סערה פנימית, תחושה שהמצב ממש בלתי אפשרי, וכאילו אין עם מי לדבר, אין למי לפנות, אין מי שיבין.
לא בפעם הראשונה, ובטח שלא בפעם האחרונה.
זה לא חדש.
אני נושמת עמוק. מגייסת עוד קצת כוחות גם כשאני על סף בכי, כי זה בדיוק הרגע שבו אסור לבכות, כי עכשיו אני אמורה להיות שם בשביל מישהו אחר.
אחר כך כבר אפשר יהיה לבכות, ואחר כך הבכי כבר לא יגיע, אבל עכשיו זה ממש לא הזמן הנכון.
אז בלית ברירה, הרצון הזה לבכות עובר אחרי כמה שניות.
אני ממשיכה. אולי אני לא במיטבי. אולי אני לא מקבלת את ההחלטות הנכונות ביותר.
אחר כך אפשר יהיה לנתח, לחשוב, לשקול. עכשיו הרגשות עדיין לא מאפשרים את זה.
ובכל זאת, אני מגייסת את כל ההיגיון, ואת כל הרוגע ואת כל ההחלטיות, ומחפשת את קו הגבול הדק והמטושטש.
הקו האדום כבר מאחוריי, ובכל זאת, אולי יש עוד אחד, למקרה חירום, כמו בכינרת.
כשמגיע האחרי, אני מנסה להיזכר שהרגשות האלה - הם לא ממש שלי.
משהו שאני מנסה להזכיר לעצמי כל פעם מחדש. לפעמים מצליחה, לפעמים לא.
חסרה לי ההבנה המוחלטת, וכמו תמיד אני שוכחת שרק אני יכולה להבין את הצרכים שלי באמת, ושגם זה לפעמים לוקח זמן. כל מה שאני רוצה זה ללכת לישון ולקום ביקיצה טבעית. אבל מחר יש עוד יום עבודה, ואני יודעת שהפעם חוסר הרצון לאכזב ינצח. אז מה אם אני אהיה מותשת, ואזחל דרך היום הזה בניסיון לא להירדם. במקרה של עייפות קיצונית, אפשר להתחיל את היום עם כוס קפה חזק.אני עדיין ערה, אפילו ערנית יותר, אולי זה האדרנלין. כך או כך, אני כאן. העננים מתחילים להתבהר.
אני מצליחה להיזכר בדברים הטובים, שלא קשורים בכלל לכל הסערה הזאת שהייתי בה בשעות האחרונות.
גם את הסערה, אני מצליחה לראות בפרופורציה.
להגיד לעצמי שעשיתי את מה שיכולתי, שאין מה לעשות כרגע, ושמחר - זו כבר לא תהיה הדאגה הבלעדית שלי.
אני מגייסת כוחות גם בשביל עצמי. כוחות לעשות את המקסימום לטובתי, עם מה שיש לי כרגע.
לא כי מישהו אחר צריך אותי - אלא בשבילי. כי אני חשובה לי, ואפילו האומץ לומר את זה לעצמי לוקח לא מעט כוחות.
אני מוצאת את הקול היציב הזה בתוכי. כל עוד אני כאן, גם הוא כאן, ואני זו שצריכה ללמוד להקשיב לו. אני חוששת ממה שיהיה, ולא בטוחה איך אתמודד, ואני נותנת לעצמי לשמוע גם את זה. מכילה את מה שלא נראה לי אפשרי להכלה. חוששת שהקול היציב ייעלם, אבל הוא שם, אומר את שלו בטון נמוך ורגוע, עד שהסערה שוקטת לכמה שניות ואני מצליחה להקשיב לו.
אמנם בכל פעם זה אחרת, אבל זה לא חדש.
זו לא הפעם הראשונה, ולא האחרונה.
אבל עברתי את זה, ונשארתי בחיים, והקשבתי לקול הזה.
אני מחייכת, למרות.
וזאת בפני עצמה, סיבה להמשיך לחייך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה