ולא יודעים מה לעשות. זוגיות פתוחה? גוועלד! עדיף להעמיד פנים שכייף לנו במונוגמיה ולשקר ולסבול. א-מיניות? אין דבר כזה. בואו נעשה את מה שכולם עושים, גם אם אנחנו ממש לא בקטע. אישה שמחפשת סטוץ? בושה וחרפה. עדיף שאף אחד לא יידע, ואם זה לא משהו, אז לסבול בשקט, כי זה הרי חלק מזה, הגברים נהנים, הנשים סובלות. גבר שעבר התעללות מינית? שקט! עדיף שלא תדבר על זה. זה במילא לא קורה, ואם זה קרה, אז תהיה חזק, אתה גבר אחרי הכל. תשתוק ותחכה כמה שנים ואז תוכל לעשות את זה בעצמך למישהו אחר.
לכן, מסיפור השר הדמיוני ומכל הפרשות האלה, אני מציעה שנלמד לקח אחד חשוב: בואו נדבר על זה. בואו ניתן לאנשים לדבר, גם על מה שקשה לנו לשמוע, גם על מה שאנחנו לא מבינים. בואו נשתף. אם אנחנו לא מוצאים עם מי לדבר, אפשר למצוא מסגרות לייעוץ ולתמיכה. בואו נשאל את עצמנו לפעמים אם זה שאנחנו ליברליים ומתקדמים ונאורים, זו הבטחה שאנחנו כבר יודעים את כל האמת, אם לא יכול להיות שאנחנו מפספסים משהו. אולי אם נדבר יותר, אז יהיה קל יותר להבין מה נכון ומה לא. אולי אם לא נרגיש שאנחנו "אמורים" לסרב למשהו, או להסכים למשהו, או לקבל תשובה מסויימת, אלא נאמין שההחלטות בחיינו הפרטיים הן שלנו בלבד - אז פחות ניפגע ופחות נפגע באחרים, כי נעשה מה שאנחנו מרגישים, ולא מה שאנחנו "אמורים". אולי אם נדבר יותר, אז גם נדבר אחד עם השני, והשר הדמיוני יפתור את משבר הזוגיות הקיים או הדמיוני שלו בתוך גבולות הזוגיות, ואותנו כציבור זה פשוט לא יעניין. אולי אם נדבר על החיים שלנו ועל הקשיים שלנו ועל זה שנחמד לנו לקרוא על ברים וסטוצים ובגידות לא כפנטזיה אלא כי זה לא ממש זר לנו, אז נוכל להחליט באופן מודע אם אנחנו רוצים את הדברים האלה בחיים שלנו או לא, לפני שאנחנו מתחילים להחליט בשביל כבוד השר. עם כל הכבוד, אני רוצה לקוות שהזוגיות של עצמנו חשובה לנו יותר מהזוגיות שלו.
אז בואו נדבר, עם עצמנו ועם אחרים, על עצמנו ועל אחרים.
בואו נקשיב, אבל נקשיב באמת.
מתוך היכרות עם הצדדים האפלים של הטבע האנושי, אני נוטה להאמין. האינסטינקט הראשוני שלי היה לחלוק את הסיפור בעמוד שלי, להיות חלק מהזעקה, כי הנה שוב, אלימות מינית, ועוד בצמרת בכירינו, ועוד במשרד החינוך, ואם עליהם לא נסמוך, אז על מי כן?
אבל עצרתי. ניסיתי לראות את הדברים בעין ביקורתית, כי יש לי אמונה כזאת, שאם משהו נראה לכולם טוב ונכון, לרוב המשהו הזה הוא ממש לא משהו.
קודם כל, אנחנו באמת לא יודעים מה נכון ומה לא. אמנם מערכת המשפט היא רחוקה מלהיות מושלמת, אבל בכל זאת, היא הכלי שלנו להתמודד עם עבירות על החוק, וכמו שראינו בזמן האחרון, בדרך כלל היא יודעת להתערב גם כמדובר באנשים ידועים במיוחד. אז למה אנחנו מכריזים על אדם כאשם לפני שדינו נחרץ?
אני מודה - לרוב אני מאמינה, במקרים כאלה של האשמות נגד אנשי ציבור, באשמה שלא הוכחה עדיין, ולו רק כי קשה לי להאמין שמישהי תסתכן עד כדי כך, ותמציא סיפור כזה, כשהיא יודעת שהיא הולכת לעמוד מול עורכי הדין הטובים ביותר במדינה שינסו להוכיח בכל דרך שהיא מגזימה או משקרת. מול המעטים שממציאים יש אינספור דוברי אמת שלא מאמינים להם, אינספור תוקפים שמכחישים, ולכן קשה שלא להאמין לכל סיפור. אבל זכות האדם להליך הוגן נובעת מהיותו אדם, ולא בגלל השתייכותו לרוב או למיעוט, והעובדה שהלא-באמת-תוקפים נמצאים במיעוט, לא צריכה לפגוע בזכויות שלהם.
(רגע של ציניות - ואולי זו סיבה נוספת, עבור הבאמת-תוקפים, להפסיק לתקוף. זה יהיה גם שירות למען הלא-באמת-תוקפים. אולי לשם שינוי יאמינו להם.)
בחזרה לסיפור. מעבר להיבט המשפטי, חשבתי על ההיבט המוסרי של כל העניין. ניצול מרות, כשמו כן הוא, ניצול, ועליו אני לא מדברת. אבל לצאת לבר, להכיר נשים ולהגיע למיטה שלהן בסוף הערב? זה בפני עצמו, אם זה נעשה מרצון שני הצדדים, לא פשע בעיניי. אם אתה בזוגיות, זו עלולה להיות בגידה באמון של בת הזוג שלך, וזה כבר בין בני הזוג. אולי היינו רוצים שכל נציגינו בכנסת יתהדרו בזוגיות מונוגמית, מאושרת, ארוכת שנים ועם צאצאים לתפארת מדינת ישראל, אבל זה בעיניי לא בדיוק המדד ליכולת המקצועית שלהם.
כמובן שאין לדעת מה בדיוק קרה עם אותן נשים. אבל להכניס את הכל תחת אותה קטגוריה, זה בעיניי בעייתי. כן, אם מדובר כאן בבעיית שתייה, בחוסר שליטה עצמית וכד', כדאי מאוד שאדם שממלא תפקיד כזה, יתמודד עם הקשיים הרגשיים בחייו בצורה רצינית. אבל לא כל סטוץ ולא כל בגידה הם אונס, וזו זילות לקטלג משהו כאונס רק כי זה "לא נשמע טוב".
ובכל זאת, כל מי שיוצאים נגדו בהאשמות כאלה ואחרות, מכחיש ומנסה להסתיר. אולי לפעמים מנסים להסתיר משהו כי באמת קרה דבר פסול, ולפעמים דווקא יודעים שלא קרה דבר פסול בפני עצמו, אבל יודעים שהוא יהפוך לחץ מורעל כשייחשף לציבור, כי אם אתה בוגד באישתך למשל, זה יישמע רע בטלוויזיה.
חשבתי על ההכחשות האלה. חשבתי על ההאשמות, חשבתי על הסיפור ה"דמיוני" שמכליל כל כך הרבה דברים תחת אותה המטרייה, חשבתי על שתי העמדות המנוגדות האלה, האחת - שכל דבר שאפילו מזכיר אונס ברמיזה, הוא נוראי וחמור ובלתי נסלח, והשנייה - שיש דברים שהם פשוט לא סיפור, ושהתקשורת והציבור מגזימים ומנפחים הכל, וכך אדם חף מפשע נאלץ להילחם על תדמיתו ועל המשך חייו הציבוריים.
פתאום הבנתי, ששתי העמדות נובעות מאותו המקום. אנחנו כחברה, נוהגים להיבהל, להשתיק, לדחות כל מה שנראה לנו זר, שונה, חריג. בכל הקשור לזוגיות ולמיניות, אנחנו שוברים שיאים. כולם מאוד נאורים, יש מצעדי גאווה, וזוגות חד מיניים מביאים ילדים, אז הכל בסדר, נכון? עד שהכרתי בפעם הראשונה שתי בנות שנמצאות בזוגיות פתוחה (כל אחת עם גבר אחר), דמיינתי לעצמי קשרים לא מספקים, בני זוג שנאלצים לפנות אל מחוץ לקשר כדי להשיג משהו שלא מספיק להם. הופתעתי - ושמחתי - לשמוע על אנשים שקולים, שמסיבות שונות, בדרכים שונות, החליטו שמונוגמיה לא מתאימה להם. תנסו לדבר על זוגיות פתוחה - כן, גם בתל אביב, ותרגישו כאילו אתם מספרים לאחד מחברי ש"ס על בילוי ב"אוויטה" בשישי בערב. אגב, הסיבות לסלידה - "זה נשמע מוזר", "אני לא מבין איך אנשים עושים את זה", "זאת לא יכולה באמת להיות אהבה". מוכר למישהו?
לענייננו. אנחנו דוחקים ומחביאים את כל מה שלא מתאים למסגרת, לנורמה, לדברים ש"אמורים להיות". רק שאנחנו מפספסים משהו מאוד חשוב. רוב הדברים הם כבר ממש לא כמו שהם "אמורים" להיות. אולי לא שמתם לב, אבל זוגות נאמנים ואוהבים, שהם גם הורים נאמנים ואוהבים, הפכו להיות זן דיי חריג. אז אולי הם המוזרים?
כשאנחנו מטאטאים מתחת לשטיח את כל מה שלא נראה לנו ולא מובן לנו, אנחנו מוסיפים עוד ועוד נושאים לקטגוריית הטאבו. לא מדברים על זה, ואז זה לא קורה. נכון? לא נכון. לא מדברים על זה, ואז זה קורה יותר, ולא יודעים מה לעשות. זוגיות פתוחה? גוועלד! עדיף להעמיד פנים שכייף לנו במונוגמיה ולשקר ולסבול. א-מיניות? אין דבר כזה. בואו נעשה את מה שכולם עושים, גם אם אנחנו ממש לא בקטע. אישה שמחפשת סטוץ? בושה וחרפה. עדיף שאף אחד לא יידע, ואם זה לא משהו, אז לסבול בשקט, כי זה הרי חלק מזה, הגברים נהנים, הנשים סובלות. גבר שעבר התעללות מינית? שקט! עדיף שלא תדבר על זה. זה במילא לא קורה, ואם זה קרה, אז תהיה חזק, אתה גבר אחרי הכל. תשתוק ותחכה כמה שנים ואז תוכל לעשות את זה בעצמך למישהו אחר.
לכן, מסיפור השר הדמיוני ומכל הפרשות האלה, אני מציעה שנלמד לקח אחד חשוב: בואו נדבר על זה. בואו ניתן לאנשים לדבר, גם על מה שקשה לנו לשמוע, גם על מה שאנחנו לא מבינים. בואו נשתף. אם אנחנו לא מוצאים עם מי לדבר, אפשר למצוא מסגרות לייעוץ ולתמיכה. בואו נשאל את עצמנו לפעמים אם זה שאנחנו ליברליים ומתקדמים ונאורים, זו הבטחה שאנחנו כבר יודעים את כל האמת, אם לא יכול להיות שאנחנו מפספסים משהו. אולי אם נדבר יותר, אז יהיה קל יותר להבין מה נכון ומה לא. אולי אם לא נרגיש שאנחנו "אמורים" לסרב למשהו, או להסכים למשהו, או לקבל תשובה מסויימת, אלא נאמין שההחלטות בחיינו הפרטיים הן שלנו בלבד - אז פחות ניפגע ופחות נפגע באחרים, כי נעשה מה שאנחנו מרגישים, ולא מה שאנחנו "אמורים". אולי אם נדבר יותר, אז גם נדבר אחד עם השני, והשר הדמיוני יפתור את משבר הזוגיות הקיים או הדמיוני שלו בתוך גבולות הזוגיות, ואותנו כציבור זה פשוט לא יעניין. אולי אם נדבר על החיים שלנו ועל הקשיים שלנו ועל זה שנחמד לנו לקרוא על ברים וסטוצים ובגידות לא כפנטזיה אלא כי זה לא ממש זר לנו, אז נוכל להחליט באופן מודע אם אנחנו רוצים את הדברים האלה בחיים שלנו או לא, לפני שאנחנו מתחילים להחליט בשביל כבוד השר. עם כל הכבוד, אני רוצה לקוות שהזוגיות של עצמנו חשובה לנו יותר מהזוגיות שלו.
אז בואו נדבר, עם עצמנו ועם אחרים, על עצמנו ועל אחרים.
בואו נקשיב, אבל נקשיב באמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה