יום שישי, 26 באפריל 2013

23-26.12.11 - צ'ייטן ממשיכה לחיות

  

 בצ'ייטן לכולם יש זמן. לא רק לנו, שמחכות למעבורת לעבר הלא נודע, אלא ממש לכולם. לאן יש למהר, בעצם? הנסיעה למעיינות החמים באמריו, ביום השני שלנו כאן, נקבעה לאחת בצהריים. אני מגיעה ברבע לאחת, חוששת שכבר מאוחר מדי להודיע שאנחנו מצטרפות, ושלא נוכל לנסוע. אבל ניקולס, שלוקח אותנו לשם ברכב שלו, מתחיל לדון איתי בהבדל שבין "ערב טוב" ו"צהריים טובים" בעברית (הוא עוד ירשים אותנו עם אוצר מילים רחב), ואז נוסע לאכול. באחת ורבע הוא חוזר, פורק שני זוגות אופניים מהואן שלו, ועוזר לבעלי האופניים לנקות אותם. בינתיים, הילדות הבילינגואליות שלו (אנגלית וספרדית) מנקות את הרכב שבו ניסע למעיינות. אחר כך ניקולס שולף גיטרה קטנה ומתיישב לנגן עליה. כולם מחכים בסבלנות, מקשיבים. אנחנו הישראליות היחידות בקבוצה, ואף אחד כאן לא מתלונן על העיכוב, לפחות לא בשפה שאנחנו מצליחות להבין.

שותפתי מלאת אנרגיות כרגיל. אני לעומתה מוותרת על הסיורים בימים הבאים. זו החופשה שלי מהטיול. אני מתעוררת מאוחר, אוכלת בנחת, ובעיקר משוטטת - בין הבית של ריטה, המארחת שלנו, לסופרמרקטים הקטנים, לבתים הנטושים, למקום היחיד שבו יכולים לכבס לי את הבגדים (וגם שם, העסק מתעכב בגלל חג המולד). באופן פרדוקסלי, ממש רגוע כאן: צ'ייטן כבר נחרבה, כבר נהרסה, והיא שרדה את זה. מה כבר יכול לקרות? בדיעבד, אני חושבת שהצ'ייטנים מלאי אמונה. לא אמונה תמימה וחולמנית, אלא קשוחה, מגוננת, של מי שכבר חווה את הגרוע מכל. אמונה מתובלת בנחת, בשלווה, בהודיה על הקיים. 


בחוף שבו אנחנו צופות בשקיעה, אין ערימות חול זהובות, או שמש ורודה שמתגלגלת לתוך מי טורקיז נוצצים. הוא אפרפר, מסתורי, ומושכים אותי הצללים, העקבות, הסירה ההפוכה, שאריות ההרס, השילוב בין הקיים לנעלם. השמש שוקעת מאחורי הר שמזכיר בצורתו את הנחש שבלע פיל מ"הנסיך הקטן", בצד השני מתנוסס הר געש, ובשמיים המעוננים מתחולל מופע אורות מרהיב. למחרת השמיים צלולים לחלוטין והשקיעה נראית לגמרי אחרת. לצלם, לתעד, לנסות להמחיש. עוד תמונה ועוד תמונה. המלחמה חסרת סיכוי. 


כל יום כאן הוא נחוץ, גם אלו שכביכול לא קורה בהם כלום. אני זוכרת שיחת טלפון עם חברה, ביום ההולדת שלה. איך הטיול? מושלם. כל רגע ורגע. אני עוד אחזור לכאן. אחרי חג המולד, אנחנו אורזות את עצמנו ומתחילות הפלגה של חמש שעות, שתיקח אותנו לאי צ'ילואה.


פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina






פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,

יום שלישי, 23 באפריל 2013

שורשים


פעם בחצי שנה, או שנה, אני נוחתת באוקראינה, בעיר הולדתי - חרקוב.
זה לא שהיא יעד תיירותי מרתק (ואולי היא יכולה להיות). 
פשוט כאן גרים דוד שלי, דודה שלי, בן דוד שלי ואישתו, וסבא וסבתא שלי.

 עד שעלינו לארץ (כשהייתי בת שמונה), רוב הזמן גרנו - ההורים שלי, אחי ואני - ממש כאן, בדירה הזאת, עם סבא וסבתא שלי, שגרים בה עד היום.

 שניהם היו בין ברי המזל שהספיקו במלחמת העולם השנייה לנסוע מזרחה, וחזרו כשכבר לא נשקפה סכנה לחייהם. סבתא שלי חזרה בגיל 16. אבא שלה קיבל את הדירה הזאת דרך העבודה שלו, והיא כל כך רצתה כבר לחזור לעיר שלה, שהיא נסעה ברכבת לבד, לפני כולם, עם צנצנת דבש מתגלגלת.
למה הצנצנת חשובה? כי מוצרי מזון למיניהם היו אז דבר דיי יקר ערך. גם שנים אחרי, מספרים לי שהיה קשה למצוא כל מיני דברים. זה אפילו לא שהם היו יקרים - הם פשוט לא היו.

 סבא וסבתא שלי הכירו בלימודים הגבוהים. שניהם בחרו ללמוד הנדסת רדיו (הגרסה של אז להנדסת תקשורת, למיטב הבנתי). סבתא שלי הייתה הבחורה היחידה בשנה שלהם.

 כשהם החליטו להתחתן - בשנת 1950 - ההורים של סבתא שלי היו בנסיעה מחוץ לעיר. סבא וסבתא שלי, שעוד היו רחוקים מלהיות סבא וסבתא, החליטו שהוא יעבור לגור איתה בבית של ההורים שלה, בדירה הזאת ממש. הם הזמינו חברים לחגוג את המאורע. החתן הגיע אחרון, עם כרית ומברשת שיניים.
לא היו אולמות, שמלות, חגיגות. הם אפילו לא הלכו להירשם כנשואים.
החם והחמות קיבלו את ההודעה במברק.

 כעבור שנה, נולד דוד שלי, ובבית היולדות דרשו לדעת מי האב החוקי.
האב לא היה יכול להיחשב כחוקי, כי הוא לא היה רשום כבעלה של האם.
אז הם נרשמו כנשואים, לצורך העניין הזה.

 בבית הזה גדלו דוד שלי ואבא שלי. גם ההורים שלי, את רוב חייהם המשותפים באוקראינה, חיו כאן. בבית הזה גדלנו אחי ואני.

 הדירה נמצאת בקומה חמישית. כל קומה - שני קטעי מדרגות תלולים.
סבא שלי הולך לעבודה 5 פעמים בשבוע, פעמיים ביום (עובר בבית להפסקת צהריים ואחר-כך שוב הולך לעבודה). ככה כבר הרבה שנים, וכבר הרבה מדרגות. 

 סבתא שלי עברה לפני כמה שנים אירוע מוחי.
סבתא שלי, שניהלה פעם מעבדה לניסויים פיזיקליים (או הנדסיים, אף פעם לא הבנתי איפה עובר הגבול) עם עשרות אנשים שהיו כפופים לה, שיחד עם סבא שלי לקחה אותי לטייל ביער וללכת על סקי בשלג ולאסוף פטריות.
סבתא שלי, שלימדה אותי ש"אפשר לתקן הכל, כל עוד האדם חי", ושסיפרה לי שאבא שלה כל כך אהב אותה, שהיא הרגישה את זה גם אחרי מותו.

 סבתא שלי לעיתים קרובות לא מצליחה לבטא במילים את מה שהיא רוצה להגיד.
אני לא נמצאת לידה מספיק כדי לרכוש את השפה שלה, כדי להצליח להבין אותה טוב יותר. אותה, שתמיד הבינה אותי בלי מילים.

 סבתא שלי שברה את צוואר עצם הירך לפני חצי שנה. מאז היא לא מצליחה ללכת, לא כולל פסיעות קטנות כשהיא נתמכת פיזית.
הסבירו לי שזה פחות בגלל המצב הפיזי של הרגל, ויותר בגלל המצב הנפשי שלה, שלא איפשר לה לעבור את השיקום הנחוץ כדי לחזור ללכת.
ועדיין, כשאני שואלת אותה איך עבר היום - יום שבו היא הייתה בתוך חדר אחד, בעיקר בחברתה של מטפלת שנמצאת איתה מהבוקר עד הערב, יום שברובו שתקה או ישנה, היא אומרת שהוא היה טוב.

 הביקור כאן הוא בשבילי תמיד הזדמנות לעצור רגע, לחשוב מה קורה איתי, להסתכל מרחוק על החיים שלי בארץ, על עצמי.
הזדמנות להרגיש כאב, באמת להרגיש אותו, בלי להפוך אותו למילים מהר מדי.
הזדמנות לחייך, לנשום, להבין דברים, בלי לערב בהם אנשים אחרים מוקדם מדי.

 כשאני כאן, אני טובלת בנהר של משהו שאני לא ממש יודעת להגדיר, אבל אני תמיד, תמיד, תמיד, חוזרת אחרת.

 אני תמיד אסירת תודה על הזמן המדוייק כל כך של הנסיעה הזאת.

 אני הולכת ברחובות כאן, בעיר שגדלתי בה לפני שעברתי לגדול במקום אחר.
אני חושבת על החיים שהיו יכולים להיות לי כאן, על עצמי האחרת שהייתי הופכת להיות. הפעם, כשאני חושבת על זה, אני לא מצטערת שהם לא היו, וגם לא שמחה על זה. אני פשוט תוהה. סקרנית. מזל שתמיד אפשר להמשיך ולדמיין.

 אני רואה את עיר הולדתי מתפתחת, בקצב שלה. כבר יש כאן חנות טבע, ומסעדה טבעונית, אפילו טבעונאית (לא כולל דבש. נסלח להם.) אני רואה את השפה האוקראינית, שמזכירה לי כפרים וסבתות עם מטפחות (הסבתות שלי דווקא לא כאלה), בפרסומות לבנקים ולסמארטפונים.

 בן דוד שלי ואשתו גרים במרחק הליכה קצרצרה מיער, שכשנמצאים בתוכו, קשה לדמיין שיש בכלל עיר באזור. אשתו לוקחת אותי לקטוף שם פרחים (כאן מותר, אבל אנחנו משאירות קצת לדבורים), כדי להוסיף לסלט אחר כך.

 דברים כאלה.

 לפעמים דווקא הזרות במקומות מסויימים היא זו שמאפשרת לי להסתכל פנימה, ולראות מה באמת קורה שם. או לפחות חלק ממה שבאמת קורה שם, כי זה הרי אף פעם לא נגמר.

 אני מפתיעה את עצמי.

 אני אסירת תודה, על האפשרות הזאת להתארח מדי פעם בתוך השורשים של עצמי, להתחבא, לנשום את האדמה הלחה והקרירה. אני אסירת תודה על השורשים שמחבקים אותי, שמקבלים אותי בלי היסוס, בלי שיפוטיות, שנותנים לי מקום לחזור אליו.
זה עוזר לי גם ליצור מקום כזה בפנים, ממש בתוך עצמי.
אולי אפילו אין ממש הבדל בין השניים.

 תודה.


פורסם על ידי ב- 3 תגובות:
תוויות: ,

יום רביעי, 13 במרץ 2013

22.12.11 - קסם של עיירה

"let us step out into the night and pursue that flighty temptress, adventure"

קרוב לקצה הצפוני של הקרטרה, שוכנת לה העיירה צ'ייטן. פעם היא הייתה חלק בלתי נפרד ממסלול הטרמפים של הישראלים, אבל ב-2008 הכל השתנה. הר הגעש צ'ייטן התפרץ אחרי יותר מ-9000 שנה של שקט, מה שהוביל בין השאר להצפת העיירה.

אנחנו מחליטות להגיע לצ'ייטן, בעיקר מתוך סקרנות, וגם כחלק מהתכנון להגיע משם לאי צ'ילואה. הבחור שלקח אותנו במשאית ללה חונטה, הבטיח שלמחרת נוכל להמשיך איתו הלאה, אבל אנחנו מפספסות אותו משום מה, ושוב מחכות לטרמפים. שותפתי בינתיים מלטפת כלב גדול, שמארח לנו חברה. אני קצת מבוהלת מליטוף הכלבים, עם כל אהבתי אליהם, אני חוששת ממחלות למיניהן.

מכונית חולפת במהירות, אנחנו לא מספיקות להניד עפעף והכלב כבר נובח ורץ לכביש, המכונית חובטת בו והוא נופל לכביש. מת.

אנחנו המומות מכל העניין. שותפתי יוצאת לכביש כדי לגרור אותו משם, שלא יידרס שוב, וחוזרת עם שריטה ביד. ספק מהכלב, ספק מהצמחים. אני מתחילה לפתח היסטריה קלה.

בעודנו מהרהרות במהירות שבה חיים יכולים להיגמר, אנחנו משיגות טרמפ עם נהג משאית. הפעם אנחנו יושבות איתו בתא, מפטפטות, עד שמסתבר שהוא עובד בבנייה אי שם בנקודה אקראית, ולכן הוא מוריד אותנו באמצע שומקום. למזלנו אוסף אותנו בחור ברכב פרטי, שנוסע ישר לצ'ייטן.

אנחנו (ההיסטריה שלי ואני) מחליטות ברוב קולות ששותפתי צריכה לקבל עזרה רפואית. עם ההגעה לעיירה, אנחנו נתקלות בניקולס, שהאנגלית שלו טובה באופן מחשיד, והוא מכוון אותנו למרכז הרפואי המקומי, שם מחטאים לה את הפצע. יכול להיות שלא היה באמת טעם לכל העניין הזה, אבל לפחות אני רגועה יותר.

אנחנו ניגשות לברר מתי אפשר להמשיך מכאן לאי צ'ילואה, כי כמה זמן כבר אפשר להיתקע בעיירה נטושה שכזו? מסתבר שהמעבורת יוצאת פעם בשבוע, בימי שני, מכאן לעיר קיון שבצ'ילואה. התמזל מזלנו והגענו ביום חמישי. אנחנו נכנסות למערבולת של התלבטויות: נחזור אחורה ונמשיך בתכנון המקורי, לעבר פוטלאופו (תנסו להגיד את זה עשר פעמים רצוף!) ומשם לארגנטינה? נחכה למעבורת? ארבעה ימים במקום אחד, שלא נראה כאילו יש בו אטרקציות רבות, מרגישים כמו בזבוז זמן בטיול כל כך אינטנסיבי. ובכל זאת, משהו מסקרן אותנו – גם באי צ'ילואה, גם כאן בצ'ייטן, ואנחנו מחליטות להישאר, בינתיים בלי לקנות כרטיסי הפלגה שיחייבו אותנו לארבעה ימים – נישאר לילה אחד, ואז נחליט.

רק הגענו, ואנחנו כבר מרגישות שבצ'ייטן כולם יודעים עלינו הכל ומציעים את שירותיהם בהתאם. אה, הגעתן עכשיו? אתן מחפשות מקום לינה שאפשר לבשל בו? יש את ההוספדחה של ריטה, 7000 פסו ללילה. היי, ראיתי אתכן עם ניקולס קודם. נו, איפה אתן ישנות בסוף? לאן אתן הולכות עכשיו? לא, פשוט חשבתי שאין לכן איך להגיע למעיינות. אני יכול לקחת אתכן לשם. ואני גם נוסע לפוטלאופו, סתם שתדעו.

כשמתגברים על התחושה הראשונית של החדירה לפרטיות, אפשר לגמרי להבין את הצ'ייטנאים. ניקולס, שמנהל סוכנות נסיעות מקומית, מספר לנו על המאורעות שאחרי התפרצות הר הגעש. 5000 התושבים שחיו בצ'ייטן, עזבו כשהיא הוצפה. העיירה עמדה ריקה. ממשלת צ'ילה לא ששה לשקם את העיירה, שהפכה לעניין של מחלוקת פוליטית. האינטרס הממשלתי היה למכור את האזור, שבו שוכנים מכרות בעלי ערך, למולטימיליונר אמריקאי בשם טומפקינס. כיום חיים שם, למרות הכל, 700-800 איש. העיירה שנראית לגמרי רגילה ממבט ראשון – אולי קצת מוזנחת, אבל עם ארבעה סופרמרקטים; ורק כשמתעמקים, מגלים את עיר הרפאים, על בנייניה הנטושים, שחלקם נמצאים בשיפוצים מתמידים, על חוף ימה האפרורי, שבולי העץ המפוזרים לרוחבו מזכירים שאריות של שדה קרב. האנשים המקסימים, שנלחמו על הבית שלהם, כל כך צמאים לתיירים, לרוח חדשה כאן בעיירה ("כן, יש כאן הרבה מה לעשות..."). אבל הם גם קצת אדישים, וגם זה מובן -  אם העיירה שלך כבר נחרבה בהתפרצות הר געש, איזו סיבה לדאוג בכלל קיימת בעולם הזה?

ריטה, בעלת ההוספדחה שאנחנו מתארחות בו, היא ההוכחה החיה לכל אלה, והיא גם זו שחושפת בפנינו עוד חלקים בסיפור. קשה לדמיין איך האישה החמודה הזאת  חזרה וחיה כאן לבד, כמו נשים נוספות, אחת מכמה עשרות משוגעים שלא יכלו לסבול את המרחק מהעיירה שלהם. תוך חודשים ספורים מההתפרצות, אנשים התחילו לחזור לצ'ייטן, ולחיות בה במעין "מצב מלחמה", בלי מים וחשמל. הם נאלצו להיות מוכנים לכך שבכל רגע ייתכן שיצטרכו לעזוב. אבל צ'ייטן הייתה בית, והם נשארו. עם הזמן הממשלה התחלפה, והממשלה החדשה חיברה את העיירה בחזרה לתשתיות. ככה, לאט לאט, דוד ניצח את גוליית. ריטה מעוררת הערצה, ובלי קשר לזה, אוהבת ישראלים. כן, היא אומרת, הם עושים הרבה רעש ובלגאן, אבל גם אני כזאת. חוץ מזה, יש לה שורשים יהודיים, ואני מוצאת את עצמי מדברת איתה על חנוכה. 

הלילה הראשון מגיע, ואנחנו עדיין לא יודעות מה יקרה מחר, אבל בינתיים יש לנו חדר בבית חמים, אצל בעלת בית חביבה ומכניסת אורחים. אנחנו הולכות לישון, ומחר? לגבי מחר נראה...


פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina





פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,
הירשם ל- רשומות (Atom)