סיפור על הגל שלא רצה לעזוב את החוף

"וגלים בדכים* 
זועקים בבכים 
את שמך, את שמך, את שמך..."

(לאה גולדברג - בואי כלה)

*דכי: קול התנפצות הגלים. מקור המילה במקרא - "נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם, יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם" (תהילים צג, פסוק ג).

~ ~ ~

שאלתי את עצמי, האם הים עוזב את החופים אי פעם. הרי הם אלו שתוחמים אותו. הם מגדירים את קצותיו, את גבולותיו, את כל מה שלא יוכל להיות לעולם. אבל הם גם סובבים את כל מה שאי פעם יהיה, וביניהם, הוא שקט, גלי, קפוא, מתחמם, ובמעמקיו - כל כך הרבה חיים, מסתורין, הרפתקאות, שאף אחד, אפילו לא הים עצמו, לא יוכל לעולם להכיר את כולם.

פגשתי פעם גל בים שלא רצה לעזוב את החוף.

פשוט כך. לא רצה. הוא כבר התנפץ עליו אינספור פעמים, כבר ראה את הבועות הקטנות של הקצף שלו מתפזרות על החול, ועדיין המשיך להתנפץ, ולהתערבל סביבו, עד שהוא כבר לא היה ממש גל אלא רק מים שמסתחררים להם אי שם מתחת לכל הגלים האחרים. 

כשפגשתי אותו הוא כבר לא הסתחרר. הוא צף. צף בתוך הים, והכל חלף מעליו, על פניו, סביבו. עוד ועוד גרגירי חול נסחפו אליו מהחוף, והגל התמלא בגרגירים, עד שהוא כבר לא היה ממש גל, אלא רק מעין אזור כזה בים, אזור של מים, שכל נקודה בהם יכולה להינתק ולחזור בכל רגע, והגל, שהוא כבר לא ממש גל, לא יודע מה מחכה לו. וצף.

מה שלומך? לחשתי לו.

פעם, הוא התחיל לספר לי, הייתי גל. את מאמינה לי? כאילו ציפה שלא אאמין. אני האמנתי.

הייתי גל בים. הייתי מתנפץ וזורם ומגיע לחופים ולמערבולות ועולה ללגום אוויר ושוקע לקרקעית, אבל תמיד חזרתי להיות גל. 

ועכשיו? 

עכשיו אני סתם, הוא אמר. סתם. בים. אני כל כך רוצה לחזור להיות גל, להגיע לכל המקומות שאליהם לא הגעתי עדיין, וגם לכאלו שכבר הייתי בהם ושמחכים לי עם הפתעות חדשות.

אז למה שלא תחזור להיות גל? 

את מבינה, הוא חייך בעצב, יש פה חוף. אני לא יכול לעזוב את החוף הזה.

אבל אמרת שיש חופים אחרים, לא? הוא קצת בלבל אותי, הגל.

יש חופים אחרים. מופלאים. ואני בכלל הגעתי לחוף הזה במקרה. לא חשבתי שאשאר כאן ליד כל כך הרבה זמן. אבל משהו פה - הוא עצר, זרק מבט לעבר החוף - משהו משך אותי. ונשארתי. אני לא יכול לדמיין את עצמי במקום אחר, את מבינה, ואנחנו הגלים, בלי דמיון אנחנו לא יכולים להתקדם. רק אם תבוא רוח, ועד שהיא תבוא... הוא הסתכל לכיוון השמיים ונשם עמוק.

והחוף, שאלתי את הגל, מה עם החוף? לא מפריע לו שאתה כאן?

החוף? החוף אוהב את הנוכחות שלי, אני שומר לו כאן על הגרגירים שנסחפים לים, הם מסתובבים קצת וחוזרים אליו.

ואתה, למה אתה לא חוזר?

לפעמים אני מנסה לחזור, ואני מתנפץ שוב, אבל החוף, איך לומר, לא כל כך צריך גלים. תראי איך כל האחרים באים והולכים. רק אני, כמו מטומטם, תקוע כאן, והחוף.. הגל הפסיק לדבר, ראיתי שהוא מתחיל לדמוע, ולא כל כך ידעתי מה לעשות.

אני יכולה אולי... לעזור לך איכשהו? שאלתי בהיסוס.

אולי.. אולי את יכולה להגיד משהו ממני לחוף. 

בטח, אמרתי לגל.

אולי את יכולה להגיד לו שאני מאוד מאוד אוהב אותו. הוא יודע את זה, הוא הוסיף במהרה, אבל אולי את יכולה להגיד לו עוד כמה דברים, שאני לא מצליח.

איזה דברים, שאלתי.

אולי את יכולה להגיד לו שאני נשאר כאן כדי לא להתגעגע אליו, אבל מתגעגע אליו כל הזמן. גם כשהוא ממש כאן, כמעט לידי. להגיד לו שאני מפחד ללכת ולהשאיר אותו בלי מישהו שישמור לו על הגרגירים. אבל אני לא יודע כמה זמן עוד אוכל לשמור על הגרגירים ככה, כשאני כבר לא ממש גל, ואני לא רוצה לשמור על הגרגירים שלו ולא לחוות את כל מה שעוד מחכה לי ברחבי הים, ואולי אפילו באוקיינוס הרחוק. להגיד לו שאני חושש שהוא ישכח אותי, כי יבואו כל כך הרבה גלים אחרים, אז אני נשאר כאן כדי להיות כל הזמן בהישג יד, אבל גם כשאני בהישג יד, הוא לא זוכר אותי כמו שאני זוכר אותו. 

הגל שתק, חשב קצת, ואני חיכיתי. עד שהוא המשיך.

תגידי לו גם שאני בעצמי מפחד לשכוח אותו, אבל הזיכרון שלו כל כך כבד, כל כך נוכח גם כשהוא עצמו ממש מולי, שהוא משתק אותי ולא נותן לי לזוז. תגידי לו שהוא החוף האהוב עליי, וזה לא שאני לא רוצה שהוא יהיה החוף האהוב עליי, אני רק לא רוצה שזה יכאב לי כל כך כמו שזה כואב עכשיו. תגידי לו שהוא מרגש ומשמח אותי אבל גם מעציב אותי יותר משאני יכול לשאת. אני מזמן אומר לעצמי שכל הטוב בים יגיע אליי גם אם אהיה כאן, ממש לידו, אבל בזמן האחרון אני מתחיל לחשוב שאני ממש בלתי נראה כאן, במים הרדודים שלצידו.

ניסיתי לזכור את הכל, לא לפספס אף מילה.

תגידי לו שאני מרגיש כל כך בר מזל, שהגעתי לחוף כזה. אבל גם תגידי לו, בבקשה, הדרך שבה הוא אומר את הדברים שידרה דחיפות רבה, תגידי לו שאני רוצה שמשהו, משהו בים הזה, ירצה בקרבתי כמו שאני רוצה בקרבתו עכשיו. אני לא רוצה להמשיך לחכות לכל מה שהוא לא יכול לתת לי. אני רוצה לחזור להיות גל.

הרגשתי שהגל לא אמר את כל הדברים האלה מעולם, אפילו לא לעצמו.

הסתובבתי לרגע להביט בחוף, אותו החוף שעתיד היה לשמוע את כל מה שהגל סיפר לי. לפתע הרגשתי רוח נושבת, וכשהסתובבתי אחורה עם חששות בלב, ראיתי שהגל, אותו הגל שדיברתי איתו שעה ארוכה, לא מחכה לי, אלא מתגלגל מעל פני המים, עם כיוון הרוח, צובר מהירות מרגע לרגע.

אבל החוף, החוף! רציתי לקרוא אליו. ולא קראתי.

נזכרתי בכל הדברים שהגל אמר לי.

הסתכלתי שוב לכיוון החוף, ובחזרה אל הגל. אם לא אקרא לו עכשיו, הוא כבר לא ישמע אותי, חשבתי לעצמי.

הגל שחזר להיות גל, הלך והתרחק מהחוף, מתערבב לו במים עד שכבר לא יכולתי להבדיל בין הגל שהכרתי לבין הים הסוער.

חזקה מהרוח

"היא הייתה חזקה מהחורף,

היא הייתה חזקה מסופה..."

הרעמים משתוללים בחוץ. היא מגבירה את המוזיקה כדי לא לשמוע, סוגרת את התריסים כדי לא לראות, והמחשבות שלה רצות בכיוונים אחרים.

כבר תקופה ארוכה שהיא חזקה מהחורף. לא רק מחורף אחד, אלא מחורפים רבים, שמגיעים אחד אחרי השני. אחד גשום, מציף את הרחובות בשלוליות שהמגפיים הקטנות שלה כמעט טובעות בתוכן. אחד יבש, סודק את העור העדין שלה עד שחוצים אותו קוים אדומים דקיקים. החורף האחרון היה קר, ממש קפוא, היא עוד זוכרת איך ישבה בחדר, עם חימום וסוודר עבה וכוס תה שבקושי הצליחה לקום כדי להכין אותה, וידעה שאין סיכוי לצאת שוב מהחדר, בטח שלא מהבית, יקרה מה שיקרה.

והחורף הזה... החורף הזה סוער, מבולבל, והיא מתבלבלת יחד איתו. לילה אחד היא רצה ברחוב הקר, מקללת את עצמה, איך היא לא לקחה מעיל? למחרת השמש צולה אותה ואת שלוש השכבות שבהן עטפה את עצמה בבוקר. היא מחליטה לקחת איתה מטריה כל יום, ליתר ביטחון, ולא משתמשת בה אף פעם. עכשיו, כשהיא בפנים, הרוח מתפרעת, אבל אין לה כח אפילו לעצום עיניים ולדמיין משהו פסיכודלי שיכניס אותה לאווירה המטורפת הזאת, כי גם זה בטח יעבור לפני שהיא תספיק להתרגל.

כולם חושבים שהיא חזקה מהחורף. גם אם היא מגיעה עם נעליים ספוגות מים ושיער פרוע מהרוח, היא נראית כל כך רגועה, שאפשר כמעט לדמיין איך פעם, בעבר, היא חיה בעולם שבו כל יום נראה ככה, בעולם שבו לא מפחדים מקור, אלא צועדים יחפים על שלג, ובונים ממנו – בלי כפפות – איש עגלגל עם גזר במקום אף. היא בטח צעדה שם ראשונה, וכולם אחריה. היא נזכרת איך הגיעה למקום אחד, למקום אחר, איך המבטים המודאגים לא נמשכו יותר משניה, איך ישבה שם, כל כך חורפית, כאילו היא שייכת לחורף שבחוץ יותר מאשר לחדר שבו היא נמצאת, יותר מאשר לכל חדר שבו הייתה אי פעם.

אולי זה העניין, היא אומרת, לעצמה ולרעמים. אני אישה של חורף. הם אנשים של ים, אנשים שאוהבים את הים, ומתארים לעצמם שאנשים של חורף אוהבים את החורף, וזה הופך את הכל לפשוט כל כך. אני לא אוהבת את החורף. לא אוהבת אותו. אני פשוט רגילה אליו. אני לא יודעת איך להיות בים. איך להשתרע על החול, איך לשחות, כמה עמוק אפשר להיכנס למים. היא גם לא ממש בטוחה מה לשאול, את מי לשאול, כי זה נראה שכולם כבר יודעים, שכולם פשוט עושים את זה בלי להזדקק להסברים.

היא רוצה ללחוש למישהו, רק ללחוש, שהיא בעצם לא סובלת את החורף, שהקור, היובש, הגשם, כל אלה מוציאים אותה מדעתה. אבל איך היא תוכל לשבור ככה את ליבם של אוהבי החורף? איך תוכל להתחבב על אוהבי הים, שאין לה שפה משותפת איתם? היא לא אוהבת את החורף, לא אוהבת אותו בכלל. אבל הרעמים משתוללים, וקר לה, ונדמה לה שהדרך היחידה להמשיך ולשרוד את זה, היא להעמיד פנים שהיא נהנית מזה.

ומה אם היא תחליט שלא? בדרך כלל היא דוחה את זה למחר, למחרתיים, ועד אז כבר משהו משתנה. אבל עכשיו היא חושבת שאולי אין לה כוחות לשאת את המחרתיים ואפילו את המחר. היא בודקת את התחזית, אולי שם יהיה איזה סימן, אבל כתוב שכל השבוע יהיה גשום. מה הטעם להמשיך ככה, אם שום דבר לא הולך להשתנות? היא קצת מפתיעה את עצמה. עוצמת עיניים, פוקחת אותן. הכל במקום.

היא מנסה לדמיין איך זה יהיה אם היא תחליט שזהו, דיי, נמאס. קודם כל, היא לא תצא יותר לגשם, אפילו לא תצא מהחדר לבית הקר כדי להכין לה כוס תה. לא רוצה להקפיא את האצבעות. אם הם כל כך רוצים לראות אותה, בחורף הזה שלהם – החורף שהם אולי אוהבים, אולי שונאים, אבל איכשהו חיים איתו – אז שיבואו בעצמם. שיכינו לה מרק חם, ולקינוח שוקו עם עוגיות, גם שמיכה נוספת תתקבל בברכה, שישבו ביחד איתה בפינה החמה ביותר בחדר ויספרו את הימים שנשארו עד הקיץ. בינתיים, היא לא מתכוונת לצאת החוצה, ואם תהיה הפסקת חשמל, אז שתהיה. כל הפקקים שבעולם יכולים לקפוץ לה. היא תחכה.

מתוך הדמעות היא מבינה שהדרך להגשים את התוכנית היא פשוט להישאר במקום שהיא כבר נמצאת בו. שום תנועה לא תביא אותה לשם, היא כבר ניסתה ללכת, לנסוע, לעוף, והיא עדיין כאן. היא מנתקת את המחשב, את הטלפון, מנסה לקרוא ספר, אולי מישהו ישאל את עצמו איפה היא, רק לרגע ידאג ויטרח להגיע. השעות עוברות. הם בטח מתקשרים, היא אפילו לא בודקת, לא רוצה לענות לאף אחד, הם יבואו, אם זה חשוב, הם כנראה ממש חיים בסרט אם הם לא רואים את החורף הזה בחוץ.

זה לא קורה. היא חושבת שאולי בכל זאת היא תצטרך לצאת, מתישהו, כי מחכים לה שם בחוץ. מחכים. לה. ואם היא מחכה? זה בכלל מעניין מישהו, שהיא מחכה? היא נושמת עמוק. אולי היא בכל זאת תרים טלפון בעצמה? לא. אם חשוב להם, הם יבואו.

היא מדליקה את המכשיר, רק לבדוק, והוא מצלצל. מה קורה? אני מחפשת אותך שעות, את לא מבינה איזה יום גרוע היה לי, נרטבתי לגמרי בגשם. בא לך לפגוש אותי לכוס קפה? אבל תראי מה קורה בחוץ, כבר לא קורה כלום בחוץ, היא מסתכלת ורואה שהסופה באמת חלפה, שוב השמש הזאת, לעזאזל איתה. תמיד מגיעה ברגעים לא מתאימים.

בסדר, אני מתלבשת. המחשבות נדחקות הצידה בזמן שהיא הופכת את הארון, נועלת נעליים, מוודאת שהמטרייה בתיק. היא יוצאת החוצה, יורדת במדרגות, כורכת את הצעיף סביב הצוואר, והוא מזכיר לה שמשהו בה עדיין חנוק, כאילו היא עדיין יושבת בחדר, מחכה שיבואו. האוויר הקר צורב לה את הריאות, היא חושבת על האוטובוס שהיא צריכה לעלות עליו, מנסה להיזכר בתדירות שלו, ובינתיים דעתה מוסחת, כי עכשיו צריכים אותה, ולזה לפחות יש פתרונות. היא תבוא, תקשיב, תדבר, תרגיע, ותרגיש שהיא קצת שינתה משהו, גם אם זה לא אצלה. לשאלות שלה בינתיים אין פתרונות. היא יכולה רק להמשיך לחכות.

שעת סיפור

אמנם לא נולדתי כאן, אבל כמעט כל החיים שלי אני תקועה פה. אף פעם לא הבנתי למה זה מגיע לי. כולן עוזבות, אחת אחרי השנייה, ואני ממשיכה להירקב כאן ולהשתעמם. נמאס לי לשמוע על כמה שאני מיוחדת, שונה מכולן, אני לא רוצה שיבטיחו לי עוד פעם שאני אגיע רחוק, והסיפור הזה, שלא בוחרים בי כדי לא לבזבז את הפוטנציאל שלי? נו באמת. נכון שיש לי נתונים קצת יותר טובים מאשר לחלק מהחברות שלי, אבל עד עכשיו נראה שזה רק פוגע בי.

אלה שעזבו חסרות לי כאן, והן לא חוזרות, בטח שם מעניין להן יותר. נכון שבינתיים אני לא לבד, יש איתי עוד כמה כמוני, אבל לאף אחת אין מושג מה יהיה. אנחנו רק יודעות שהביקור שלנו שם, ב"רחוק" הזה, הוא הפתעה מדרגה ראשונה. ממש מחכים לנו, אבל אסור בתכלית האיסור שיידעו מתי אנחנו מגיעות. אחרת זו לא תהיה הפתעה, וזה לא יהיה שווה.

אני חושבת שזה עובד, כי הם שמחים בטירוף. איזה כייף זה בטח להגיע אליהם, לאלה שכל כך אוהבים אותנו. הם אפילו שולחים זיקוקים, אבל לא מרשים לי לראות אותם. מסתבר שמרוב שמחה הם מגזימים קצת בחגיגות, וזה יכול להיות מסוכן, עם כל הרסיסים שנופלים. זה נשמע לי דיי טיפשי. למה שמישהו יהיה כל כך לא זהיר ויפגע במישהו אחר, אפילו אם זה בטעות?

אני ממש רוצה לעוף מכאן, כמה שיותר מהר, ופשוט לראות את הכל במו עיניי. לנקות את הראש, לראות את הדרך פרושה תחתיי. לשמוע את המוזיקה המיוחדת שהם ידליקו לכבודי, כשיידעו שיצאתי לדרך, ולא לפני. אלה ששומרים עליי כאן מדברים כל כך הרבה על החבר'ה בצד השני, על איך שהם יקבלו אותי. נשמע שהם חברים ממש טובים, שמכירים היטב, ואני מחכה כבר לרגע שבו גם אני אתחיל להכיר אותם בעצמי. 

יש כמה פינות בכל העניין הזה שאני לא מצליחה לסגור. למשל, למה החברות שלי לא חוזרות? אם הם כל כך שמחים כשהן מגיעות, למה הם לא עוזרים להן לבוא לבקר אותנו, לראות את המשפחות והחברים, לספר איך היה? ולמה כאן לא מחכים לאף אחד שיגיע בכזו התרגשות? אבל כשאני מנסה לשאול על זה, או על הזיקוקים המסוכנים, לא ממש מתייחסים אליי, או שפשוט אומרים לי שאני לא מבינה שום דבר, ושאני אבין כשאגדל. בינתיים, הם אומרים, את עדיין רקטה צעירה מדי.

ארמונות בחול וגשמים במדבר

שנים חייתי במדבר. באמת שניסיתי להסתדר, לפעמים זרקתי לאנשים שהסתובבו שם, שנראו ממש מרוצים מכל החול הזה מסביב, כמה מילים על מים, אבל בדרך כלל אפילו לעצמי לא הזכרתי כמה אני צמא, ואולי היה בי חלק שהאמין שככה זה יהיה תמיד, אני לא איש מדבר אבל מסביבי יש רק מדבר, אז לאן אני כבר יכול ללכת...

לילה אחד, התעוררתי מהרעש של הטיפות. אף פעם לא אמרו לי שיורד גשם בלילה. למישהו אחר אולי היה נכון יותר להמשיך לישון, אבל אני קמתי, ומצאתי גיגית וישבתי למלא אותה ולא אמרתי לאף אחד, בימים עדיין הייתי אני, אבל בלילות הייתי שוטף פנים והייתי שותה מהמים והייתי מאושר, הגשם המשיך לרדת בלילות ואף אחד לא ידע, והאמנתי שבאמת אסור שאף אחד יידע שיש לי את המים האלה בלילה, כי במדבר זה לא עובד ככה.

בהתחלה חשבתי שמים בלילות זה מספיק, אבל התחושה הזאת, שאני מסתיר, גרמה לי לרצות גם לספר על המים, שישמחו בשבילי. ידעתי שיש אחרים שיש להם מים, שאפילו חיים ליד אגמים, ושזה בסדר ולרוב האנשים אפילו לא אכפת, אז יש להם מים, אז מה. כשאחרים עושים את זה, זה נראה כל כך פשוט, הרי מה זה בסך הכל? להיות עצמך? לעשות את מה שאתה רוצה, להוריד הגנות, לאהוב את המים במקום להעמיד פנים שאתה נהנה מהחול, להיות גאה במי שאתה, במה שאתה אוהב, באיך שנולדת... זה לא אמור להיות נוח יותר מאשר להעמיד פנים?

אבל אצלי זה מורכב, העניין עם המים. זה הנושא הכי כואב. אני נלחם בעצמי, מנסה להקרין שהמדבר זה בדיוק, בדיוק מה שאני צריך, ויודע שבלי מים אין ממש טעם.

יום אחד אני מבין שאני כבר לא ממש בטוח לגבי המים האלה, הם נהדרים, אבל אני לא רוצה לשתות אותם יותר, זה יותר מדי, גם העניין הזה של הלילה, אני חולם על לשתות מים גם ביום, אומרים שיש מקומות גשומים יותר, ובכלל, לא לישון בלילות כדי למלא מים בגיגית? כבר אין לי ממש כח לזה.

אז אני מפסיק.

ואם חשבתי שעד עכשיו זה היה מסובך... מילא לקום בלילות, אבל מי יודע איפה בכלל יש גשמים, ואיפה יש גיגיות אחרות, ברובן יש חורים כי כאן הרי לא ממש ממלאים מים, יש כאלה שפשוט עומדים מתחת לגשם ושותים ככה את הטיפות, אני יודע שאפשר אבל אני לא מתכוון לעשות את זה. אני רוצה שיהיו לי מים שאפשר להנות מהם בנחת.

לפעמים אני מאמין שאמצא, לפעמים פחות, אחרי הכל, אף אחד לא יודע שאני בכלל מחפש מים. תמיד חשבתי שזה אסור. תמיד מתלוות לזה הסודיות, ההסתרה, אני אולי מבין שזה לא פסול, שזה מותר ואפשרי ושזה מי שאני, אני אוהב מים, אבל משהו עדיין לא נותן לי להרשות לעצמי להרגיש את זה לגמרי, אני שומע את הקולות של הסביבה, ההערות המעצבנות האלה, הרי הכל נמדד בארמונות שבונים בחול, בגודל וביופי שלהם, ואם אתה לא מעוניין לבנות ארמון, כנראה שמשהו לא בסדר איתך. אני מדמיין את המחשבות שיחשבו, ושוב הקול הזה, שאי אפשר, זה משהו שמסתירים, אי אפשר פשוט לדבר על זה. הרי אף אחד ממילא לא יבין, אני אמנם לא היחיד שעובר את זה, אבל אצלי, אצלי זה אחרת. לפעמים בא לי לברוח, כדי שאני לא אצטרך לדבר על הגשמים האלה, שמה לעשות, אני לא יכול בלעדיהם.

אני כל כך רוצה כן לדבר על זה. כל כך רוצה להיות פתוח וחופשי ולספר כמה אני צמא למים, לא להסתיר, הרי זה מי שאני, אני לא אוהב לשקר או להעמיד פנים. אבל זה נושא כל כך אישי ורגיש שאפילו המחשבה על לתת למישהו להיכנס לי לזה, להיחשף ככה, הרעיון שאולי ישפטו, אם לא את מי שאני אז את המחשבות שלי והדעות שלי ואת העובדה שזה לא בא לי בקלות, זה מוציא אותי מאיזון, אני לא מסוגל.

הזמן הנכון יגיע, אני אומר לעצמי, הדברים יבואו, אני מחפש לי איזה מקום גשום אחר, עם גיגית מתאימה, ושם אולי יהיה קל יותר לדבר על זה, וקול אחר אומר, מי אמר שזה יהיה, כבר הייתה לך הזדמנות, למה לא המשכת לשתות את המים ההם וזהו... ומשהו בי לוחש לי שזה יהיה שוב, שזה יכול להיות כי לא חסרים גשמים ולא חסרות גיגיות, רק שמישהו יגיד לי איפה...

מספרים לי שיש מפלים. אם אתה בא למפלים, כולם יודעים שאתה מחפש מים, ואני מהסס ומחליט לא לתת לעצמי לחשוב יותר מדי ופשוט להיכנס לחלום הזה, שבו – לא רק שזה בסדר, זה אפילו רגיל, כל כך רגיל שדווקא כאן פתאום זה לא מובן מאליו שאני שייך. אתה בטח סתם באת לראות, אתה הרי מהמדבר, לא, גם אני מחפש מים... לאט לאט אני משתחרר ואני משתייך וזה כאילו לא הגיוני שזה באמת קורה, שאני מוקף באנשים שחיים ככה, שזאת בכלל לא שאלה, שהמים הם משהו לגמרי מובן מאליו.

זה יותר מדי... זה יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי, וזה גם מכאיב, לחשוב על השנים שעברו ועל כל מה שיכול היה להיות, אפילו לא על המים עצמם כמו על הרגעים האלה, לשבת ליד המפלים ולהרגיש את הטיפות ולשמוע על נהרות וימים.. איך רק עכשיו אני כאן, אני חושב על כל מה שפספסתי לאורך השנים, הרי המפלים היו כאן, ומצד שני זה כל כך מורכב בשבילי, איך אני יכול לבוא ולהגיד לאנשים שמכירים אותי שנים מהמדבר, שאני בכלל מעדיף את המפלים? 

זה מציף אותי להיות כאן. אבל עוד יותר מציף אותי לחזור למדבר, כי הבית שלי הרי עדיין שם. להסתכל על החול ועל אלה שהולכים בו ומעיפים אבק לכל כיוון, ולרצות פשוט לצעוק, מים, זה מה שמעניין אותי ולא אכפת לי מהחול שלכם. אני מרגיש משותק. אי שם יש עולם קסום שבו לאף אחד לא אכפת, אבל כאן זה לא מובן מאליו וצריך להגיד, ורק המחשבה על זה מכאיבה, איך אני יכול לא להיות עצמי ואיך אני יכול כן להיות, איך מישהו שמכיר אותי כל החיים יוכל לתפוס את זה, איך אני אוכל להסתכל לאנשים בעיניים אחרי שאני אגיד משהו שאף פעם לא אמרתי..

אני כועס על העולם הזה, שהוא כל כך לא הוגן, על המלחמה הזאת שקיבלתי במתנה בלי לרצות, הרי לא בחרתי לאהוב מים, אני פשוט כזה. אני כועס על עצמי, שהמלחמה כל כך קשה לי, שאני מקבל אחרים בלי להניד עפעף, ודווקא את עצמי לא לגמרי מצליח. זאת לא המלחמה היחידה, והיא תמיד שם ברקע ונמאס לי להילחם, בא לי כבר להיות אחרי, כשכבר יודעים, לאו דווקא כדי שיידעו אלא בעיקר כדי שאוכל פשוט ללכת ולהקיף את עצמי במים. אבל איך אני אוכל לעבור את הדבר הבלתי אפשרי הזה, לפעמים אני מאמין ולפעמים אני מאמין פחות ואני כל כך מפחד ממה שיהיה... לא רוצה להכאיב לאחרים, איך אפשר אחרי שנים של מדבר לחשוב שמישהו רוצה אחרת... אבל אני רוצה לעשות את זה בשביל עצמי, אני יודע שאני חייב מים ואני מחפש את האיזון, כי הרי חייב להיות, כי העולם הזה לא אמור להעניק לנו מלחמות שאי אפשר לנצח אותן.

אני חושב על הדיסוננס הלא נתפס הזה בין מה שהסביבה מצפה ממני לבין מי שאני, וגם אני מצפה מעצמי לעמוד בציפיות של הסביבה, הרי אני יודע להיות האדם הנכון הזה, ממש לפי הספר, איש מדבר עם גמלים ממושמעים, אבל זה לא אני, איך זה הגיוני בכלל, שאתה מצד אחד חייב ומצד שני לא מסוגל.. זה כמו להיות באמצע קפיצה כזאת, מה שהיה אז כבר לא יחזור, אני לא אשכח את הגשם ואת המפלים, חייבים להיות לי עוד מים, אבל אני עוד לא לגמרי בשלב הבא, ואני מחזיק חזק חזק בחבל ועף מעל התהום ומפחד להשתחרר וליפול, כי אין אפשרויות אחרות, רק קדימה.

אני ממשיך ללכת במדבר היבש, ואני מגלה שיש אנשים שקשה להם אפילו לשמוע על גשם, גם אם הם מוגנים ממנו מתחת לקורת הגג שלהם, מפריע להם לחשוב שמישהו מסתובב שם בחוץ ומלקט את הטיפות ורוקד בשלוליות. אני צועד במדבר שכבר מוכתם בטיפות של גשם, פוגש אנשים שברור לי שלא יבינו, הרי הם כבר ממש חלק מהדיונות. אבל חלקם שמחים לספר לי איפה הבאר הקרובה, ואפילו לבוא איתי למפלים. חלקם מעולם לא היו צמאים למים, אבל זה נראה שהם כל כך רוצים בטובתי, רוצים לראות אותי מרווה את הצימאון, סוף כל סוף.

אני מגלה שיש עוד כל כך הרבה אנשים שמחפשים מים בעצמם, חלקם מוצאים, חלקם ממשיכים לחפש. יש גם כאלה שויתרו, לפעמים אני רואה את הכאב בעיניים שלהם על המים שלא מצאו או שאולי לא כל כך ניסו. לפעמים אני מצליח לראות, דרך הדיבורים שלהם על כמה נפלא החול הזה, את החור הענקי בלב, את המים שלא היו. 

אני כל כך מפחד שזה יקרה גם לי, אבל אני כבר יודע שאני פשוט לא מוכן לזה.

אז במדבר הלוהט, ביום יבש במיוחד, אני עוצם עיניים ומדמיין.

בחלום שלי, אני ניגש למפלים באמצע המדבר, בלי להסתיר, כולם יודעים בדיוק לאן אני הולך. אני מביא משם מים ואף אחד לא שואל אותי מה אני עושה ולמה, אלא רק שמחים בשבילי, שאני מרווה סוף כל סוף את הצימאון שלי. האנשים שאוהבים אותי מאושרים בשבילי, רוצים שאני אמצא את המים שאני אוהב. בחלום שלי, כולם יודעים שאני איש של מים, ולאנשים של מים אין טעם לבנות ארמונות בחול.