‏הצגת רשומות עם תוויות לראות עולם. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות לראות עולם. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 26 באפריל 2013

23-26.12.11 - צ'ייטן ממשיכה לחיות

  

 בצ'ייטן לכולם יש זמן. לא רק לנו, שמחכות למעבורת לעבר הלא נודע, אלא ממש לכולם. לאן יש למהר, בעצם? הנסיעה למעיינות החמים באמריו, ביום השני שלנו כאן, נקבעה לאחת בצהריים. אני מגיעה ברבע לאחת, חוששת שכבר מאוחר מדי להודיע שאנחנו מצטרפות, ושלא נוכל לנסוע. אבל ניקולס, שלוקח אותנו לשם ברכב שלו, מתחיל לדון איתי בהבדל שבין "ערב טוב" ו"צהריים טובים" בעברית (הוא עוד ירשים אותנו עם אוצר מילים רחב), ואז נוסע לאכול. באחת ורבע הוא חוזר, פורק שני זוגות אופניים מהואן שלו, ועוזר לבעלי האופניים לנקות אותם. בינתיים, הילדות הבילינגואליות שלו (אנגלית וספרדית) מנקות את הרכב שבו ניסע למעיינות. אחר כך ניקולס שולף גיטרה קטנה ומתיישב לנגן עליה. כולם מחכים בסבלנות, מקשיבים. אנחנו הישראליות היחידות בקבוצה, ואף אחד כאן לא מתלונן על העיכוב, לפחות לא בשפה שאנחנו מצליחות להבין.

שותפתי מלאת אנרגיות כרגיל. אני לעומתה מוותרת על הסיורים בימים הבאים. זו החופשה שלי מהטיול. אני מתעוררת מאוחר, אוכלת בנחת, ובעיקר משוטטת - בין הבית של ריטה, המארחת שלנו, לסופרמרקטים הקטנים, לבתים הנטושים, למקום היחיד שבו יכולים לכבס לי את הבגדים (וגם שם, העסק מתעכב בגלל חג המולד). באופן פרדוקסלי, ממש רגוע כאן: צ'ייטן כבר נחרבה, כבר נהרסה, והיא שרדה את זה. מה כבר יכול לקרות? בדיעבד, אני חושבת שהצ'ייטנים מלאי אמונה. לא אמונה תמימה וחולמנית, אלא קשוחה, מגוננת, של מי שכבר חווה את הגרוע מכל. אמונה מתובלת בנחת, בשלווה, בהודיה על הקיים. 


בחוף שבו אנחנו צופות בשקיעה, אין ערימות חול זהובות, או שמש ורודה שמתגלגלת לתוך מי טורקיז נוצצים. הוא אפרפר, מסתורי, ומושכים אותי הצללים, העקבות, הסירה ההפוכה, שאריות ההרס, השילוב בין הקיים לנעלם. השמש שוקעת מאחורי הר שמזכיר בצורתו את הנחש שבלע פיל מ"הנסיך הקטן", בצד השני מתנוסס הר געש, ובשמיים המעוננים מתחולל מופע אורות מרהיב. למחרת השמיים צלולים לחלוטין והשקיעה נראית לגמרי אחרת. לצלם, לתעד, לנסות להמחיש. עוד תמונה ועוד תמונה. המלחמה חסרת סיכוי. 


כל יום כאן הוא נחוץ, גם אלו שכביכול לא קורה בהם כלום. אני זוכרת שיחת טלפון עם חברה, ביום ההולדת שלה. איך הטיול? מושלם. כל רגע ורגע. אני עוד אחזור לכאן. אחרי חג המולד, אנחנו אורזות את עצמנו ומתחילות הפלגה של חמש שעות, שתיקח אותנו לאי צ'ילואה.


פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina






פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,

יום שלישי, 23 באפריל 2013

שורשים


פעם בחצי שנה, או שנה, אני נוחתת באוקראינה, בעיר הולדתי - חרקוב.
זה לא שהיא יעד תיירותי מרתק (ואולי היא יכולה להיות). 
פשוט כאן גרים דוד שלי, דודה שלי, בן דוד שלי ואישתו, וסבא וסבתא שלי.

 עד שעלינו לארץ (כשהייתי בת שמונה), רוב הזמן גרנו - ההורים שלי, אחי ואני - ממש כאן, בדירה הזאת, עם סבא וסבתא שלי, שגרים בה עד היום.

 שניהם היו בין ברי המזל שהספיקו במלחמת העולם השנייה לנסוע מזרחה, וחזרו כשכבר לא נשקפה סכנה לחייהם. סבתא שלי חזרה בגיל 16. אבא שלה קיבל את הדירה הזאת דרך העבודה שלו, והיא כל כך רצתה כבר לחזור לעיר שלה, שהיא נסעה ברכבת לבד, לפני כולם, עם צנצנת דבש מתגלגלת.
למה הצנצנת חשובה? כי מוצרי מזון למיניהם היו אז דבר דיי יקר ערך. גם שנים אחרי, מספרים לי שהיה קשה למצוא כל מיני דברים. זה אפילו לא שהם היו יקרים - הם פשוט לא היו.

 סבא וסבתא שלי הכירו בלימודים הגבוהים. שניהם בחרו ללמוד הנדסת רדיו (הגרסה של אז להנדסת תקשורת, למיטב הבנתי). סבתא שלי הייתה הבחורה היחידה בשנה שלהם.

 כשהם החליטו להתחתן - בשנת 1950 - ההורים של סבתא שלי היו בנסיעה מחוץ לעיר. סבא וסבתא שלי, שעוד היו רחוקים מלהיות סבא וסבתא, החליטו שהוא יעבור לגור איתה בבית של ההורים שלה, בדירה הזאת ממש. הם הזמינו חברים לחגוג את המאורע. החתן הגיע אחרון, עם כרית ומברשת שיניים.
לא היו אולמות, שמלות, חגיגות. הם אפילו לא הלכו להירשם כנשואים.
החם והחמות קיבלו את ההודעה במברק.

 כעבור שנה, נולד דוד שלי, ובבית היולדות דרשו לדעת מי האב החוקי.
האב לא היה יכול להיחשב כחוקי, כי הוא לא היה רשום כבעלה של האם.
אז הם נרשמו כנשואים, לצורך העניין הזה.

 בבית הזה גדלו דוד שלי ואבא שלי. גם ההורים שלי, את רוב חייהם המשותפים באוקראינה, חיו כאן. בבית הזה גדלנו אחי ואני.

 הדירה נמצאת בקומה חמישית. כל קומה - שני קטעי מדרגות תלולים.
סבא שלי הולך לעבודה 5 פעמים בשבוע, פעמיים ביום (עובר בבית להפסקת צהריים ואחר-כך שוב הולך לעבודה). ככה כבר הרבה שנים, וכבר הרבה מדרגות. 

 סבתא שלי עברה לפני כמה שנים אירוע מוחי.
סבתא שלי, שניהלה פעם מעבדה לניסויים פיזיקליים (או הנדסיים, אף פעם לא הבנתי איפה עובר הגבול) עם עשרות אנשים שהיו כפופים לה, שיחד עם סבא שלי לקחה אותי לטייל ביער וללכת על סקי בשלג ולאסוף פטריות.
סבתא שלי, שלימדה אותי ש"אפשר לתקן הכל, כל עוד האדם חי", ושסיפרה לי שאבא שלה כל כך אהב אותה, שהיא הרגישה את זה גם אחרי מותו.

 סבתא שלי לעיתים קרובות לא מצליחה לבטא במילים את מה שהיא רוצה להגיד.
אני לא נמצאת לידה מספיק כדי לרכוש את השפה שלה, כדי להצליח להבין אותה טוב יותר. אותה, שתמיד הבינה אותי בלי מילים.

 סבתא שלי שברה את צוואר עצם הירך לפני חצי שנה. מאז היא לא מצליחה ללכת, לא כולל פסיעות קטנות כשהיא נתמכת פיזית.
הסבירו לי שזה פחות בגלל המצב הפיזי של הרגל, ויותר בגלל המצב הנפשי שלה, שלא איפשר לה לעבור את השיקום הנחוץ כדי לחזור ללכת.
ועדיין, כשאני שואלת אותה איך עבר היום - יום שבו היא הייתה בתוך חדר אחד, בעיקר בחברתה של מטפלת שנמצאת איתה מהבוקר עד הערב, יום שברובו שתקה או ישנה, היא אומרת שהוא היה טוב.

 הביקור כאן הוא בשבילי תמיד הזדמנות לעצור רגע, לחשוב מה קורה איתי, להסתכל מרחוק על החיים שלי בארץ, על עצמי.
הזדמנות להרגיש כאב, באמת להרגיש אותו, בלי להפוך אותו למילים מהר מדי.
הזדמנות לחייך, לנשום, להבין דברים, בלי לערב בהם אנשים אחרים מוקדם מדי.

 כשאני כאן, אני טובלת בנהר של משהו שאני לא ממש יודעת להגדיר, אבל אני תמיד, תמיד, תמיד, חוזרת אחרת.

 אני תמיד אסירת תודה על הזמן המדוייק כל כך של הנסיעה הזאת.

 אני הולכת ברחובות כאן, בעיר שגדלתי בה לפני שעברתי לגדול במקום אחר.
אני חושבת על החיים שהיו יכולים להיות לי כאן, על עצמי האחרת שהייתי הופכת להיות. הפעם, כשאני חושבת על זה, אני לא מצטערת שהם לא היו, וגם לא שמחה על זה. אני פשוט תוהה. סקרנית. מזל שתמיד אפשר להמשיך ולדמיין.

 אני רואה את עיר הולדתי מתפתחת, בקצב שלה. כבר יש כאן חנות טבע, ומסעדה טבעונית, אפילו טבעונאית (לא כולל דבש. נסלח להם.) אני רואה את השפה האוקראינית, שמזכירה לי כפרים וסבתות עם מטפחות (הסבתות שלי דווקא לא כאלה), בפרסומות לבנקים ולסמארטפונים.

 בן דוד שלי ואשתו גרים במרחק הליכה קצרצרה מיער, שכשנמצאים בתוכו, קשה לדמיין שיש בכלל עיר באזור. אשתו לוקחת אותי לקטוף שם פרחים (כאן מותר, אבל אנחנו משאירות קצת לדבורים), כדי להוסיף לסלט אחר כך.

 דברים כאלה.

 לפעמים דווקא הזרות במקומות מסויימים היא זו שמאפשרת לי להסתכל פנימה, ולראות מה באמת קורה שם. או לפחות חלק ממה שבאמת קורה שם, כי זה הרי אף פעם לא נגמר.

 אני מפתיעה את עצמי.

 אני אסירת תודה, על האפשרות הזאת להתארח מדי פעם בתוך השורשים של עצמי, להתחבא, לנשום את האדמה הלחה והקרירה. אני אסירת תודה על השורשים שמחבקים אותי, שמקבלים אותי בלי היסוס, בלי שיפוטיות, שנותנים לי מקום לחזור אליו.
זה עוזר לי גם ליצור מקום כזה בפנים, ממש בתוך עצמי.
אולי אפילו אין ממש הבדל בין השניים.

 תודה.


פורסם על ידי ב- 3 תגובות:
תוויות: ,

יום רביעי, 13 במרץ 2013

22.12.11 - קסם של עיירה

"let us step out into the night and pursue that flighty temptress, adventure"

קרוב לקצה הצפוני של הקרטרה, שוכנת לה העיירה צ'ייטן. פעם היא הייתה חלק בלתי נפרד ממסלול הטרמפים של הישראלים, אבל ב-2008 הכל השתנה. הר הגעש צ'ייטן התפרץ אחרי יותר מ-9000 שנה של שקט, מה שהוביל בין השאר להצפת העיירה.

אנחנו מחליטות להגיע לצ'ייטן, בעיקר מתוך סקרנות, וגם כחלק מהתכנון להגיע משם לאי צ'ילואה. הבחור שלקח אותנו במשאית ללה חונטה, הבטיח שלמחרת נוכל להמשיך איתו הלאה, אבל אנחנו מפספסות אותו משום מה, ושוב מחכות לטרמפים. שותפתי בינתיים מלטפת כלב גדול, שמארח לנו חברה. אני קצת מבוהלת מליטוף הכלבים, עם כל אהבתי אליהם, אני חוששת ממחלות למיניהן.

מכונית חולפת במהירות, אנחנו לא מספיקות להניד עפעף והכלב כבר נובח ורץ לכביש, המכונית חובטת בו והוא נופל לכביש. מת.

אנחנו המומות מכל העניין. שותפתי יוצאת לכביש כדי לגרור אותו משם, שלא יידרס שוב, וחוזרת עם שריטה ביד. ספק מהכלב, ספק מהצמחים. אני מתחילה לפתח היסטריה קלה.

בעודנו מהרהרות במהירות שבה חיים יכולים להיגמר, אנחנו משיגות טרמפ עם נהג משאית. הפעם אנחנו יושבות איתו בתא, מפטפטות, עד שמסתבר שהוא עובד בבנייה אי שם בנקודה אקראית, ולכן הוא מוריד אותנו באמצע שומקום. למזלנו אוסף אותנו בחור ברכב פרטי, שנוסע ישר לצ'ייטן.

אנחנו (ההיסטריה שלי ואני) מחליטות ברוב קולות ששותפתי צריכה לקבל עזרה רפואית. עם ההגעה לעיירה, אנחנו נתקלות בניקולס, שהאנגלית שלו טובה באופן מחשיד, והוא מכוון אותנו למרכז הרפואי המקומי, שם מחטאים לה את הפצע. יכול להיות שלא היה באמת טעם לכל העניין הזה, אבל לפחות אני רגועה יותר.

אנחנו ניגשות לברר מתי אפשר להמשיך מכאן לאי צ'ילואה, כי כמה זמן כבר אפשר להיתקע בעיירה נטושה שכזו? מסתבר שהמעבורת יוצאת פעם בשבוע, בימי שני, מכאן לעיר קיון שבצ'ילואה. התמזל מזלנו והגענו ביום חמישי. אנחנו נכנסות למערבולת של התלבטויות: נחזור אחורה ונמשיך בתכנון המקורי, לעבר פוטלאופו (תנסו להגיד את זה עשר פעמים רצוף!) ומשם לארגנטינה? נחכה למעבורת? ארבעה ימים במקום אחד, שלא נראה כאילו יש בו אטרקציות רבות, מרגישים כמו בזבוז זמן בטיול כל כך אינטנסיבי. ובכל זאת, משהו מסקרן אותנו – גם באי צ'ילואה, גם כאן בצ'ייטן, ואנחנו מחליטות להישאר, בינתיים בלי לקנות כרטיסי הפלגה שיחייבו אותנו לארבעה ימים – נישאר לילה אחד, ואז נחליט.

רק הגענו, ואנחנו כבר מרגישות שבצ'ייטן כולם יודעים עלינו הכל ומציעים את שירותיהם בהתאם. אה, הגעתן עכשיו? אתן מחפשות מקום לינה שאפשר לבשל בו? יש את ההוספדחה של ריטה, 7000 פסו ללילה. היי, ראיתי אתכן עם ניקולס קודם. נו, איפה אתן ישנות בסוף? לאן אתן הולכות עכשיו? לא, פשוט חשבתי שאין לכן איך להגיע למעיינות. אני יכול לקחת אתכן לשם. ואני גם נוסע לפוטלאופו, סתם שתדעו.

כשמתגברים על התחושה הראשונית של החדירה לפרטיות, אפשר לגמרי להבין את הצ'ייטנאים. ניקולס, שמנהל סוכנות נסיעות מקומית, מספר לנו על המאורעות שאחרי התפרצות הר הגעש. 5000 התושבים שחיו בצ'ייטן, עזבו כשהיא הוצפה. העיירה עמדה ריקה. ממשלת צ'ילה לא ששה לשקם את העיירה, שהפכה לעניין של מחלוקת פוליטית. האינטרס הממשלתי היה למכור את האזור, שבו שוכנים מכרות בעלי ערך, למולטימיליונר אמריקאי בשם טומפקינס. כיום חיים שם, למרות הכל, 700-800 איש. העיירה שנראית לגמרי רגילה ממבט ראשון – אולי קצת מוזנחת, אבל עם ארבעה סופרמרקטים; ורק כשמתעמקים, מגלים את עיר הרפאים, על בנייניה הנטושים, שחלקם נמצאים בשיפוצים מתמידים, על חוף ימה האפרורי, שבולי העץ המפוזרים לרוחבו מזכירים שאריות של שדה קרב. האנשים המקסימים, שנלחמו על הבית שלהם, כל כך צמאים לתיירים, לרוח חדשה כאן בעיירה ("כן, יש כאן הרבה מה לעשות..."). אבל הם גם קצת אדישים, וגם זה מובן -  אם העיירה שלך כבר נחרבה בהתפרצות הר געש, איזו סיבה לדאוג בכלל קיימת בעולם הזה?

ריטה, בעלת ההוספדחה שאנחנו מתארחות בו, היא ההוכחה החיה לכל אלה, והיא גם זו שחושפת בפנינו עוד חלקים בסיפור. קשה לדמיין איך האישה החמודה הזאת  חזרה וחיה כאן לבד, כמו נשים נוספות, אחת מכמה עשרות משוגעים שלא יכלו לסבול את המרחק מהעיירה שלהם. תוך חודשים ספורים מההתפרצות, אנשים התחילו לחזור לצ'ייטן, ולחיות בה במעין "מצב מלחמה", בלי מים וחשמל. הם נאלצו להיות מוכנים לכך שבכל רגע ייתכן שיצטרכו לעזוב. אבל צ'ייטן הייתה בית, והם נשארו. עם הזמן הממשלה התחלפה, והממשלה החדשה חיברה את העיירה בחזרה לתשתיות. ככה, לאט לאט, דוד ניצח את גוליית. ריטה מעוררת הערצה, ובלי קשר לזה, אוהבת ישראלים. כן, היא אומרת, הם עושים הרבה רעש ובלגאן, אבל גם אני כזאת. חוץ מזה, יש לה שורשים יהודיים, ואני מוצאת את עצמי מדברת איתה על חנוכה. 

הלילה הראשון מגיע, ואנחנו עדיין לא יודעות מה יקרה מחר, אבל בינתיים יש לנו חדר בבית חמים, אצל בעלת בית חביבה ומכניסת אורחים. אנחנו הולכות לישון, ומחר? לגבי מחר נראה...


פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina





פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,

יום שני, 11 במרץ 2013

21.12.11 - טרמפיסטים בגלקסיה

אני מתעוררת בבוקר אחרי שרעדתי מקור כל הלילה. ככה זה כשישנים באסם, אבל שרדנו גם את זה. היעד הבא: פויואפי. 

אנחנו מחכות. מחכות, מחכות ומחכות, מסיימות את מה שנשאר מצנצנת חמאת הבוטנים. הרכבים המעטים יחסית שחולפים כאן, לא עוצרים. בינתיים מגיע הגרמני שהטרדנו ביער אתמול בלילה, שרוכב לאורך הקרטרה על אופניים. הוא מספר שדאג לנו, וכשהוא שומע שאנחנו מישראל, הוא חולק איתנו חוויות מלילה אחד בקמפינג טרק הטורוסים (ג'ואי טריביאני היה אומר שהיו שם מעט מאוד ישראלים, שהם לא עשו רעש בכלל ולא העירו אף אחד...) 

 אנחנו ממשיכות לחכות, ופוגשות חבר נוסף - בחור רוסי שלטענתו, נוסע רק בטרמפים. כלומר, גם מבואנוס איירס לאושוויה, וגם מתאילנד לסין. אנחנו מצליחות להבין שהוא מומחה לציפורים שמנגן להנאתו בגיטרה עם אנשים שהוא פוגש, או מומחה לגיטרה שצופה להנאתו בציפורים, או משהו בסגנון. בקיצור, הטרמפיסט בגלקסיה.

 אחרי כמה שעות מייאשות למדי, בעלת הבית היחיד בסביבה, זו שסידרה לנו את מקום השינה בלילה, אומרת שבקרוב היא תצא לפויואפי ותיקח אותנו. מזל.

 בפויואפי אנחנו צועדות לעבר המאפייה הקרובה. סופפיאס! הפעם אלה לחמניות אפויות בשמן. אני קונה בסביבות ה200 (וברצינות, משהו כמו 10), ופתאום אנחנו רואות אחת מחברינו הטרמפיסטים. איחוד משמח כמו תמיד... יחד איתה אנחנו הולכות למרכז המידע לתיירים (שמעניין אותנו בעיקר בגלל האינטרנט החינמי). אולם הכניסה הפך לפגישת מחזור של כל מתחרי המירוץ לקרטרה, שמשחקים מטקות ומעדכנים אותנו במאורעות הימים האחרונים, שהיו רווי הרפתקאות (בקצרה: הם חיפשו את דרכם ברחבי היער המכושף, בקושי מצאו מקום להקים אוהל, נרטבו לגמרי בגשם, לא הצליחו לתפוס טרמפים בבוקר ובסוף הצליחו לעצור אוטובוס ריק ולשכנע את הנהג להסיע אותם. בקטנה.)

הדעה הרווחת בתחום התחבורתי היא שמצב הטרמפים כאן לא כל כך טוב, ושעדיף לחכות לאוטובוס שיעבור בערב - דעה שברוב עייפותי אני נוטה לקבל בברכה. כשחדר הקסמים נפתח, שותפתי ואני מתיישבות לנצל את האינטרנט החינמי. אני שקועה בשיחה בצ'אט, כשפתאום נדמה לי שאני שומעת צעקה מבחוץ. אני יוצאת ורואה שהבנים מצאו נהג משאית שמוכן להסיע אותם, ומסתבר שגם אותנו, "אפשר רק להביא את התיקים?", אווירת השאנטי מתחלפת בלחץ להספיק את הטרמפ, אני רצה לקרוא לשותפתי ואנחנו עולות למכולה הסגורה של המשאית, שלוקחת אותנו ישר ללה חונטה.

 חוץ מהבנים ומאיתנו, מצטרפים לטרמפ גם הטרמפיסט בגלקסיה, בחור ובחורה שמגיעים מפלסטין (מעניין איפה זה). מהנסיעה אני בעיקר זוכרת את חלקנו (שכלל אותי) יושבים שעונים על הקיר בעייפות, את חלקנו האחר מחפש תעסוקה, ואת כולנו מתעדים את הרגעים ההזויים האלה בצילום. בלה חונטה בעל המשאית מבטיח לנו שלמחרת בבוקר ייקח אותנו לצ'ייטן, ולכן אין לנו סיבה שלא להישאר ללילה. זאת בינתיים העיירה האחרונה במסלול הטרמפים ה"מקובל", שלא כולל עיירות שנהרסו בהתפרצות הר געש, ובשלב הזה אנחנו גם נפרדות מהבנים, שממשיכים למקום אחר. 

 אי אפשר לכתוב על היום הזה בלי להגיד שזו הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי את רותם. מאותו הרגע רק התעדכנו בפייסבוק. זה בלתי נתפס, שכך היה, אבל אם יש דבר אחד שיכול לעודד, זו העובדה שגם כשראיתי אותו בטיול, וגם כשהתכתבנו אחר כך, היה נראה שהוא נהנה מכל רגע, שעד הרגע האחרון, הטיול שלו היה מיוחד ומרגש וגדוש בחוויות.

המילים כרגיל לא מספיקות, אבל זה באמת מה שהיה, ואני מנסה לזכור גם את זה. 
פוסטים קודמים על הטיול:

 23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina




פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: , ,

יום שבת, 2 בפברואר 2013

20.12.11 - יום של הפתעות



לתפוס טרמפים מעיירה קטנה זה לא מסובך, בסך הכל. בכל העיירות שהקרטרה עוברת דרכן. הקרטרה היא הכביש הראשי. פשוט יוצאים לכיוון הנכון, ואם זה נראה כאילו בהמשך יש עוד מקומות פוטנציאליים שרכבים יכולים להגיח מהם – מתקדמים קצת. ומחכים.

בקויאיקה, בירת המחוז הצ'יליאני אייסן, זה אחרת. מחקר מעמיק של מפת העיר מוביל אותנו דרך השכונות לכביש הראשי, שם אנחנו מתקדמות למקום שנראה לנו מתאים. הנהגים חולפים על פנינו במהירות. מה הסיכוי שמישהו יעצור? אנחנו מתקדמות קצת ונעצרות שוב. עדיין לא עוצרים, אבל בזכות הסימונים של נהגי הרכבים, אנחנו מגלות מפרץ בהמשך הכביש. הנהג שאוסף אותנו שם, מוריד אותנו בצומת שבה הדרך מתפצלת. 

שותפתי מחכה בצד של הכביש שנראה לנו נכון, אני עם התיקים בטרמפיאדה בצד השני, מתחבאת מהגשם. שיחה קצרה עם שני צ'יליאנים שמחכים גם הם, מבהירה לי שאנחנו אמורות לחכות דווקא בצד שאני עומדת בו. טעות קטנה בהבנת המפה שכמעט החזירה אותנו אחורה... 

באופק חבורת בנים, בוודאות ישראלים, עם כיסויי גשם זוהרים במיוחד. ארבעה בנים... יכול להיות שזו הרביעייה  שהכרנו בהוסטל הראשון באושוויה? זה הם! זה לא הם! לא, סופית, אלה ארבעה בנים אחרים. כן, הם תופסים טרמפים. כן, ארבעתם ביחד. איכשהו זה עובד להם. שלושה שייכים לגל שלנו, אחד הגיע מהגל היורד והצטרף אליהם, ארבעתם שירתו יחד בצבא, ולא, הם לא עשו את הטורוסים. כן, הם לגמרי התכוונו, פשוט הם קנו בטעות כרטיס אוטובוס מאושוויה ישר לאל קלפטה. לא נורא.

בקויאייקה שמענו על איזו עיירה בצפון צ'ילה, שאפשר לצאת ממנה לסיור צפייה בכוכבים במדבר עם איש זקן וחכם. בשיחה עם הבנים אנחנו מגלות שהבחור מהגל היורד היה שם. העיירה היא סן פדרו דה אטקמה, ששוכנת כמעט בקצה הצפוני של המדינה הארוכה במיוחד, שעכשיו אנחנו נמצאים בדרומה - מידע מסקרן שעתיד להתוות את החלק האחרון בטיול שלי.

מגיע רכב, הבנים מדברים עם הנהג, מוודאים לאן הוא נוסע ומעניקים לנו את זכות הקדימה. אנחנו יורדות בעיירה שלא שמענו עליה מעולם. בשלב הזה כבר לא מפתיע שיורד עלינו עוד ועוד גשם. גם הילדון הצ'יליאני מהטרמפיאדה הקודמת מגיע לכאן לחכות איתנו – להסעה שלו הביתה מביה"ס, מסתבר. אנחנו מפטפטים על המדינות שלנו. "איזו שנה עכשיו בישראל?", הוא שואל, אני מסבירה לו שיש שנה עברית אבל משתמשים גם בשנה לועזית, ואפילו מחזירה בשאלה הזויה משלי בהמשך, כשאנחנו מדברים על הגשם בדרום צ'ילה. אני מוודאת, רק כדי להיות בטוחה – "עכשיו קיץ כאן, נכון?" - וכן, קיץ. פטגוניה הצ'יליאנית גשומה. כדאי להתחיל להתרגל.

אנחנו מחכות, ומחכות, ומחכות. מנסות להיראות מסכנות בגשם, אבל אף אחד לא מרחם עלינו... עד שמגיעה משאית פתוחה, ובתוכה – איך לא – ארבעת הבנים (אנחנו מכנות אותם "ארבעת המופלאים", על שם כישרון תפיסת הטרמפים שלהם. בפעם האחרונה שבה אני רואה אותם, ברחוב בברילוצ'ה כעבור כמה שבועות, הם מספרים לי שכל המסע בקרטרה לקח להם שלושה ימים).

שותפתי מטפסת למשאית בקלות, אני נזקקת לעזרה, וחוטפת מכה ברגל במעקה, שלא אשכח בטעות את הרגע הזה גם בימים הבאים. "לאן הוא נוסע?", אני תוהה, מסתבר שהבנים לא ממש יודעים. טוב, בשלב הזה כבר אין ממש פיצולי דרך, אז כנראה שזה הכיוון. נקווה לטוב.

ככה אנחנו נוסעים, שישה אנשים במכולה הפתוחה, בקור, ברוח, תחת גשם חזק. אני יושבת בצד המכולה, לא מסוגלת לזוז מרוב קור, וכמו כולם, משעינה על עצמי את המוצ'ילה כדי שתחצוץ ביני לבין הקור והגשם, מה שלא עוזר במיוחד. הנופים סביבנו מתחילים להיות שונים מכל מה שיצא לנו לראות: סוג של ג'ונגל טרופי, עם עלים ענקיים (ואכילים), ומזג האוויר רק מוסיף לאפקט ההרפתקה. אנחנו נכנסים לפארק הלאומי קלאט, שהכביש עובר ממש בתוכו, ואני מוצאת את עצמי מסתובבת עם הפנים לכביש, אוחזת במעקה ומביטה בנוף בעיניים פעורות.


מדגימות את גודל העלה בעזרת הטלפון הנייד...
נקודת הסיום של המסע הקפוא היא גם נקודת הפתיחה שממנה אפשר לצאת למסלולים ביער. אנחנו בוחרות לנסות ולהגיע אל הקרחון התלוי, בעיקר בזכות השם המפתה שלו. השעה דיי מאוחרת, אבל אנחנו כבר כאן, אז לא נעשה טרק?

אנחנו עולות בגשם, מרגישות כמו בתוך ג'ונגל סבוך, ולבסוף השלטים מובילים אותנו לתצפית לעבר הקרחון התלוי, בכבודו ובעצמו. אנחנו מתפעלות, מצלמות. יש כאן עוד מסלולים, אבל אנחנו עייפות אני עייפה מדי. ובדרך חזרה אנחנו.. לא מוצאות את הדרך. בשיטוטים בין שבילים שכל אחד מהם נראה ממש מתאים עד שהוא פשוט לא, אנחנו מגיעות לאוהל יחיד שניצב ביער. מהאוהל מגיח איש גרמני. הוא נראה דווקא שמח, ביחס להפרעה הלא צפויה בשינה שאנחנו מספקות. סליחה, אתה יודע אולי איך יוצאים מכאן? הנחיות מסודרות מצילות אותנו. תוך זמן קצר, אנחנו בחוץ. רק שכבר חשוך מדי לטרמפים, ואוהל, כזכור, אין לנו. 

אנחנו ניגשות לבית הבודד שעומד בכניסה ליער. "חשבתי שאכל אתכן אריה!" זועקת הגברת. אנחנו שואלות אותה אם אפשר לשלם לה תמורת שינה באוטובוס הנייח שבו מתאכסנות המוצ'ילות. באוטובוס לא, יש לי שם דברים, אבל בואו... היא מובילה אותנו למעין ביתן גדול מעץ, ספק אסם ספק מחסן, מזיזה משם דברים, ועכשיו אין שם פחות או יותר כלום, אבל יש רצפה, תקרה וקירות,  וזה מספיק בשביל לפרוש את שקי השינה. אחרי היום הזה, שהיה נוראי מבחינה פיזית, לפחות אפשר להגיד שעברנו הרפתקה. אנחנו ישנות באסם!!! אני מתלהבת, וקופאת מקור. מי דמיין שהיום הזה, שהתחיל בעיר גדולה, ייגמר ככה..

הקרחון התלוי


פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina





פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,

יום חמישי, 17 בינואר 2013

18-19.12.11 - הלם סופרמרקט, או עכברות הכפר בעיר הגדולה


הטיול מלמד אותי, שוב ושוב, שני מוסרי השכל חשובים. אני לומדת כמה חשוב להקשיב לעצמי, ולעשות את מה שאני רוצה, כי לאף אחד אחר אין תשובות טובות יותר. אבל אני גם לומדת שכדאי לקחת טיפים מאחרים, במיוחד כשיש להם ידע שעדיין אין לי. 

בסרו קסטיו אנחנו פוגשות טרמפיסט שנוסע בכיוון ההפוך, מצפון לדרום. כל מה שהוא חווה, עדיין לפנינו - ממש כמו לראות סוג של פלאשבק לעתיד. העצה הטובה ביותר שהוא נותן לנו, היא בעצם כתובת של הוספדחה ביעד הבא שלנו - העיר קויאייקה. אחרי סיור למערות האינדיאנים (שטביעות הידיים שלהם מזכירות גרפיטי באופן מחשיד), אנחנו עומדות כהרגלנו לצד הכביש ומחכות שייקחו אותנו, בשעה טובה, לעיר הגדולה. מזמן לא היינו באחת כזאת.

נוף רגוע בפאתי קויאייקה
אוספים אותנו שני גברים חביבים, שאין להם מקום בתא המטען, אז אנחנו יושבות ומחזיקות את המוצ'ילות איתנו במושב האחורי. ממש לא נורא, ביחס לאיכות הטרמפ. משהו מוזר לי במבטא שלהם בספרדית, עד שאני מבינה שזאת פשוט לא שפת האם שלהם. אלה שני ברזילאים שנוסעים ברחבי ארגנטינה וצ'ילה ברכב. הם מספרים על המסע שלהם, אנחנו משתפות אותם במידע שיש לנו על המשך הקרטרה, והם, בטוב ליבם, לא רק מביאים אותנו לעיר, אלא לוקחים אותנו היישר לכתובת שאנחנו נותנים להם. בקרוב נגלה שהם חסכו לנו הרבה זמן. לחפש מקום לינה בעיר הזאת, זה אומר לחוות לא מעט פעמים את הדיאלוג העצוב הבא: "מאיפה אתם?" "ישראל" "אה... אין לנו מקום." לא שהצ'יליאנים כאלה אנטישמים, פשוט ישראלים יודעים לייצר רעש ובלגאן בכמויות מסחריות, ומשום מה הכישרון הזה מתגבר בחו"ל. כל כך חבל. למזלנו, עדיין יש צ'יליאנים ששמחים לארח אותנו.

בחצר ההוספדחה, אנחנו רואות לשמחתנו את האוהלים של החברים מתחילת הקרטרה. כל כך משמח לפגוש שוב אנשים שנפרדת מהם בטיול מבלי לדעת מתי תתראו שוב... אנחנו אוספות קצת טיפים על העיר (הם נמצאים כאן כבר יום שלם, ותק משמעותי בטיול כל כך דינמי) ואז יוצאות לאטרקציה המרכזית באזור: סופרמרקט. זה הרי דבר כל כך רגיל, לערוך קניות בסופרמרקט. אבל אם לא היית באחד כזה כמה ימים, ובאחד כל כך גדול ומרשים מבחינה חיצונית - כמה שבועות (במיוחד כשבימים האחרונים נסענו בטרמפים, ישנו בשקי שינה, ובכלל לא כל כך ידענו בכל רגע נתון איפה נהיה בעוד כמה שעות), זה באמת, באמת מיוחד. אנחנו ממש מתרגשות, מהלכות ומתלהבות ואפילו לא יודעות ממה להתחיל. זה דורש סיבוב התרשמות ועוד סיבוב שבו אנחנו באמת קונות דברים. עכשיו אנחנו כבר משקיעות בארוחות, וההשקעה הזאת נשמרת אצלי גם אחרי הטיול, אבל לא באופן יציב ורציף. הלוואי שהייתי משקיעה בארוחות הערב שלי היום כמו שהשקעתי בקויאייקה... 

החלטנו  להישאר כאן בעיר עוד יום כדי לראות מה יש לה להציע (רמז - לא הרבה), אבל כל שאר מתחרינו במירוץ הגדול כבר מיצו ולכן הם עוזבים. גם הפעם אף אחד לא יודע אם ניפגש שוב, יכול להיות שגם לא ממש חושבים על זה, אולי פשוט מניחים שלא. בבוקר אנחנו נפרדות מהם בחיבוקים, ויוצאות לגלות את העיר. 

אלפקות!

בדרך אנחנו נתקלות בדוכן שמוכר מעין עיגולים צהובים, שעשויים מבצק כלשהו שכולל דלעת. את העיגולים אפשר לאכול עם כל מיני סלטים ורטבים, הם נקראים סופפיאס, זולים כיאה לאוכל רחוב צ'יליאני וטבעוניים למהדרין! אני מאוהבת. כאן ברחוב אנחנו גם פוגשות חבורה של ארבעה בנים, שהולכים יחד איתנו למרכז המידע לתיירים. שניים מהם מצטרפים אלינו ליער שצריך לנסוע אליו במונית, כי בדרך יש כלבים מסוכנים. היער עצמו חביב, אבל משעמם להפליא. אני נהנית מהחברה ומהטיפוס על מעין מתקן-תצפית גבוה מעץ. בגלל אותם הכלבים, אני דיי חוששת מהחזרה, אבל בסופו של דבר אנחנו צועדים ברגל ושורדים את זה.

אחרי סיבוב בעיר (שכבר מקושטת לקראת חג המולד המתקרב), שותפתי ואני חוזרות להוספדחה, מכינות ארוחת ערב ומשוחחות עם צרפתי שנוסעים לאורך הקרטרה על אופניים (!) יחד עם אישתו. השיחה מעניינת, וגולשת גם לתחומים פוליטיים, שיחות כאלה מראות לי שוב ושוב, כמה שמצב מסויים יכול להיראות לגמרי שונה כשמנקודת המבט אפשר להשקיף רק על צד אחד. למרות הביקורת הרבה שיש לי על ישראל (ושאני משמיעה לעיתים קרובוץ כאן בארץ), בסיטואציה הזאת אני מוצאת את עצמי מסנגרת על המדינה שלי ומנסה להמחיש לרוכב הצרפתי את המצב המורכב שלנו. מי יודע אם זה משפיע, אבל אני לפחות יודעת שאמרתי את שלי. ככה מסתיים לו הערב השני בעיר הגדולה. הפוגה נחמדה, אבל מחר חוזרים למירוץ...

פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina





פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,

יום שישי, 4 בינואר 2013

17.12.12 - ויה סרו קסטיו

השעה: מוקדם מדי בבוקר - או לא מספיק מוקדם, תלוי את מי שואלים. המקום: על הקרטרה אוסטרל, בעוד עיירה אקראית שהספקנו להכיר, לאהוב ולמצות. המטרה: טרמפ ליעד הבא, והיעד הפעם - ויה סרו קסטיו. עד לא מזמן הייתי קוראת לזה "ויז'ה סרו קסטיז'ו", אבל אני כבר מתחילה להתרגל לדיבור הצ'יליאני.

 במהלך ההמתנה לטרמפים מתגבשים חוקים שונים. 1. טנדרים אדומים לא עוצרים. למה? לא ברור. אבל ככה אומרים, ולכן לתפוס טרמפ בטנדר אדום = דוז פואה. 2. אם אתה רוצה שיעצרו לך, עדיף שתהיה בחורה. או לפחות שתתלווה אליך בחורה. 3. כמו בכל תוכנית ריאליטי, גימיקים עוזרים. שלטים, אביזרים, בלונים. 4. אם ברכב שעלית עליו יש הרבה אנשים, לא בטוח שהנסיעה היא חינם. 

 את החוק הרביעי אנחנו עתידות לגלות היום. לתפוס טרמפים ברביעייה נראה בלתי אפשרי, הבנים הולכים קדימה ואנחנו מחכות קרוב יותר לעיירה. מיניבוס קטנטן עוצר לנו. אנחנו לא טורחות לשאול אם זה עולה כסף, אולי כי אני בסתר ליבי מעדיפה לשלם עוד כמה אלפי פסוס צ'יליאני (אלף אחד שווה לשבעה שקלים) ולא להמשיך לחכות. בפנים, בזמן הנסיעה (ואחרי שאנחנו חולפות במבוכה על פני הבנים, שמנופפים בידיים בטירוף לנהג שלא עוצר) אנחנו מתחילות לתהות. אני מנסה לשאול כמה עולה הנסיעה, אבל גם חלק מהנוסעים האחרים לא ממש מיודעים. בסופו של דבר, תמורת סכום כנראה סביר שאני כבר לא זוכרת, אנחנו מגיעות למחוז חפצנו.

אוטובוס הקסמים - מספק מזון לכל
האטרקציות במחוז חפצנו כוללות מסעדה שנמצאת בתוך אוטובוס נייח (סלט! איזה כייף!), טרק בהרים (פירוט המסלול משורבט בעברית על תחנת האוטובוס), וטביעות ידיים של אינדיאנים, אותן נלך לראות למחרת.

  אנחנו מחליטות לישון בקמפינג, בשקי שינה תחת האוויר הפתוח. הבחור שעובד בקמפינג מרחם עלינו, ובגלל היותנו המסכנות היחידות שם, הוא מציע לנו לישון בביתן העץ שמשמש גם מטבח, בלי תוספת תשלום. הקמפינג לא ממוקם ממש ברחובות העיירה, אלא הדרך המובילה אליו היא מעין סטייה מהקרטרה אל תוך הצמחיה למטה. אנחנו מתמקמות, עולות חזרה לעיירה ומתחילות לצעוד לעבר הנופים הנחשקים. אני מחליטה דיי מהר שלא מתחשק לי לצעוד יותר מדי, ונשארת על שפת הנחל, דיי קרוב לעיירה. שותפתי ממשיכה.

 מאוחר יותר אני חוזרת לעיירה ומחפשת חיבור אינטרנט. כאן בעיירות, רוב העסקים שייכים למשפחות מקומיות ונמצאים בתוך הבתים שלהן, כך שזה לא נדיר למצוא הוספדחה, סופר ואינטרנט קפה במקום אחד. אני משתמשת בסקייפ, ומדברת סוף כל סוף עם שותפתי היקרה (השנייה, לדירה בארץ) ועם ידיד טוב. השיחות נמשכות שעות, עד שבעלת המקום מסלקת אותי ואני מתחילה לצעוד לכיוון הקמפינג. 

 ירידה לא מדוייקת מהכביש הראשי מובילה אותי למקום שבו אני שומעת נביחות של כלב שמיועדות ללא ספק אליי. אני חוזרת לכביש, מנסה לרדת ממנו במקום אחר, לא מצליחה להשיג בטלפון את שותפתי (הפעם זו שוב שותפתי לטיול), ומרגישה אבודה. במלוא מובן המילה. אני בעיירה צ'יליאנית רחוקה, בחושך, הכל סגור ואין אפילו את מי לשאול לגבי הקמפינג. העובדה שאין לי ברירה אלא להמשיך ולחפש היא כנראה זו שמובילה אותי בסופו של דבר חזרה, קצת לפני התקף הלב. שותפתי כבר התחילה להכין ארוחת ערב, אני מצטרפת אליה, ובזכות הבחור טוב הלב, גם הלילה אנחנו לא ישנות מתחת לגשם.
עוד מנופי הקרטרה המופלאים
 פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina




פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,

יום שישי, 28 בדצמבר 2012

16.12.11 - ממשיכים במירוץ


לחלקנו יש רעיון חביב שכזה - צריך להתחיל לתפוס טרמפים ב-5 בבוקר. 5 בבוקר! כנראה שלא הייתה אפילו פעם אחת שבה באמת קמנו ב-5, אבל ייאמר לזכותנו שהייתה שאיפה כזאת. כך או כך, גם היום אין לנו הצלחה מסחררת עם הטרמפים. אחרי שקיפלנו את הדברים, אנחנו מחכים בקרוז מאייטן, מגיע אוטובוס ליעד הבא – פוארטו ריו טרנקילו, המחיר סביר לגמרי, הבנים לא רוצים להמשיך לחכות, וגם שותפתי ואני – למרות הנחישות שלנו לקחת רק טרמפים – עולות ביחד איתם.

ריו טרנקילו - בספרדית, נהר רגוע. כזו היא העיירה, רגועה, כמו כל העיירות שאנחנו מגיעים אליהן לאורך הקרטרה. כאן האטרקציה המרכזית היא שייט למערות השיש באזור. אנחנו רצים לברר מחירים, אחר כך מחפשים מקום לינה – כאן זה נקרא הוספדחה, וזה אומר בדרך כלל שהלינה היא בבית של משפחה, שמקציבה כמה חדרים למטיילים (ולפעמים גם את החצר, למי שמצוייד באוהל).

אנחנו משאירים את הדברים שלנו בהוספדחה, ויורדים בחזרה לחוף כדי להתחיל את השייט למערות השיש. המדריך שלנו בשייט – שגם משיט את הספינה, וגם מספר על המערות – הוא בחור צ'יליאני מקומי, בערך בגילנו. רותם מספר שהוא עשה קורס ספרדית בארץ, וכל כך מרשים לראות שהוא – בניגוד להרבה מטיילים - ממש משתמש בספרדית, גם כשזה מצריך מאמצים. אנחנו מדברים עם המדריך על חיי הלילה המקומיים (שלא ממש קיימים כרגע... אבל יש תכנון לפתוח פאב מקומי), וגם – כמובן – על ישראל. נשאלת השאלה התמוהה מעט, האם אנחנו יכולים לגור מחוץ לישראל? ורותם מייד אומר, אנחנו יכולים, אבל לא רוצים...
   
בהחלט חווייתי, השייט הזה, ובעיקר הדרך חזרה: הגלים החזקים מקפיצים את הסירה, כולנו בחליפות הצלה כתומות, מרגישים קצת כמו על רכבת הרים מימית, ואחרי שנמאס לנו לחפור למדריך, מתחילים לשיר שירים בעברית. "עכשיו עם המילה רוח", "עכשיו עם המילה גלים", המשחק שמעביר לשותפתי ולי את הזמן לאורך הטיול. המדריך מצידו מנסה ללמד אותנו שירים מקומיים. כשאנחנו מגיעים למערות עצמן, הוא משיט את הסירה ממש לתוכן, ושם אנחנו יורדים, מסתובבים, מצטלמים...

אחרי השייט אנחנו רוצים לנצל את הזמן ולטייל קצת. כל זה מתרחש ביום שישי, יש דיבורים על זה שצריך לעשות "ארוחה חגיגית", בטיול הסטנדרטים לארוחה חגיגית קצת אחרים – בסופו של דבר אנחנו מכינים שקשוקה ופסטה. אבל בינתיים אנחנו מוטרדים קצת מהגבלת הזמנים, מותר להשתמש במטבח ובמקלחת רק עד שעה מסויימת (בכל זאת, מתארחים בבית של משפחה) – אז הטיול שלנו באזור לא ארוך במיוחד. אנחנו מגיעים לחוף אגם שמזכיר קצת חוף ים ושם רובנו טובלים במים בכל מיני רמות.


אני לא רוצה לספר על היום הזה סתם כך, בלי לציין משהו חשוב. אמנם עכשיו נוח לי להיזכר ולשפוך את המילים למקלדת, אבל בפועל, הלינה הספונטנית בשטח, התכנון לישון שוב באוהל, הגעגוע למקלחת - בזכות כל אלה, אני עצבנית למדי. גם השיחה של ארוחת שבת ושירי שבת נראית לי צבועה ולא קשורה, מה פתאום בשישי בערב כולם נהיים לי דתיים? הימים המכעיסים האלה בטיול עוזרים לי לפתח שיטה משלי להתמודד. כשהכל נראה גרוע, אני פשוט מונה לעצמי בראש את כל מה שמפריע לי, לא מצנזרת, מחפשת עוד ועוד נקודות שליליות, עד שכבר אין לי מה להגיד. ואז מגיעה העצמי האחרת, חצי צוחקת. זהו? זה כל מה שיש לך להגיד? היא מסתכלת עליי במבט אירוני, מזלזל מעט, לא בי כמו בתלונות שלי. אני נאלצת להסכים איתה, ולאט לאט אני נרגעת. אמנם לא הכל מושלם, ולא הכל לפי התכנון, אבל האם זה באמת כזה נורא? 

אני לא מפסיקה לדבר על הספר שהכינה לי חברה שכבר טיילה בדרום אמריקה. אחד המקומות ששמעתי עליהם ממנה הוא האי צ'ילואה, שנמצא בצ'ילה אבל שונה מצ'ילה ה"קונטיננטלית", גם במזג האוויר וגם בתרבות. בינתיים אנחנו יודעים בעיקר שבצ'ילואה יש תרבות של מיתולוגיה, כל מיני יצורים ומפלצות שהתושבים מאמינים בהן או לפחות האמינו פעם, אבל גם שם עוד אמצא את עצמי בעתיד הלא רחוק.

נושא השיחה המרכזי הוא כמובן חוויות הטיול עד כה, ואנחנו מתחילים לעשות מעין תקצירים – זה אומר שנזכרים מה היה עד עכשיו, אפשר מההתחלה עד עכשיו, אפשר מעכשיו ועד ההתחלה, אבל לא מספרים את זה בתור סיפור, אלא עושים חיקויים של עצמנו מאותם הימים. מעין רצף חיקויים כזה שנועד להעביר לשומע את חווית הטיול ב"לייב"... הבנים מספרים ואנחנו נקרעות מצחוק, אחר כך אני מנסה לעשות תקציר של הטיול של שותפתי ושלי.

גם טרמפיסטים מתוסכלים דואגים להדגיש כל הזמן כמה טרמפים הם הבחירה הטובה, וכמה לא היינו רוצים לעשות את המסלול הזה בואן עם עוד 15 ישראלים. והנה, לאותו ההוספדחה שאנחנו מוצאים, מגיעים גם החבר'ה שנוסעים בטיול המאורגן בואן, ואנחנו בעצם מכירים כמה וכמה מהם. אנחנו אוכלים ארוחת ערב, מתערבבים בהמון, יש תחושה של טיול שנתי כזה, החצר והחדרים מלאים בישראלים... אני יושבת לדבר עם מישהי שמטיילת לבד כבר כמה חודשים טובים. היא ואחד משותפיי לאוהל מדברים על תאריכי החזרה, התאריכים עדיין ברי שינוי, וניצתת אצלי קנאה ביכולת הזאת לטייל בלי מועד חזרה, בלי תאריך תפוגה, משהו שלא מומש עד עצם היום הזה, אבל כולי תקווה שזה עוד יגיע ויקרה.

כך נגמר לו עוד יום, לאט לאט כולנו שוב מצטופפים באוהל בחצר, והולכים לישון לקראת עוד בוקר של טרמפים וחוסר ידיעה...


 פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina




פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,
הירשם ל- רשומות (Atom)