פיסת שלווה: 23-26.12.11 - צ'ייטן ממשיכה לחיות

בצ'ייטן לכולם יש זמן. לא רק לנו, שמחכות למעבורת לעבר הלא נודע, אלא ממש לכולם. לאן יש למהר, בעצם? הנסיעה למעיינות החמים באמריו, ביום השני שלנו כאן, נקבעה לאחת בצהריים. אני מגיעה ברבע לאחת, חוששת שכבר מאוחר מדי להודיע שאנחנו מצטרפות, ושלא נוכל לנסוע. אבל ניקולס, שלוקח אותנו לשם ברכב שלו, מתחיל לדון איתי בהבדל שבין "ערב טוב" ו"צהריים טובים" בעברית (הוא עוד ירשים אותנו עם אוצר מילים רחב), ואז נוסע לאכול. באחת ורבע הוא חוזר, פורק שני זוגות אופניים מהואן שלו, ועוזר לבעלי האופניים לנקות אותם. בינתיים, הילדות הבילינגואליות שלו (אנגלית וספרדית) מנקות את הרכב שבו ניסע למעיינות. אחר כך ניקולס שולף גיטרה קטנה ומתיישב לנגן עליה. כולם מחכים בסבלנות, מקשיבים. אנחנו הישראליות היחידות בקבוצה, ואף אחד כאן לא מתלונן על העיכוב, לפחות לא בשפה שאנחנו מצליחות להבין.

שותפתי מלאת אנרגיות כרגיל. אני לעומתה מוותרת על הסיורים בימים הבאים. זו החופשה שלי מהטיול. אני מתעוררת מאוחר, אוכלת בנחת, ובעיקר משוטטת - בין הבית של ריטה, המארחת שלנו, לסופרמרקטים הקטנים, לבתים הנטושים, למקום היחיד שבו יכולים לכבס לי את הבגדים (וגם שם, העסק מתעכב בגלל חג המולד). באופן פרדוקסלי, ממש רגוע כאן: צ'ייטן כבר נחרבה, כבר נהרסה, והיא שרדה את זה. מה כבר יכול לקרות? בדיעבד, אני חושבת שהצ'ייטנים מלאי אמונה. לא אמונה תמימה וחולמנית, אלא קשוחה, מגוננת, של מי שכבר חווה את הגרוע מכל. אמונה מתובלת בנחת, בשלווה, בהודיה על הקיים.

בחוף שבו אנחנו צופות בשקיעה, אין ערימות חול זהובות, או שמש ורודה שמתגלגלת לתוך מי טורקיז נוצצים. הוא אפרפר, מסתורי, ומושכים אותי הצללים, העקבות, הסירה ההפוכה, שאריות ההרס, השילוב בין הקיים לנעלם. השמש שוקעת מאחורי הר שמזכיר בצורתו את הנחש שבלע פיל מ"הנסיך הקטן", בצד השני מתנוסס הר געש, ובשמיים המעוננים מתחולל מופע אורות מרהיב. למחרת השמיים צלולים לחלוטין והשקיעה נראית לגמרי אחרת. לצלם, לתעד, לנסות להמחיש. עוד תמונה ועוד תמונה. המלחמה חסרת סיכוי.

כל יום כאן הוא נחוץ, גם אלו שכביכול לא קורה בהם כלום. אני זוכרת שיחת טלפון עם חברה, ביום ההולדת שלה. איך הטיול? מושלם. כל רגע ורגע. אני עוד אחזור לכאן. אחרי חג המולד, אנחנו אורזות את עצמנו ומתחילות הפלגה של חמש שעות, שתיקח אותנו לאי צ'ילואה.