‏הצגת רשומות עם תוויות כלים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כלים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 7 במרץ 2013

The Chronic Hopeless Floor

CHF.

It's the Chronic Hopeless Floor.

Which was the nickname for a specific floor in a specific psychiatric unit.

But also a name I decided to use for those times when everything seems... well, hopeless and unrepairable by any means. Except maybe the means of endlessly rereading HP books. Which might not always work.

So I'm trying to play with this idea that when you feel like hope is gone, it doesn't mean that it really is gone. It doesn't mean that Everything Absolutely Sucks. It means that right now you're on the Chronic Hopeless Floor.


What are the characteristics of the CHF?

  • Everything Seems As If It Absolutely Sucks. Which doesn't mean that it Absolutely Sucks. It's just that this floor has a superpower. It makes stuff seem like something which it actually isn't. And it likes to use it in an Evil way.
  • For instance, it seems like there's no way out. But actually, the floor is surrounded by an Illusion Charm which conceals all the ways out. Those ways are absolutely invisible. Existing, but invisible. So invisible you can't even imagine them being visible. Not while you're on this floor, anyway.
  • Time passes too slow. Whatever counts as slow for you, here it's even slower.
  • This is a floor of unhappiness. Because the moment you enter it, happiness is forgotten. It becomes as invisible as the way out (together with Hope, Faith and Dreams).

What should you also know about CHF?

  • This floor creates an illusion of stopping time. You can't make any conclusions here about what will happen when. Which makes you believe that you'll stay on this floor forever. But this is not a quality of the universe. It's just a quality of this floor.
  • It's horrible to be on the CHF. Really. It drains hope and happiness out of you like a Dementor. But it's just this one floor. There Are Other Floors.
  • Being on this floor does not prevent you from getting to other floors. And on the other floors, noone cares that you've been here. Many of them have been here themselves. Or will be eventually.
  • The CHF is designed like an endless universe, impossible to escape from. But it's really just a Floor.
  • You can be sad and lost and angry and broken here and Noone Will Care. Which might suck. But it might also be useful, because you can be those things as long as you want to.
  • And when you get used to it, you might even come here on purpose, to feel this stuff when you think that you need to feel it, and then return to other floors, when you feel like you're ready.
  • Because you CAN exit this floor. You just can't really see the exit. But wander on, and eventually you'll stumble out of it.
  • You are meant to be chronically hopeless on the CHF. That's the purpose of this floor. So if that's how you're feeling, congratulations. You're doing it right.
  • But you're also meant to visit all of the floors. Not just this one.
  • And that's why, if right now you're on the CHF, even if it hurts so bad and tears you into pieces, you can still survive it. Because other floors also wait for you. They're not in a hurry. They know that you'll arrive. Eventually. As soon as you'll stumble out of this one, you'll probably be rolling into one of them.

What does the CHF want?

  • Accepting of its existence. It doesn't like you saying that it's NOT THERE. It feels nicer when you say something along the lines of, it's there, but I'm not on it right now.
  • To feel important. It's part of the building, after all.
  • To be a part of your path. Some passages to the other floors (invisible until you enter them, of course, but passable) exist on the CHF only. It wants to guide you through them. There's no other way.

What can you say to the CHF?

I'm here.
I don't like being here. I might even really hate it. I feel as if I'll be here forever, and as if nothing can change it. I KNOW that nothing can change it.
But I also know, that me knowing this, is a part of your Super Floor Qualities.
I'm here. I'm talking about the fact that I'm here right now, even if I absolutely hate it.
I can't see the exits. I can't even imagine that there are exits. But I know that you want me to stay here because you think that I can eventually pass through them.
Time is crawling, and it's hard to be as patient as you want me to be.
But I accept you. I accept your existence in the building. And if I'm not accepting you, I'm accepting the fact that I can't accept you right now. Or I'm trying to accept it.
To be short, there's something that I'm trying to accept.
I'll probably have to stay here for as long as you think that I must, and I don't like it. But I'll try to trust you to guide me towards my next floor.
I can't even believe all of this all of the time.
But there might exist things that are true and that I can't see right now. 
So for the sake of those things, I'll be wandering around here.
Until we part.

Love them metaphors?

Yeah.

יום רביעי, 6 בפברואר 2013

מכתב לעצמי-של-לפני-שנה-בדיוק

וואו.

מדהים, נכון?

כמו חלום, חלום שהתגשם ושחלקים גדולים ממנו אפילו לא ידעת שנחלמו להם. הכל אמיתי. צעדת עם הרגליים שלך, עשית עם הידיים שלך, הרגשת עם הלב שלך. 
שלושה וחצי חודשים לא מהעולם הזה, רק שהם כן היו בעולם הזה, וכל אותם דברים, הם חלק מהעולם עדיין, ועכשיו הם גם חלק ממך.

לא ייאמן.

את מתרגשת בטירוף, מהעצב של העזיבה, מהשמחה של החזרה.

נפרדת, עלית למונית, ודיברת בספרדית וקיבלת עיתון במתנה מהנהג והעיר רצה מולך כמו בסרט עם שירים מרגשים ברקע, מתי תחזרי, ואז השדה והטיסות ושדות התעופה שחלפו גם הם כמו חלום, חלום מסוג אחר, וממש ממש בקרוב, את תהיי בחזרה בארץ. אני מתרגשת ביחד איתך רק מלחשוב על הרגעים האלה, והיום אני חושבת שהתרגשות כזאת, שהיא כמו סוג של אושר במנת יתר, היא מבלבלת לפעמים, משכיחה את מה שיכול להיות ואת מה שלפעמים גם עתיד להיות.

אני יודעת שאת מגיעה עם כל התובנות האלה, והשלמות הפנימית והביטחון בעצמך והאהבה לעולם והתוכניות לעתיד והרצון להמשיך לטייל בהקדם, אולי הרצון הזה עדיין שקט, אבל הוא יגיע ממש בקרוב. אני כל כך שונאת לנפץ אשליות. ואולי זו לא אשליה, אולי זה משהו שעדיין תמים ופגיע ורגיש, משהו שצריך להירקם לו בפנים ולאסוף לעצמו יציבות.

הייתי כל כך רוצה להגיד לך שהשנה שלך תהיה בדיוק כזאת, וזה לא שהדברים לא יהיו שם, בדרכם שלהם, אבל אחד הדברים שתלמדי השנה יהיה שלפעמים עדיף לא להסוות את האמת במילים יפות יותר, כי זה לא באמת משנה אותה.

אז, הנה זה בא.

השנה הזאת תהיה קשה. 

ממש ממש ממש. 

זוכרת את העצב של כיתה י"ב? את הריקנות של תחילת השירות? את הלחץ של תקופת הלימודים? את הבלבול שלפני וגאס?

אז, תחשבי על כל אלה ביחד.
מתובלים בעוד כמה הפתעות.

אני תוהה אם הייתי רוצה שתדעי. שתדעי שזה יקרה, ושתזכרי שיש יותר משתי אפשרויות, ושתדעי שאת עומדת להילחם ולצמוח, ושתזכרי את כל הקלישאות שאת כל כך מאמינה בהן, והייתי רוצה לבקש שלא תשכחי שלהאמין, זה אומר לשמור על התקווה גם כשאין לה ראיות. אבל יכול להיות שהדברים יוכלו לקרות רק בזכות העובדה שאין לך מושג מה מחכה לך.

הייתי רוצה לבקש שתדברי עם עצמך יותר. שתדברי באמת. ואולי זה העניין, שהתרגלת לדבר עם עצמך במקומות כל כך שקטים ושלווים, ופתאום הכל כל כך רועש, ואת כבר לא שומעת את עצמך, וכל כך קל לוותר על עצמך, כי יש בך כל כך הרבה ולמי יש בכלל סבלנות לתת לכל זה מקום.

בסוף את תתני מקום. תתני מקום וזה יעבור ותחזרי להאמין בקלישאות, והייתי רוצה שתוכלי לראות את זה בעיני רוחך כדי שעד אז לא יהיה לך כל כך, כל כך קשה.

זו לא תהיה שנה מאושרת, זו לא תהיה שנה שמחה.
זו תהיה שנה מוזרה ועצובה ומתישה ומעצבנת ומכאיבה.

אבל זאת גם תהיה שנה משמעותית, בכל מיני רמות שאת לא מתארת לעצמך ושגם אני לא לגמרי מתארת לעצמי עדיין. השנה את תסתכלי בעיניים להרבה תחושות, חוויות, אנשים, תגלי הרבה בחוץ וגם הרבה בפנים. 

אולי לא יהיו לך ההתחלות הנכונות שאת כל כך מחכה להן. 
אבל יהיו לך הרבה סופים, הרבה סגירות מעגל, שיאפשרו התחלות חדשות.

אני רוצה להזכיר לך שלהרגיש את כל מה שתרגישי ולא להרגיש את כל מה שלא תרגישי, זה באמת בסדר.
באמת באמת באמת. 

את תצטרכי להבין את הכל בעצמך, וזה הרבה יותר קשה כשזה בהווה. אמנם כל מה שאת עתידה להבין יהיה טמון עמוק עמוק בפנים, "בתחתיתו של ארון תיוק נעול ותקוע בבית שימוש שאינו בשימוש, ועל דלתו שלט, 'זהירות נמר'..."

אבל זה עדיין שם. אני מבטיחה לך. מתחת לכל הקליפות. השנה הזאת היא בשביל לגלות ולחקור. את יכולה להשתמש בה בכל מה שאי פעם למדת, אבל לפעמים את לא תצליחי, ותנסי לא לכעוס על עצמך כשזה יקרה. זה מתסכל לגלות דרך כשלונות, אבל לפעמים זו הדרך הטובה ביותר. את יכולה להשתמש בציניות ובהומור שלך, ואת תעשי את זה.

הלוואי שהייתי יכולה לתת לך את כל התשובות מראש, אבל אני חושבת שהדבר היחיד שהופך אותן לבאמת נכונות, הוא הדרך שבה את עתידה לגלות אותן. 

הדרך הזאת לא ממש סלולה עדיין, ולאורכה את לא כל כך תרגישי שאת - את. אבל היא לגמרי לגמרי לגמרי הדרך שלך. אף אחד אחר אפילו לא יכול לראות אותה, שלא לדבר על לצעוד בה. היא שלך שלך שלך והיא מחכה לך, וזה אולי הדבר היחיד שיכול לחזק אותך, להחזיק אותך, הידיעה שלמרות הכל, זו הדרך שלך. 

אז תחייכי, תנסי להנות מהימים הקרובים כמה שרק אפשר, את במילא תגיעי לשביל שלך, ובאמת אין שום צורך למהר. ברור שאת תמהרי בכל זאת, וברגע שתתחילי ללכת, שום דבר שכתבתי כאן לא באמת ילווה אותך באופן מודע.

זה בסדר. 

את תצעדי ותצעדי ותגיעי. אני לא אשקר, יש לך ממה לחשוש ולפחד, באמת לא חסר.

אבל יש לך גם לא מעט דברים לחכות להם.

רק תבואי. :)

יום שישי, 25 בינואר 2013

איך בוחרים?

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" 
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע."
"לא אכפת לי כל כך לאן. – "
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי." 
(עליסה בארץ הפלאות)


ימינה או שמאלה? ללכת עם הבחירות של החברים, או של המשפחה, או מה שאומרים בתקשורת? להישאר עם מה שמקובל או ללכת לשוליים ולהסתכן בזה שאני לא באמת אצליח להשפיע? אולי בכלל לא כדאי לבחור?  

אני לא מתכוונת לבחירות האלה, שיש פעם ב4 שנים (או פחות) וגורמות לכולנו מצד אחד להרגיש חשובים ומצד שני להבין כמה אנחנו קטנים אפילו ביחס למספר האזרחים במדינה. אני מדברת דווקא על הבחירות האישיות שלנו, שאנחנו עושים בסדר גודל מסוים מדי יום, ובסדר גודל אחר - פעם בכמה שבועות, חודשים, שנים, תלוי לאן אנחנו מתגלגלים עם הדבר הזה שנקרא "לחיות".

הזכות לבחור היא לא מובנת מאליה. אנחנו זוכים לחופש, שמאפשר לנו מסלולי חיים שונים, שבהם יצעדו איתנו אנשים שונים - אמנם לא הכל תלוי בנו, אבל חלק גדול כן. גם בטווח המגבלות הקיימות, יש אפשרויות בחירה. לפעמים דווקא כשהן מצטמצמות, אנחנו מבינים כמה הבחירה שבידינו עדיין משמעותית. אבל לפעמים הבחירה יכולה להיות סיוט. אנחנו מתייסרים, מתבוססים במחשבות על גבי מחשבות, וכל דבר שנראה מבטיח, מאבד מהקסם שלו ברגע שאנחנו "מחליטים סופית". כל העצות רק מבלבלות, אנחנו שואלים את כולם, אחר כך מבינים שאף אחד לא יודע טוב יותר מאיתנו, ובפעם הבאה לא שואלים אף אחד, ונותנים לשאלות להסתובב לנו בתוך הראש עד שהן נתקעות בקירות שוב ושוב. אנחנו חוששים להתחרט, לטעות, לפגוע, להיפגע, להפסיד, להרוויח. בעיקר להרוויח.

בגלל הקושי שלי לקבל החלטות, אספתי לאורך השנים כמה כלים ושיטות, שאמנם לא תמיד יחליפו את ההתייעצות עם יודעי הדבר, את רשימות היתרונות והחסרונות, ואת הניסיונות הכואבים שמלמדים אותנו גם על מה שאנחנו לא רוצים, אבל בהחלט יוכלו לעזור.

חוק יסוד: פחד

במקרה שבו השיקול העיקרי או היחיד נגד החלטה מסוימת הוא פחד (לא פחד רציונלי ממשהו מסוכן, אלא פחד מהלא נודע, מהחדש, מהשונה) אני אקבל דווקא את ההחלטה הזאת. אני לא רוצה לתת לפחד להכתיב לי איך אני אחיה ולמנוע ממני דברים.

החוק עוזר בעיקר כשיש 2 אפשרויות לבחור ביניהן, כשהאחת היא בעצם להישאר במוכר ובידוע, והשנייה מהווה שינוי. חשוב לציין שהרצון לעשות את השונה והמיוחד עלול לגרום להתעלמות בלתי מכוונת מנקודות אחרות וחשובות בשינוי, ולוויתור על יתרונות משמעותיים בהחלטה ה"בטוחה". מצד שני, האפשרות המוכרת היא כבר ידועה, והחדשה לא, לכן בלתי אפשרי להשוות ביניהן באופן רציונלי ושקול בלי לנסות גם את האפשרות החדשה.

שיקולים עתידניים

החלטה משמעותית לגבי העתיד שמתקבלת בהווה, אולי משפיעה על ההווה שלנו, אבל היא בעיקר משפיעה על מי שנהיה בעתיד. לכן, האדם הטוב ביותר להתייעץ איתו הוא דווקא העצמי העתידי שלנו.

אני יכולה להתייעץ עם העצמי-העתידית שאני רוצה להיות, ולשמוע ממנה איזו אפשרות היא נכונה יותר עבורה. אני יכולה גם ליצור כמה עצמי-עתידיות: זו שבחרה באפשרות הראשונה, זו שבחרה באפשרות השנייה, וכך הלאה, ולהתייעץ איתן בנפרד, לשאול כל אחת איך היא מרגישה, במה ההחלטה תרמה לה, על מה היא מתחרטת ("את מה שעשית, הזמן יתקן. את מה שלא עשית, לא תוכל לתקן לעולם.").

האפשרות השלישית היא ליצור שיחה קבוצתית (רצוי לכתוב אותה, אחרת זה מתחיל להיות מבלבל) בין כל האפשרויות האלה - עצמי שבחרה א', עצמי שבחרה ב', אפשר גם יחד עם הגורמים שמניעים אותי לכיוונים השונים - הפחד מX, האהבה לY. כך אפשר לפרוס על המסך (או על הנייר, לי אישית זה פחות נוח) את כל השיקולים לבחירה ולהסתכל עליהם בצורה אובייקטיבית, עד כמה שאפשר. 

העמקה בסדר גודל כזה יכולה לדעתי ברוב המקרים להוביל, או לפחות לקרב, לאפשרות המתאימה ביותר. האתגר הוא לא לבצע אותה באופן שטחי, אלא לבדוק לעומק: מה המשמעות של כל אחד מהקולות? האם זה הקול שלי, או אולי החשש ממה שיגידו? למה יש אפשרות שאני בכלל לא מוכנה לבחור? האם היא באמת לא מתאימה לי או שיש בה משהו שלא מאפשר לי להסתכל לה בעיניים?

סטטוס קוו וסטטוסים אחרים

מעבר לשיקולי ההחלטה עצמה, קיימות תכונות שונות של תהליך ההחלטה עצמו שלא תמיד אנחנו נותנים להן מספיק תשומת לב, ולפעמים דווקא הן יכולות לעזור בקבלת ההחלטה.

המקום - איפה אני חושבת על ההחלטה? האם אני מחליטה להמשיך בעיסוק מסוים בזמן שאני בעצם עוסקת בו, או מוקפת באנשים אחרים שעוסקים בדברים דומים? אולי יש לי אפשרות לקחת הפסקה, ולהיות במקום אחר כדי לבחון את ההחלטה ממרחק? האם המחשבות שלי רצות כאן באופן חופשי, או מכוונות לכיוון מסויים בגלל הסביבה שאני נמצאת בה? למשל, מהנסיון שלי - נסיעות לחו"ל נוטות "לאפס" אותי ולעזור לי, גם אם לא בזמן הנסיעה עצמה, להבין מה חשוב לי ולאן מועדות פניי. 

הזמן - האם אני בלחץ לקבל את ההחלטה מהר בגלל דדליין מסוים, או שאני פשוט מנסה להיפטר מהצורך להחליט? יכול להיות שאני דוחה אותה דווקא כדי לא להתמודד עם הלחץ הזה? אולי בעצם ההחלטה היא לא כזו דחופה וחשובה כמו שאני מנסה להציג אותה לעצמי?
לי באופן אישי יש נטייה לברוח מלהעמיק בהחלטות, ולאחרונה החלטתי להשתדל להזכיר לעצמי שאם אני מקבלת החלטה מהר (פותרת את הבעיה בטווח הקצר), אני משלמת על זה בהמשך כשההחלטה היא לאו דווקא נכונה לי (יוצרת בעיה משמעותית יותר בטווח הארוך). 

המצב - איך אני מרגישה? האם אני עייפה (ולכן אולי קשה לי בכלל לקבל החלטה באופן שקול), רעבה, מודאגת ממשהו מסויים (מה שיכול להוביל אותי להחלטה שכביכול תסיר מלבי את הדאגה הזאת בעתיד, אבל לאו דווקא תתאים לי במובנים אחרים), פגועה (ונוטה לבחור באפשרות שתמנע ממני להיפגע)? 
חשוב לבחון כל מצב מבפנים ומבחוץ. הרי הרגשות ישתנו, וכדאי לבחור באפשרות שתתאים לי גם אחרי השינוי. יוצאים חשובים מהכלל הם מצבים אקוטיים וקיצוניים למיניהם. אם סיטואציה מסוימת היא מסוכנת מבחינה נפשית, פיזית, בריאותית או אחרת, או גורמת לנזק משמעותי ו/או בלתי הפיך, חייבים להקדיש את המשאבים קודם כל לפתרון הבעיה הזאת. מצב כזה בהרבה מקרים גם לא יאפשר החלטות שקולות בנושאים אחרים. תדמיינו את עצמכם מקבלים החלטות כלכליות מחושבות בזמן שרודף אחריכם אריה. לא ממש ריאלי, נכון? אז כדאי קודם לדאוג שלא נמצאים בסכנה, או שלפחות מתחילים לנקוט בצעדים שיוציאו אותנו מסכנה, ואז לעשות את הדברים האחרים.

נכון/לא נכון

לעיתים קרובות, התחושה הזאת שיש החלטה "נכונה", שתיתן מענה לכל בעיותינו ותיצור שלום עולמי בדרך, מול החלטה "לא נכונה", שתחריב את חיינו, היא שמקשה עלינו להחליט.
אם ההתלבטות היא בין כמה אפשרויות, כנראה שלכל אחת מהן יש יתרונות, שהם החלק שאנחנו רוצים בכל האפשרות. לכן אפשר להתייחס להחלטה דווקא כבחירה בין טוב לטוב, בין היתרונות של אפשרות אחת לבין אלו של האפשרות האחרת. ההתייחסות לבחירה של "אמת", כמו במבחן אמריקאי, היא לדעתי מלחיצה ומחלישה. עדיף להתייחס לזה דווקא כבחירה של חוויה, מבין כל אלו האפשריות, ולנסות להאמין שלא קיימת בחירה שגויה. באופן אירוני, דווקא חשיבה כזאת יכולה להוביל לבחירה הנכונה ביותר. J




יום שני, 29 באוקטובר 2012

לשלח את ההגיון בדאגה

אף אחד אחר לא יפתור לי את זה.

אני יכולה לשתף אחרים. כדי להוריד את זה מהלב. כדי להעסיק את עצמי במשהו בינתיים.
אני לא צריכה פתרונות, או שיגידו לי שיהיה בסדר. רק לזכור שאני סומכת על עצמי שאני יכולה להתמודד עם זה לבד.
בין אם אשתף או לא אשתף - הדברים יחלפו. גם אם אני אבחר במשהו ואתחרט - זה בסדר. גם אז, הכל יחלוף.

אני יכולה להתמודד עם זה.

כן, עדיין יש את השאלה מה יקרה ואיך. אבל השאלה שהתשובה שלה באמת משפיעה היא - מי אני? מי אני בוחרת להיות לנוכח מה שקורה? גם אם זה לא לגמרי ברור מי אני רוצה להיות, ואיך אני אהפוך להיות מי שאני רוצה, עדיין אני יודעת שאני יכולה לבחור להיות מי שארצה.

ובין אם אבחר להיות כך או אחרת - 

ה"אחרי" יגיע.

יגיע הרגע שבו זה יהיה מאחוריי. גם הפחד הזה שאני מרגישה עכשיו, יהיה נחלת העבר, ואני אסתכל עליו ממורד ההר והוא יהיה אי שם למטה, מאחוריי, רחוק רחוק רחוק.
גם אם עכשיו זה ענקי ובכל מקום והדבר המפחיד ביותר בעולם, ממרחק - זה ייראה אחרת.

הבחירה בידיי.

אני יכולה לדאוג במשרה מלאה.
אני יכולה לא לדאוג בכלל.
אני יכולה לבחור בכל אפשרות אחרת, בסקאלה שבין שתי אלה.
אני יכולה לשפוט את עצמי על הבחירה שלי מבין האפשרויות האלה, או להאמין שביצעתי את הבחירה הטובה ביותר.

הבחירה האם לדאוג לא תשפיע על התוצאה, אלא רק על התחושה שלי בדרך.

אבל לא משנה במה אבחר, הכל יגיע, והכל גם יחלוף. או במילותיו של האגריד - 




                 "What's comin' will come, and we'll meet it when it does." 


יום שבת, 6 באוקטובר 2012

טקס איניפי - Sweat Lodge

זה יהיה קשה. בלתי נסבל. את לא תוכלי לנשום, החום ימלא את האוויר ובתוך המחנק הזה יעברו לך בראש דברים שאי אפשר ממש להסביר, זה לא יהיה מהנה, אבל זה יהיה חזק וזה לא יהיה דומה לשום דבר אחר. אחרי שתעשי את זה, את תרגישי רצון לחזור ולחוות את זה להמשך חייך, ובו בזמן תהיי משוכנעת שלא תעשי את זה יותר לעולם. 

טקס אינדיאני, שמזכיר שילוב בין סאונה לבין עינוי של משטר דיקטטורי ישן, נשמע כמו משהו ששווה לשלם עליו כסף ולהישאר בשבילו ערה עד השעות הקטנות. הכנות, דיבורים, שאלות, תכנונים, המלצות - והנה מגיע הרגע והמנחה, תומר פיין, צועד איתנו החוצה אל המדבר, חבורה של אנשים שמשהו בתוכם לוחש להם שלהיכנס לאוהל חשוך, סגור ורותח, יהיה הדבר הנכון לעשות. 

אנחנו מתאספים סביב מדורה. תומר מסביר על הטקס ועל המילים האינדיאנית שצריך לומר בכל מיני שלבים חשובים. אני עסוקה בהכנות פיזיות ונפשיות לקראת החום הבלתי אפשרי שאני עומדת להיטבל בתוכו תוך זמן קצר. האוהל נראה כמו איגלו, מסתבר שהוא נמוך ושאי אפשר לעמוד בפנים, והקלאוסטרופוביה שלי תתחיל בקרוב לעבוד שעות נוספות, בתקווה שאני גם אשלם לה בהתאם - הרי השעה כבר אחרי חצות.

אנחנו מתחילים להיכנס, אחד אחרי השני, מתיישבים צפוף צפוף, עד שכולנו בפנים. את אבני הבזלת הלוהטות מכניס בכל פעם שומר האש, או בכינוי האינדיאני שלו, "אחי". תומר מניח את האבנים בבור במרכז האוהל, אחר כך הדלת נסגרת, המים שנשפכים על האבנים גורמים לאוהל להתמלא באדים, עשבי מרפא מיוחדים אחראים על הריח שמציף את דרכי הנשימה. לא צריך אפילו להניד עפעף כדי להתחיל להזיע, ובגדול.


אחת ממטרות הטקס שתומר מספר עליהן, היא לחבר אותנו לטבע ודרך כך גם לעצמנו. הוא מדבר על התבונה שפיתחנו ושלפעמים מרחיקה אותנו ממי שאנחנו בפנים, וזה כל כך הגיוני, הרי מה שהעסיק אותי בימים האחרונים, מה שמעסיק אותי בכלל, זה בעיקר המחשבות, הפרשנויות לאירועים, וכל אותם הרעיונות התמוהים שהמצאנו לעצמנו אנחנו, בני האדם.

זאת רק ההתחלה. אני כמעט ולא אזכור את ההסברים שנשמעים אחר כך, אלא בעיקר את החושך המוחלט, ואת המחשבות האלה, שמתחילות להופיע אצלי בראש, והן כל כך ברורות וכל כך מרגישות לי נכונות. אולי החושך הוא שמאפשר להביט פנימה בכזו בהירות, להרגיש שהכל מתנקה ושנשארות רק המחשבות הצלולות, המובנות, החשובות באמת.

אני עם עיניים עצומות, לא מוציאה מילה, לא משתתפת בשירים האינדיאניים, רק נושמת ומנסה לחסוך כל טיפת כח כדי שחלילה לא אצא מכאן לפני הסוף. כמה זה מזכיר את החיים שמחוץ לאוהל הזה, את הפחד שמשהו ישתבש. לפעמים החששות שמתבוססים בהם, טובעניים הרבה יותר מהבריכה שאליה מפחדים לקפוץ.

הטקס מתחלק לארבע חלקים - ארבע "דלתות", כל אחת נקראת על שם אחד מארבעת היסודות - אש, מים, אויר ואדמה. בסופה של כל "דלת", נפתחת גם הדלת של האוהל, זורם פנימה אוויר מרענן שכבר כמעט שכחנו איך הוא מרגיש, ואז נכנסות עוד אבנים, הדלת נסגרת, שוב מים, שוב עשבי מרפא, ואם עד עכשיו היה מאוד, אז עכשיו זה אפילו יותר.

הזמן עובר, ושביל הצלילות הזה הופך לדרך מטושטשת יותר. קודם הייתי גאה בעצמי שאני מצליחה לעמוד בזה, ועכשיו הפחד שלא להצליח מנסה לשמור עליי בכל דרך, לא לגעת במים כדי לא להפוך לצמאה יותר, לשכב על האדמה, שהיא קרה יותר מהאוויר באוהל, והנה הקול השיפוטי הזה, את לא עושה את זה כמו שצריך, כולם יושבים ורק את, רק את לא יכולה לעמוד בזה, רק את חלשה. ואז שוב נפתחת הדלת, נכנס קצת אור, וזה פתאום פחות חשוב כשאני רואה שאני לא היחידה שלא ממש יושבת. גם זה ממש כמו ביומיום, אני תמיד מניחה שאצל כולם זה אחרת, אבל אי אפשר לדעת מה באמת קורה אצל אחרים, רק מדי פעם דלת נפתחת ואור נשפך ואז מגלים שגם לאנשים אחרים יש לפעמים סבל שהוא לא כל כך אחר.

אומרים שעם הזיעה, בסווט לודג' נשטף החוצה מה שאנחנו לא צריכים, מה שאינו שלנו, ונשאר רק מה ששלנו באמת. מתחת למה שנשטף, אפשר לראות פחד חזק שבכלל לא ידענו שיש לנו, אפשר להבין מה בחיים שלנו לא באמת שייך באופן שבו אנחנו מנסים לשייך אותו שוב ושוב, אפשר להיזכר במשהו ולהרגיש כאילו תמיד ידענו את זה.

ככל שזה מתקרב לסוף, אמורה כביכול להיות הקלה אבל זה דווקא קשה יותר, רק עוד קצת ואת הקצת הזה חייבים לעבור. ממש היום, חשבתי על איך שכל הזמן אני לא לגמרי נמצאת במקום שאני נמצאת בו, הרגשתי שאני זקוקה למשהו חזק שיקרקע אותי, ואין ספק, עכשיו - אני לגמרי לגמרי כאן. חום האדים, הנשימות העמוקות שכאילו נתקעות בחומה פנימית, הקור המרפא של האדמה, וגם חום המדורה שאחרי והתחושה ששום דבר לא מובן ושהכל אפשרי - כל אלה מהולים כבר בתוכי. 


הדלת נפתחת בפעם האחרונה ואנחנו מתחילים לטפטף את עצמנו החוצה, ומייד נעמדים, מתכנסים שוב סביב המדורה, בין החום לקור. אני רוצה להישאר כאן עוד, לספוג פנימה את האווירה הזאת, לנסות לעטוף בידי רוחי את כל הצלילות הזאת שנחשפתי אליה שם בחושך, להבין קצת יותר טוב את מה שעברתי עכשיו. אני כל כך רוצה לאחוז ולתפוס את כל המחשבות האלה, ומרגישה שגם לכתוב אותן לא יהיה מספיק, ואולי, אני תוהה לעצמי מאוחר יותר, אולי העניין הוא לא המחשבות המסויימות האלה, או התובנות האחרות שממשיכות להגיע אליי גם בימים הבאים, אולי העניין הוא ללמוד, בדרך כלשהי, לחשוב ככה, בצורה הצלולה הזאת. אולי העניין הוא להאמין שהתשובות הנכונות יגיעו אליי בזמן שלהן. לא לפני ולא אחרי. ואולי זה אפילו לא זה, אולי העניין הוא לדעת שאין רק עניין אחד נכון. 

אמצע הלילה במדבר, החול נדבק לזיעה ואנחנו זקוקים למקלחת כמה שרק אפשר להזדקק לה. אבל אין תחושה של גועל, אין שום דבר שהייתי רוצה לקלף מעצמי, ובפנים יש משהו שהולך ונעשה נקי יותר.

הפוסט נכתב על, ובהשראת, טקס הסווט לודג' שהשתתפתי בו בפסטיבל זורבה הבודהה.



יום רביעי, 26 בספטמבר 2012

אז גב' קנאה ואני ישבנו לשוחח על ג'ינסים...

לפני יותר מ-16 שנים, הלכתי עם קבוצה של אנשים לאסוף פטריות ביער. ילדה אחרת מצאה את הפטריה הראשונה, כתומה כזאת, ואני ישר רצתי לספר על זה למבוגרים. תוך כדי הסיפור, התחלתי לבכות... בעצם רצתי למבוגרים כדי לבכות על זה שהיא מצאה פטריה לפניי. העציב אותי שהיא מצאה פטריה, כי גם אני רציתי למצוא ולא מצאתי.

עברו הרבה שנים, ולאורכן הרגשתי שוב ושוב, שאם למישהו אחר יש משהו שאני רוצה, הקנאה כל כך חזקה ומכאיבה שהיא ממש הורסת אותי מבפנים.

נניח שלחברה טובה שלי, קורה משהו טוב.
למשל, היא הולכת וקונה ג'ינס. (אמנם קניית בגדים היא נושא בעייתי בפני עצמו. אבל זאת מטאפורה. לקחתי אותה מאיפשהו, אבל היא יכולה לסמל כל דבר שבעולם.)
היא מספרת לי שהיא קנתה ג'ינס, ולא סתם - ג'ינס שממש מתאים לה באופן מושלם.

משם, זה הולך בערך ככה...

קול אחד בראש שלי:
היא קנתה ג'ינס! את לא קנית ג'ינס. לא בטוח שבכלל יתנו לך להיכנס לחנות ג'ינסים. את בכלל יודעת איפה יש אחת כזאת? את לא [כל התכונות הטובות שעוזרות ברכישת ג'ינס], ובגלל זה גם אף פעם לא תמצאי ג'ינס, ואם לא תמצאי ג'ינס מתאים, אז בעצם מה הטעם? זה הדבר הכי חשוב בעולם, עזבי אותך מחולצות, חצאיות, שמלות ונעליים, הרי מה כל זה שווה אם אין לך ג'ינס?

מילא אם לאף אחד לא היה ג'ינס. אבל הנה גם לה יש, בעצם לכולם חוץ ממך יש, ואם אין אז תיכף יהיה, וזה אומר שאת כבר לא תהיי מגניבה מספיק בשבילם אם אין לך ג'ינס. כלומר שבקרוב את תישארי בלי ג'ינס ובלי חברים. שזה כמובן רק מוכיח כמה שלא מגיע לך שום ג'ינס מלכתחילה.

קול שני בראש שלי: החברה הכי טובה שלך קנתה ג'ינס! את יודעת כמה היא רצתה את זה, את מבינה כמה היא בטח שמחה, ובמקום לשמוח בשבילה, את חושבת על זה שאין לך ג'ינס. את זבל של בן אדם.

קול שלישי בראש שלי: תתאפסי על עצמך כבר, אז אין לך ג'ינס. למי אכפת? ומי בכלל הבטיח לך שיהיה לך ג'ינס?

בימים האחרונים, החלטתי שהקולות בראש שלי ואני, או יותר נכון הקנאה (שהיא גם מעין מפלצת ירקרקה) ואני, נדבר על זה.

אז דיברנו.

אני: אני לא יודעת איך להגיד את זה בעדינות... למה את עושה לי את זה?!?!?!

קנאה: עושה לך מה? אני בסך הכל מראה לך מה אין לך ואת רוצה. למשל, ג'ינס.

אני: אבל אני יודעת מה חסר לי. ברור שתמיד יש עוד דברים, אבל אני כן מודעת לדברים שהייתי רוצה ואין לי, זה גם לא דברים כאלה יוצאי דופן. מי לא רוצה ג'ינס? נראה לך שאני באמת אשכח את זה?

קנאה: ברור שכן, כי אם זה באמת היה חשוב לך, היית הולכת ועושה משהו. אבל את לא עושה שום דבר. אולי אם תראי שלאחרים יש, שזה אפשרי, תתחילי להזיז את עצמך ולעשות משהו.

אני: את מתכוונת שאת רוצה שתהיה לי מוטיבציה?

קנאה: כן! משגע אותי שאת לא עושה מספיק בשביל דברים שאת טוענת שכל כך חשובים לך!

אני: קודם כל, טוב שאת אומרת את זה. רשמתי לפניי. אבל, זה ממש לא נותן לי מוטיבציה כשאת מציגה את זה בצורה שבה את מציגה את זה.

קנאה (מופתעת): לא?

אני: לא. מה שאת גורמת לי לחשוב, זה שהיקום מייעד לאחרים דברים שלא יכולים להיות לי, ושכל המאמץ שלי הוא לחינם.

קנאה: אז אולי תתחילי להתאמץ יותר. זה בדיוק מה שאני אומרת!

אני: אבל כשיש לי את המחשבות האלה, אני לא ממש במצב לחשוב על לשנות את הדברים שאני עושה, או לחשוב איזה מטרות אני בכלל רוצה להשיג. אני דיי עסוקה בלהרגיש רע עם עצמי. אני כן חושבת שאת רוצה לעזור לי. אבל כשאני מקשיבה לך אני לא מצליחה לשמוע את זה.

(בערך בשלב הזה, אני מרגישה שאנחנו קצת פחות צועקות אחת על השנייה, ומתחילות להקשיב באמת)

קנאה: את בטוחה שאת מקשיבה לי? חשבת פעם שאולי חלק מהקולות האלה שאת שומעת, הם לא אני?

אני: האמת שלא ממש, אבל זה נשמע הגיוני. יש סיכוי שלפעמים אני מתבלבלת בינך, לבין עצמי-שלא-חושבת-שמגיעים-לי-דברים-טובים?

קנאה: יכול להיות.

אני: אבל לפעמים זאת כן את?

קנאה: תראי, אני בסביבה. אבל כשאת מקנאה באחרים, את בעצם בכלל לא מקנאה בהם. תנסי לדמיין, מה קורה אם חלק אחד בך, מקנא בחלק אחר.

אני: את מתכוונת שיש בי חלקים שלא מרוצים, והם מקנאים בחלקים שכן מרוצים, ביכולת שלהם - שלי - להנות.

קנאה: נכון. ואז יש גם את החלק שמלכתחילה, לא חושב שבכלל מגיע לך להנות, אז מרגיז אותו שהחלקים האלה נהנים להם. הוא מקנא....

אני: ולכן הוא מנסה להראות לחלקים המרוצים והשמחים, שלא באמת יכול להיות להם טוב ושלאחרים תמיד יהיה יותר.

קנאה: ויש גם את החלק האופטימי שכל כך קל לו לקבל דברים בשמחה, והוא לא מבין איך את לא עושה את זה במקרה הזה, וזה מתסכל אותו! ממש.

אני: אז הכאב הזה, שאני מאשימה אותך בו... הוא בסך הכל סוג של דיסוננס בין החלקים השונים שלי. כאילו, זה שלאחרים יש ולי אין, זה בכלל לא העניין פה.

קנאה: בדיוק. כמו שאמרתי לך קודם, אני בסך הכל רוצה שתהיה לך מוטיבציה, אז אני מזכירה לך שזה משהו שחשוב לך. אני חושבת שמתלווה אצלך הרבה כאב, לכל הנושא הזה של לחשוב מה את רוצה בשביל עצמך ומה את מאמינה שמגיע לך, ולפעמים זה יכול להיראות קשור למה שיש או אין לאחרים..

אני: אבל זה בכלל לא העיקר. אז אני לא בן אדם כזה קנאי כמו שחשבתי!

קנאה: בכלל לא. (מה שהיא בטח חושבת לעצמה ולא אומרת: "מה שכן, את מופרעת לגמרי, אבל לא נראה שזה מטריד אותך במיוחד, אז נעזוב את זה כרגע.")

אני: וגם כשאני מקנאה, אני הרי יודעת לא לייחס לזה כל כך הרבה חשיבות, ולא להתבאס בגלל שלאחרים יש ולי אין.

קנאה: הלוואי עליי..

אני: אולי זה באמת חלק מהעניין, שקשה לי לקבל את זה שאני יודעת להתמודד עם זה כל כך יפה, אז אני קצת משתיקה את החלק שיודע לעשות את זה. לא ממש אני, אלא העצמי-שקשה-לה-כשטוב-לי.

קנאה: היא לא כזו נוראית, את יודעת. תחליפי גם איתה כמה מילים בהזדמנות. אנחנו כבר נהיה בקשר, טוב? (מתרחקת לאט לאט)

אני: אני אחליף, אבל רגע.. בעצם יכול להיות שאני מכניסה כל מיני דברים אחרים, לקטגוריה של קנאה, כי קשה לי להתמודד עם מה שהם באמת.

עצמי-שמקשיבה-לי-בלי-לשפוט 
(שצצה לפתע פתאום): ומה הם באמת?

אני: למשל, זה שאני נוטה להקדיש הרבה זמן, מאמצים ומחשבות לאנשים שחשובים לי. אז אם הם פתאום הולכים ומוצאים ג'ינס, זה אומר ש: א. הם כבר לא צריכים אותי, כי יש להם ג'ינס. ב. הם כבר לא צריכים את העזרה שלי בחיפושי ג'ינסים. ג. שני הדברים הקודמים מפריעים לי בעיקר כי זה אומר שעכשיו יהיה לי קשה יותר להתחמק מלהפנות מבט לעבר עצמי, ואני אצטרך לחשוב על לחפש לעצמי ג'ינס, או חולצה, או מה שזה לא יהיה. אפילו לחשוב זה מפחיד! אני כבר לא מדברת על לחפש.

עצמי-שמקשיבה: אז לשמוע שהם מוצאים להם ג'ינס, בעצם גורם לך להרגיש שאת חייבת עכשיו לחפש ג'ינס, כי להם כבר יש.

אני: כן, וחוץ מזה, אם לא הייתי רוצה ג'ינס, לא היה לי אכפת כל כך אם יש להם או אין להם. אז זה פשוט מזכיר לי את מה שאני כבר יודעת.

עצמי-שמקשיבה: וזה מפריע לך שאת פתאום צריכה חייבת להתעמק בקשיים ובמכשולים של עצמך, ולעשות את הצעדים במו רגלייך, וזה הרי דורש יותר אומץ מאשר לייעץ לאחרים. זה ממש מפחיד אותך, לדמיין שתצטרכי לאזור את כל האומץ הזה.

אני: לגמרי.

עצמי-שמקשיבה: ולצד זה יש את האפשרות הנוראית שנניח, תמצאי לך ג'ינס, וכל המחשבות המפחידות שמתלוות לזה.

אני: כן, אפשרות מדהימה ונוראית ביחד. זה ממש מבלבל... חוץ מזה, אני גם כועסת על עצמי שאני בכלל מרשה לעצמי להחליט שמגיע לי ג'ינס, סתם ככה.

עצמי-שמקשיבה: וזה החלק ההוא שדיברת עליו קודם עם הקנאה, שלא ממש רוצה שיהיה לך טוב, ולא שהוא סתם ככה רוצה ברעתך, פשוט הוא לא לגמרי מאמין שמגיע לך.

אני: טוב, גם איתו יש לי איזו שיחה לעשות.

אז הקנאה שלי סיפרה לי, 
בין השאר, ש...

 - לרצות דברים בשביל עצמי, מעורר אצלי כל מיני מחשבות על האם זה בכלל מגיע לי, ולפעמים אני מחביאה אותן מאחורי הקנאה המדומה הזאת, כדי להתמקד בלקנא ולא בלעזור לעצמי.

- יש בי חלקים שיכולים מאוד לפרגן לאחרים ומאוד לשמוח בשביל עצמי, וחלקים אחרים שלא כל כך יודעים להתמודד עם השמחה והפרגון האלה, ומפחדים מהם, ולכן מנסים למשוך את תשומת הלב שלי למקומות אחרים.

- כשלאחרים חסר משהו חשוב, זה נותן לי נושא להתעסק בו ולהסיח את דעתי ממה שחסר לי בעצמי. כשזה כבר לא חסר להם, אני נזכרת שזה כן חסר לי, ובשביל להתמודד עם העניינים של עצמי אני זקוקה להרבה יותר אומץ.


והיא גם הזכירה לי ש... 

מפחיד אותי שלא יהיה לי את מה שאני רוצה. אבל לא פחות מזה, מפחיד אותי שיהיה לי את זה.

תודה לחווי המדהימה על השיטה השימושית :)

יום שני, 20 באוגוסט 2012

לחיות חמש פעמים

קראתי פעם בבלוג של חווי על תרגיל כזה - לחשוב, אם הייתי יכולה לחיות חמש פעמים  - כמו חמישה גלגולים בלתי תלויים כאלה - מה הייתי בוחרת לעשות בכל גלגול. בלי לחשוב איך זה הגיוני, איך אפשר לפרנס את עצמי בעזרת העיסוק הזה - פשוט לחשוב מה היית רוצה לעשות, למה הייתי רוצה להקדיש כל גלגול. 

המחשבה המתבקשת היא שאני עדיין לא בטוחה מה לעשות עם החיים האלה, שניתנים לי פעם אחת. אז למה שאני אדע איך לחיות חמש פעמים? זאת בדיוק אחת הסתירות הפנימיות שלי. אני לא רוצה כלום ורוצה את הכל. רוצה להיות עם אנשים ורוצה שיעזבו אותי בשקט. מרגישה שאני לא מוצאת אפילו דרך אחת שמרגישה לי לגמרי נכונה, ומצד שני, חושבת בכל יום על חמש דרכים שונות - לכל הפחות - שהייתי רוצה ללכת בהן. אבל אי אפשר ללכת בכולן ביחד, וזה מחזיר אותי לנקודה שבה אין לי מושג מה יהיה הצעד שאחרי הצעד הבא.

אז מה הייתי עושה, אם הייתי חיה חמש פעמים? 

הייתי כותבת. כל הזמן. הייתי מנסה לעשות הכל כדי לפרסם את הדברים שאני כותבת. הייתי קוראת הרבה, כדי להעשיר את הכתיבה שלי, ואז הייתי כותבת עוד. הייתי שולחת את היצירות שלי לכל הוצאה אפשרית. החיים שלי היו סובבים סביב הכתיבה, ומה שלא היה עוזר לכתיבה, לא היה רלוונטי. בגלגול הזה, הייתי סופרת.

בגלגול השני, הייתי שחקנית. הייתי הולכת לחוגי תיאטרון ולסדנאות תיאטרון. הייתי מפתחת את עצמי מהבחינה הזאת, משתתפת בהפקות, החיים שלי היו מורכבים מדמויות, מסצינות, מדיאלוגים. הייתי הופכת לאנשים שלא הייתי מעולם, נותנת לעצמי משמעות חדשה על הבמה. הייתי מגשימה על הבמה, או מול המצלמה, את כל מה שאף פעם לא הגשמתי בחיים האישיים שלי.

בגלגול השלישי, הייתי פשוט מטיילת בעולם, נודדת ממקום למקום. היה לי בלוג כזה, שהייתי  מפרסמת בו תמונות וסיפורים מהמסעות שלי. הייתי מגיעה לעיר או עיירה חדשה בכל שבוע, שבועיים, חודש. הייתי מתארחת אצל משפחות מקומיות, הייתי מכירה עוד ועוד אנשים מכל העולם. הייתי מגיעה מדי פעם לגיחות בארץ, או במקומות אחרים שיש לי בהם חברים ומשפחה. ואז הייתי ממשיכה לטייל.

בגלגול הרביעי, הייתי קלייר, אישתו של הנוסע בזמן. היה לי סטודיו שהייתי יוצרת בו יצירות אמנות ענקיות מעיסת נייר. אולי גם מחימר, מזכוכית, מבד, ציורים ענקיים. הייתי ממלאת בלונים בצבעים וזורקת אותם על הקירות והרצפה והתקרה. הייתי מוצאת תלמידים ונותנת גם להם לזרוק בלונים על קירות. אוקיי, אולי לא לגמרי הייתי קלייר. אבל הייתי אמנית. וגם הייתי נשואה להנרי דטאמבל. :)

בגלגול החמישי, הייתי בתחום הטיפול הנפשי. הייתי טועמת מהכל, עובדת עם שלל אוכלוסיות בשלל כלים, אולי דרך פסיכולוגיה, אולי דרך עבודה סוציאלית, בשילוב של הבעה ויצירה ובערך כל מילה שנגמרת ב"תרפיה", הייתי מטפלת אחד על אחד וגם מנחה קבוצות וסדנאות.

הגלגול החמישי הוא אולי הכי קרוב למה שאני באמת רואה את עצמי עושה כרגע - וכשאני אומרת כרגע אני מתכוונת לרגע הזה ממש, זה יכול להשתנות תוך דקות - ואולי בגלל זה הכי קשה לי לכתוב עליו - כי פה אני באמת מתחילה לחשוב, איך בדיוק אני גורמת לדבר הזה לקרות. איך אני גם הופכת למטפלת מקצועית וגם מפתחת שיטה יצירתית ומנחה סדנאות קבוצתיות שגורמות לאנשים לצאת עם תובנות וגם עושה את כל זה עם אוכלוסיות מגוונות, והאם זה בכלל מה שאני רוצה לעשות? 

אבל כך או כך, לכתוב על זה גורם לי להבין שאני לא מסוגלת לוותר על אף גלגול. אני לא יכולה לבחור ביניהם, כי לוותר על כל אחד מהדברים האלה יהיה לוותר על חלק מעצמי. כנראה שאני לא אעשה את כל חמשת הדברים האלה בפול טיים (ואולי גם לא אתחתן עם הנרי), אבל אם משהו בוער בי מספיק כדי לדמיין שהייתי מקדישה לזה חיים שלמים, כנראה שזה נושא חשוב מספיק כדי להקדיש לו גם חלק מהחיים האלה.

מה הייתם עושים, אם היו ניתנים לכם חמישה גלגולים?