השבוע שלי #4 - להקשיב למחשבות שלך

חליתי קצת, אז היה לי תירוץ הייתה לי סיבה לא לעשות הרבה ביום וחצי האחרונים. למען האמת, הפוסט הזה הוא בערך כל מה שעשיתי...

מחשבות על אופטימיות.

לפעמים אני חושבת שלאנשים מסויימים יש סיבות להיות אופטימיים, ואם לי אין את הסיבות האלה - אז מה לי ולאופטימיות...

ובכל זאת, אנשים שכביכול יש להם את כל הסיבות שבעולם שלא להיות אופטימיים, שעברו "חוויות" שיכולות באוזני אחרים (וגם בתפיסה שלהם עצמם) להישמע כמו סוג של גהינום - הם אופטימיים בצורה יוצאת מן הכלל. הם מתמודדים עם כל מה שהחיים מפילים עליהם ומאמינים ביכולת שלהם להמשיך ולעשות את זה. רק השבוע, שיחה עם מישהו כזה הזכירה לי את הצדדים החזקים שלי, את האמונה הזאת שמה שיהיה - יהיה לטובה.

אינטואיציה.

נוכחתי לדעת שוב ושוב שכדאי להקשיב לה כמה שיותר. השבוע הקשבתי לה, הקשבתי לעצמי, ואפשר להגיד שבעקיפין גרמתי לדברים לקרות, בלי ממש לדעת שככה יהיה או להתכוון לזה. אבל יותר חשוב - גם אם שום דבר לא היה קורה - רק ללכת עם האינטואיציה, זה בפני עצמו משהו שעושה לי טוב.

חדשות רעות.

שאני עוד לא ממש יודעת איך להתמודד איתן. אם כבר מדברים על אופטימיות.
מצד שני, כבר נוכחתי לדעת שעם הדברים הגדולים יותר קל לי להתמודד מאשר עם הקטנים.
I'm weird that way.

הליכות ארוכות.

סוף כל סוף, בלי להרגיש שאני מזיקה לרגל שלי.
האושר והאנרגיה שמרגישים אחרי שחוזרים מהליכה כזאת... התגעגעתי לזה.
מזל שהקיץ בשלבי סיום, ושכבר אפשר לעשות הליכות כאלה בלי למות בדרך.

שיחות עם אנשים שמבינים.

השיחות האלה האירו לי מחדש כל מיני תחושות וקשיים שלי, שאני משום מה נוטה לחשוב שהם ייחודיים לי.
הן גם הזכירו לי את הדברים שאני מאמינה בהם, שהכל אפשרי, שצריך לעשות את כל מה שאוהבים, וכל הקלישאות האלה שהן פשוט חלק ממני. גם אם לפעמים אני לא לגמרי נותנת להן מקום.
בקיצור, זה בא בזמן הנכון.

הקומיקס הזה, העלה אצלי מחשבות על השאלה הזאת - עד כמה כל דבר שאני עושה באמת חשוב בטווח הרחוק יותר? (לאו דווקא מבחינת השפעה גלובלית ושלום עולמי; אלא עד כמה זה חשוב לי, ולעתיד שאני רוצה בשביל עצמי - לא שאני יודעת איך בדיוק העתיד הזה נראה - אבל זה חלק מהעניין...)

מאחלת לכולנו שבשנה החדשה, נדע להקדיש את האנרגיות שלנו למה שבאמת חשוב ועושה לנו טוב, 
ופחות לאותם דברים שגם בהווה וגם בעתיד אין להם הרבה משמעות...
זה נראה לי מספיק כדי להפוך אותה לשנה מוצלחת. (:

השבוע שלי #3 - לאט לאט

השבוע הראשון של ספטמבר.
אוגוסט, אני לא מתלהבת ממך בכלל - והתנצלותי הכנה לכל ילידי אוגוסט.
טוב שהלכת, וחבל שלא לקחת איתך את החום המעיק הזה...

העברתי שיעור שיווה נאטה.

אני רוצה לכתוב את זה שוב. 
העברתי שיעור שיווה נאטה ל-10 אנשים. נראה לי שהם נהנו (ואם לא, הם ידעו להסתיר את זה היטב...).
שיווה נאטה והדרכה, בין הדברים האהובים עליי בעולם - לגמרי שילוב מנצח.

אני שוכחת ללמוד מעצמי.

אני מבינה כל מיני דברים, בצורה כל כך בהירה והגיונית, אבל לא באמת רושמת את זה או מזכירה לעצמי להסתכל במקום שבו רשמתי את זה.
למשל, אם הייתי זוכרת שבשבוע שעבר הבנתי כמה מחשבות משפיעות עליי לעומת אירועי המציאות, זה היה נחמד. אבל אחרי שכתבתי את זה, שכחתי מזה לגמרי. 
גם מזה לומדים.

שינה טובה, למשל.

אני זקוקה לזה. כשאני ישנה טוב, אני מאושרת. כשאני מרגישה לא מאוזנת, זה כנראה קשור לכמות או לאיכות של השינה שלי בלילה האחרון.
זה ככה תמיד, ועדיין אני נוטה לשכוח את זה ולישון הרבה פחות מכמה שאני צריכה. כבר שנים, כשחושבים על זה.
משהו להגיד לעצמי יותר: את לא בדיכאון, את לא חסרת אנרגיות מעתה ועד עולם, את לא מיותרת, את לא כל הדברים הרעים האלה שאת חושבת או מרגישה. את פשוט ע-י-י-פ-ה.

כיוון מסויים שאף פעם לא ממש שקלתי ברצינות, פתאום נראה כמו הדבר ההגיוני ביותר בעולם. 

לכאורה זה סותר את הכיוון הכללי שלי בשנה פלוס האחרונה. אבל אני מקווה למצוא דרך לא לוותר על שום דבר, אלא לשלב (כמו במשפט שנתקלתי בו - your dream job does not exist, you must create it).
בכל מקרה, הרעיון רק נולד, אבל כבר דיי מלהיב אותי.


דבר ממש מעצבן, אבל לא ממש מפתיע, קרה לי שוב.

בפעמים הקודמות, פשוט עבדתי על לנסות להרגיע את עצמי, ואז שכחתי מזה לגמרי.
הפעם אמרתי לעצמי, שאני לא הולכת לשכוח את זה כאילו זה לא קרה, כמו בפעמים הקודמות.
אני רוצה להסתכל, לחשוב, להתעמק, לנסות להבין למה.
זה נראה לי חשוב ואולי מקושר באיזושהי דרך לעוד נושאים חשובים.

הרבה מחשבות ורגשות ופחדים.

לא שזה חדש.
אבל פתאום הכל חזק יותר וצלול יותר ואני מצליחה קצת יותר להבין את עצמי.
כנראה שאני גם מנסה קצת יותר, משתדלת באמת להיות עם עצמי גם במקומות הקשים יותר. דברים שהכבידו, מכבידים פחות ואני מצליחה להנות מהם יותר.
אני מרגישה שקורים דברים חשובים, ומה שהיה נראה מיותר - מתחיל לקבל צורה.

לאט לאט.

השבוע שלי #2 - טיפה טיפה

אני אפתח בוידוי: את הפוסט הזה היה לי קשה לכתוב, ובמקום יום שישי כמתוכנן, או לפחות שבת, הוא נכתב ביום שני. אבל יש לי מעין תאוריה כזאת, שדברים קורים בזמן הנכון (אם לא נכון לי, אז לפחות למישהו אחר).
אז השבוע הזה נמשך תשעה ימים. ככה החלטתי.

רקדתי לא מעט שיווה נאטה.

שיווה נאטה: ריקוד-יוגה שמשפיע באינספור דרכים על הגוף, הנפש והמחשבה. בין השאר, אחרי שרוקדים שיווה נאטה, מקבלים תובנות ורעיונות חדשים. לפעמים אפילו זרם של תובנות.

נשמע טוב מכדי להיות אמיתי? גם לי, אבל זה עדיין עובד. השבוע הזה היה מלא בתובנות, מהסוג הזה שנשמע גאוני בתוך הראש וטיפשי בקול רם. חוץ מאשר לאנשים האלה, ששום דבר לא נשמע להם טיפשי. אם אתם אנשים כאלה, אתם כנראה במקום הנכון.  

שמתי לב כמה מחשבות משפיעות עליי, לעומת אירועי המציאות.

כבר מזמן אני נוטה להאמין למדאם פומפרי, שלדבריה "מחשבות עלולות להשאיר צלקות עמוקות יותר מאשר כמעט כל דבר אחר". השבוע הבנתי עד כמה המחשבות הן אלה שיוצרות את הצלקות. זכרונות, רגשות, מחשבות על העתיד - כל אלה יכולים להסעיר ולערער אותי הרבה יותר מאשר הדברים שקורים לי מחוץ לראש שלי.

ואם כבר מחשבות, התבהר לי שאין לי ממש סדר בראש, אני צריכה להשקיע כדי ליצור אותו, וגם מה שנוצר הוא לא ממש סדר; פשוט אני מצליחה להתמקד במשהו מסויים, או בשום דבר מיוחד, ולשים בצד את הדברים האחרים.  

זה מפתיע איך הצלחתי לעשות משהו אי פעם עם החשיבה הזאת, ועדיין, או דווקא בגלל זה, אני שמחה שהבנתי את זה.

קיבלתי מכה דיי חזקה ברגל.

שקצת השביתה את ההתרוצצות שאני רגילה אליה, ומצד שני קצת התעלמתי ממנה. 
אני מקווה שעוד מעט כבר לא תהיה סיבה שלא להתעלם.

נזכרתי כמה אני מתחברת לדברים מסויימים.

דברים שאני כל כך אוהבת, וכל כך מפחדת לא להצליח בהם שלפעמים האהבה שלי אליהם נכנסת לאיזו קופסה קטנה ואפלה בתוכי שאני מנסה להתעלם מקיומה.

רק שבקופסה הזאת אין להם ממש מקום, והם לוחצים על הדפנות שלה וזה מכאיב וכשאני לא מודה בזה אז זה גם מתסכל לחוות את הכאב הזה ולא להבין אותו.

כשאני מודה בזה, זה גורם לי לחשוב שאולי עדיף לתת להם להסתובב חופשיים. למרות הסכנות.

נתתי לעצמי להתחיל לעבד דברים שלא ממש עובדו בעבר.

ונראה לי שיחד עם העיבוד, מגיעה הקלה מטורפת, הרגשה שאני סוחבת על עצמי פחות. 
וגם - יכולת להזכיר לעצמי את מה שאני לא באמת אמורה או רוצה לסחוב.

ספרים. 

אני מרגישה שאני בדרך לחזור להיות הילדה הזאת שכל הזמן נמצאת באמצע ספר. ממש פיזית, עם הראש בתוך הספר במקום סימניה.

התגעגעתי לזה.

כמה ימים בלי סמארטפון.

במילה אחת, מומלץ. 
והעצלנות שמונעת ממני בכלל להקליד עם המקשים האלה, היא בכלל סוג של ברכה.

השראה.

חבר טוב מהטיול, שלא ראיתי 7 חודשים, חזר לארץ ועכשיו גם גר קרוב אליי.
שזה כייף גדול בפני עצמו.

שיחות איתו נוטות לעזור לי לפתוח את הקופסאות הקטנות האלה, להיזכר בדברים שחשובים לי ושאני נוטה לשכוח או לא לתת להם את המקום שמגיע להם. 

השיחה האחרונה הובילה להחלטה להבנה מסוג ה"זה-מה-שאני-הולכת-לעשות-וזה-לא-ברור-איך-וגם-לא-הגיוני-ולא-אכפת-לי".

כן ירבו. :)

השבוע שלי #1 - התחלה חדשה

כשאני רצה משעה לשעה, מיום ליום, משבוע לשבוע, מה שבאמת עוזר לי לעכל, לחשוב, לקבל החלטות, 

זה פשוט לעצור ולשאול את עצמי איך עבר עליי השבוע הזה (יכול להיות גם יום, לצורך העניין - אבל משהו שבועי נראה לי גם נוח וגם ריאלי יותר).

הרי בקלות אני יכולה לראות כל שבוע כאילו הוא דומה לקודמו, אבל במבט מעמיק יותר, אפשר למצוא לא מעט הבדלים. מעבר לזה, דווקא מאותם הדברים הדומים אפשר ללמוד הרבה. ברגע שאני מסתכלת על תבנית, שמה לב למשהו שחוזר על עצמו, קוראת לדברים בשמם (או בשם המומצא שאני בוחרת לתת להם, שזה אפילו עדיף), קל לי יותר להחליט ממה אני מרוצה, מה הייתי רוצה לשנות, מה עובד בשבילי ומה לא כל כך עובד.

אז... זה מה שהיה לי השבוע. או לפחות חלק ממה שהיה לי השבוע.

פתחתי את הבלוג הזה.

חשבתי על זה ורציתי את זה כל כך הרבה זמן, וכל פעם זה "לא היה הזמן הנכון", ואז פתאום הזמן הזה הגיע.
יכול להיות שהוא יכול היה להגיע מוקדם יותר.
אבל אני לא מאמינה בחרטה (גם לא בהסתברות, אבל על זה בפעם אחרת).

לכתוב על עצמי בחופשיות, ולתת לאנשים שמכירים אותי יותר ופחות לקרוא, ואפילו לקבל תגובות חיוביות - זה נותן לי כל כך הרבה כוחות, תקווה, וכן, גם קצת יותר שלווה.

חשבתי לעצמי, מה אם אנשים שלא הכירו את הצדדים האלה שלי, יקראו כאן בבלוג ויתרחקו ממני.

ואז אמרתי לעצמי, שבעצם כל החברים שלי היום הם אנשים מאוד מגוונים שנחשפו לשלל המוזרויות שלי (כמו שאמר לי חבר טוב ממש לא מזמן, "כל פעם אני חושב שאת לא יכולה להיות מוזרה יותר, ואז את מתעלה על עצמך").

אז כנראה שהאנשים שאיתם טוב לי, לא בורחים בכזו קלות.
חוץ מזה, מה הטעם בחברים שלא יכולים לקבל אותי כמו שאני באמת?

עשיתי הסכם מוטיבציה עם חבר טוב.

זה אומר שהתחייבנו אחד בפני השנייה על כל מיני דברים שנעשה השבוע - דברים שאנחנו רוצים לעשות וכל פעם דוחים.
עשינו את מה שתכננו. כייף שזה עבד, ועכשיו אני יודעת שהשיטה הזאת של להתחייב בפני מישהו - עובדת.
חוץ מההרגשה הטובה שהתכנונים בוצעו, גם הדברים עצמם שעשיתי נתנו לי הרבה: נגינה בגיטרה, וריצה בחוץ שגילתה לי שאני יותר בכושר ממה שחשבתי (אז נפלתי באמצע וקצת ריסקתי את הרגל, אבל לפחות עשיתי חצי סיבוב).

היה לי לילה אחד נוראי.

לילה של דאגה ושל חוסר אונים ושל מחסור בגבולות.

אם לדייק, אז הערב והבוקר היו סיוטיים - וזה דיי קיצר את הלילה ולא השאיר הרבה זמן לישון.

עכשיו המילים "נוראי" ו"סיוטי" נשמעות חזקות מדי. כשזה קרה, ככה זה הרגיש. נוראי וסיוטי - אבל אפשרי, בכל זאת.

כתבתי על זה בבלוג. אנשים לפעמים חושבים שהכתיבה עוזרת. אני לא יכולה להגיד שהכתיבה תמיד עושה שינוי פנימי. זה אולי העניין ביצירה. אני פשוט נותנת איזשהו ביטוי למשהו שגם ככה קורה בפנים.

אם זה כבר שם, אז לפחות שיהיה משהו שיהיה אפשר לראות בעיניים או להחזיק ביד.

האנשים הרלוונטיים אמרו לי שלא היה הרבה שיכולתי לעשות אחרת.

מה שיותר משמעותי לי, זו לא רק הדרך שבה פעלתי, אלא היכולת שלי לקבל את הדרך הזאת, ולהגיד לעצמי שבאמת עשיתי את מה שהיה נראה לי נכון באותו רגע.

מסתבר שאולי אפילו עשיתי קצת יותר מדי.

יש גם אכזבה, כי זה ממש לא היה צפוי, והכל הרי היה אמור להיות אחרת, אבל למזלי או לצערי יש מספיק דברים שיעסיקו אותי כדי שאני לא אתעמק באכזבה הזאת.

נלחמתי בשביל משהו שהיה לי חשוב.

הדרך הזאת, של להגיד את כל מה שאני חושבת גם אם זה אולי לא ישנה כלום, היא הדרך שלי.

וכשאני הולכת עם הדרך שלי, עם האמת שלי, אני מרגישה טוב. לא משנה מה התוצאות.

גיליתי שאני עדיין מסוגלת להאמין בכל מיני רעיונות שלא עושים לי טוב, ושאני יודעת שהם לא נכונים, אבל באותו הרגע - לא מצליחה לגייס כוחות כדי לחשוב אחרת.

זה אולי מתסכל - ובעיקר מוזר לי - שאני עדיין יכולה להתערער ולהפוך את העובדות (למשל, שאין לי תוכניות לערב מסויים) למסקנות ("אין לי חברים").

בעיקר לאור קיומם של החברים המדהימים שלי.

ואולי דווקא לאור קיומם, זה מתבקש -  כי אני כל כך מפחדת להפסיד את מה שיש לי עכשיו, ובמקרה הזה - יודעת שיש לי מה להפסיד.

אז קפצתי למסקנות, בסופו של דבר היו תוכניות, ומה שמצחיק זה שעכשיו אני חושבת שאולי דווקא היה עדיף אם לא היו לי, ואם הייתי נאלצת להתמודד מול התחושה הזאת של זהו-נשארתי-לבד-בעולם.

כמובן שבדיעבד הרבה יותר קל לראות את הצדדים הטובים, אבל באותו הרגע לא ממש הצלחתי, אז כנראה שהדברים כן הסתדרו לטובתי.

הצלחות קטנות בעבודה, שנתתי לעצמי להתלהב מהן.

אני חושבת שלא התלהבתי מספיק.

כדאי שאתחיל גם לרשום אותן, כי כל כך קל לשכוח.

עייפות רבה.

לא בלית ברירה, אלא בגלל חוסר שינה. 
העייפות כרגיל הקשתה על התפקוד שלי. הבנתי שוב שהעייפות משבשת לי הכל, ושאחרי שינה טובה, הרבה יותר טוב לי במהלך היום.

זה לא ישתנה עד שאני לא אתן לשינה את המקום הראוי לה.


תחושה שמעריכים אותי, שלפעמים קשה לי להתמודד איתה אפילו יותר מביקורת.

קשה לי לעכל דברים טובים שנאמרים לי, שנאמרים עליי, שקורים לי.
כאילו אני לא בטוחה מה המקום הנכון לקטלג אותם בפנים, ואולי גם חוששת להתאכזב אם הדברים האלה יחלפו או ישתנו, ולכן אני לא נותנת להם לחלחל לעומק.
ואולי אני נותנת להם לחלחל, ולא נותנת לעצמי להרגיש שהם חלחלו.

לפעמים ההסתכלות על היחס שלי לדברים, מלמדת אותי הרבה יותר מאשר ההסתכלות על הדברים עצמם.

התגברתי על המחשבה שלבן אדם מסויים יש סלידה ממני.

המחשבה הייתה מבוססת, אבל כנראה לא ממש עדכנית. 
פשוט החלטתי להתעלם מהמחשבה הזאת, ובאתי ודיברתי והייתי עצמי. 

אני מרגישה שהרווחתי. גם אם הסלידה שם, נהניתי להתעלם ממנה.

שוב, היחס שלי לדברים - מעיד על הרבה יותר מאשר המעטפת האובייקטיבית לכאורה של אותם הדברים.


תובנות "קטנות" וחשובות.

יותר צלילות. גם זה לא פשוט, כי התובנות לא תמיד משמחות, ולפעמים באות איתן מחשבות שקשה לסלק.
ובכל זאת, אני מעדיפה להבין.

חלקן הגיעו מאנשים אחרים ופשוט נפלו אצלי לנקודות הנכונות.

חלקן באו ממחשבה.

כל כך חשוב לתת לעצמי את הלבד הזה, את הזמן לחשוב באמת.

מרחב.

זה עדיין תהליך מורכב, שעצם הכתיבה עליו מעוררת כל מיני רגשות.

מצד אחד אני - וכל המעורבים בדבר - ממש זקוקים למרחב הזה.
ומצד שני, עם כל הכוונות הטובות, לפעמים זה איכשהו קשה מדי.
גם כשיש מרחב, גם כשאין.

השבוע נדמה לי שזה קצת הצליח. בתור התחלה, כי כן היה מרחב - שהגיע הפעם יותר בטבעיות - והמרחב הזה איפשר לי יותר להסתכל על דברים מנקודת המבט האמיתית שלי, וגם לראות את עצמי.

עדיין לא קל.
אני לא בטוחה לאן אני הולכת, אבל נראה לי שאני קצת יותר קרובה.

אפשרות חדשה.

שפתאום נראית מתאימה, וזה מעודד.

סלסה בחמישי בערב.

כייף כמו תמיד, מצחיק כמו תמיד, הדרך הכי טובה לסגור את השבוע.
להצליח לעשות תרגילים שנראים לי מהצד כל כך מסובכים - זה מדהים בפני עצמו.

לכתוב את כל זה, ואז לקרוא, עוזר לי לראות כמה עברתי בשבוע אחד - וזה עוד על קצה המזלג.
זה גם מזכיר לי כמה לרשום את הדברים - כמו שכתבתי כאן בהתחלה - נותן להם צורה, ממשית הרבה יותר מהמחשבות שמתרוצצות לי בראש.

אתם מוזמנים לרשום כאן בתגובות, או איפשהו אצלכם, את הדברים המשמעותיים - הם לא חייבים להישמע משמעותיים, העיקר שהם משמעותיים לכם - שעברתם השבוע. מה זה עשה לכם, מה רציתם וקרה, מה רציתם והיה אחרת. אם בא לכם.

תודה לחווי על הרעיון הנפלא. ככה היא עושה את זה.