‏הצגת רשומות עם תוויות שיחות עם עצמי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שיחות עם עצמי. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 7 במרץ 2013

The Chronic Hopeless Floor

CHF.

It's the Chronic Hopeless Floor.

Which was the nickname for a specific floor in a specific psychiatric unit.

But also a name I decided to use for those times when everything seems... well, hopeless and unrepairable by any means. Except maybe the means of endlessly rereading HP books. Which might not always work.

So I'm trying to play with this idea that when you feel like hope is gone, it doesn't mean that it really is gone. It doesn't mean that Everything Absolutely Sucks. It means that right now you're on the Chronic Hopeless Floor.


What are the characteristics of the CHF?

  • Everything Seems As If It Absolutely Sucks. Which doesn't mean that it Absolutely Sucks. It's just that this floor has a superpower. It makes stuff seem like something which it actually isn't. And it likes to use it in an Evil way.
  • For instance, it seems like there's no way out. But actually, the floor is surrounded by an Illusion Charm which conceals all the ways out. Those ways are absolutely invisible. Existing, but invisible. So invisible you can't even imagine them being visible. Not while you're on this floor, anyway.
  • Time passes too slow. Whatever counts as slow for you, here it's even slower.
  • This is a floor of unhappiness. Because the moment you enter it, happiness is forgotten. It becomes as invisible as the way out (together with Hope, Faith and Dreams).

What should you also know about CHF?

  • This floor creates an illusion of stopping time. You can't make any conclusions here about what will happen when. Which makes you believe that you'll stay on this floor forever. But this is not a quality of the universe. It's just a quality of this floor.
  • It's horrible to be on the CHF. Really. It drains hope and happiness out of you like a Dementor. But it's just this one floor. There Are Other Floors.
  • Being on this floor does not prevent you from getting to other floors. And on the other floors, noone cares that you've been here. Many of them have been here themselves. Or will be eventually.
  • The CHF is designed like an endless universe, impossible to escape from. But it's really just a Floor.
  • You can be sad and lost and angry and broken here and Noone Will Care. Which might suck. But it might also be useful, because you can be those things as long as you want to.
  • And when you get used to it, you might even come here on purpose, to feel this stuff when you think that you need to feel it, and then return to other floors, when you feel like you're ready.
  • Because you CAN exit this floor. You just can't really see the exit. But wander on, and eventually you'll stumble out of it.
  • You are meant to be chronically hopeless on the CHF. That's the purpose of this floor. So if that's how you're feeling, congratulations. You're doing it right.
  • But you're also meant to visit all of the floors. Not just this one.
  • And that's why, if right now you're on the CHF, even if it hurts so bad and tears you into pieces, you can still survive it. Because other floors also wait for you. They're not in a hurry. They know that you'll arrive. Eventually. As soon as you'll stumble out of this one, you'll probably be rolling into one of them.

What does the CHF want?

  • Accepting of its existence. It doesn't like you saying that it's NOT THERE. It feels nicer when you say something along the lines of, it's there, but I'm not on it right now.
  • To feel important. It's part of the building, after all.
  • To be a part of your path. Some passages to the other floors (invisible until you enter them, of course, but passable) exist on the CHF only. It wants to guide you through them. There's no other way.

What can you say to the CHF?

I'm here.
I don't like being here. I might even really hate it. I feel as if I'll be here forever, and as if nothing can change it. I KNOW that nothing can change it.
But I also know, that me knowing this, is a part of your Super Floor Qualities.
I'm here. I'm talking about the fact that I'm here right now, even if I absolutely hate it.
I can't see the exits. I can't even imagine that there are exits. But I know that you want me to stay here because you think that I can eventually pass through them.
Time is crawling, and it's hard to be as patient as you want me to be.
But I accept you. I accept your existence in the building. And if I'm not accepting you, I'm accepting the fact that I can't accept you right now. Or I'm trying to accept it.
To be short, there's something that I'm trying to accept.
I'll probably have to stay here for as long as you think that I must, and I don't like it. But I'll try to trust you to guide me towards my next floor.
I can't even believe all of this all of the time.
But there might exist things that are true and that I can't see right now. 
So for the sake of those things, I'll be wandering around here.
Until we part.

Love them metaphors?

Yeah.

יום רביעי, 2 בינואר 2013

(חלק מ)הדברים שלמדתי ב-2012


אני יודעת הכי טוב.
כבר גיליתי קודם שברוב המקרים, יהיו לי התשובות הנכונות ביותר בשביל עצמי.
השנה גיליתי את זה שוב.

להיות ברע, להיות בקשה.
ידעתי שאני יכולה להיות האופטימית, השמחה, זאת שמשדרת רוח חיובית בכל מצב.
אבל זה בסדר גם לא להיות במקום הזה. גם לדבר על הקשיים. בלי "אבל", ובלי "יהיה טוב", אלא פשוט ככה, על מה שרע, כמו שזה. יהיו אנשים שלא יידעו להתמודד את זה. יהיו כאלה שכן. כדאי למצוא אותם. 
גיליתי שלהיות במקום הרע, הכועס, העצוב, המאוכזב, זה לפעמים ממש מחזק. למרות הפחד להיתקע שם. גם כשעוברים דרך המקום הזה, בסופו של דבר, חוזרים גם לדברים האחרים. הם מחכים בסבלנות.
ומעבר לזה, לפעמים בא לי להיות במקום הרע. במקום של זאת שמתלוננת, שמתבאסת, ששואלת שאלות בלי תשובות. בא לי להיות כזאת. בלי סייגים. ואני יכולה לעשות את זה ועושה את זה ובאופן מפתיע-אבל-לא-באמת זה דווקא עושה לי טוב. 
  
איזון.
זה שמשהו משפיע עליי בצורה חיובית, לא אומר שאפשר להפריז במינון שלו. להפריז במינון = לצאת מאיזון = לא כייף. גם לדברים טובים אני צריכה לשים גבולות. לא בטוח שהם יהיו טובים בכל כמות.

לפעמים ה"איך" לא פחות חשוב מה"מה".
מינונים מוגזמים, דרכי פעולה לא נוחות, לוחות זמנים עמוסים, תזמונים גרועים - כל אלה יכולים להפוך משהו מתרופת פלא לרעל מסוכן (או דוגמה שנשמעת פחות קיצונית).

כשלא בוחרים בכלום, לא קורה כלום.
בניגוד לאשליית ה"כשלא בוחרים בכלום, הכל פתוח". נכון שבחירה מכוונת לדרך מסויימת, אבל היא גם מאפשרת, בתוך הדרך הזאת, למצוא את הכיוון הייחודי שלי.

ללכת קדימה לא מבטיח ששום דבר לא יחזור.
אני מרגישה שאני חוזרת אחורה שוב ושוב. אולי אני מצפה מעצמי להיות במקומות לגמרי חדשים ואז רגרסיות שוברות אותי. אבל לא סיימתי הרי עם שום רגש בחיים שלי. הכל יחזור, בכל מיני שילובים וסדרים, ולכן אין טעם להיאחז ככה, להיתלות ברגשות מסויימים ובמחסור ברגשות אחרים. הרגשות יילכו ויחזרו, כל פעם דרך חוויה אחרת, ועדיף פשוט להישטף בהם, גם אם לפעמים זה יכאב.

הרבה משאבים בחיים שלי לא משרתים אותי בדרך שהייתי רוצה.
זה מורכב. אבל דיי מסכם את העניין. משאבים שאין לי שימוש בהם. משאבים שיכול היה להיות בהם שימוש אבל הם לא מנוצלים. משאבים חסרים לדברים שחשובים לי. משאבים שאני לא משיגה כי אני מלאה במשאבים אחרים, וזה יוצר הרגשה של שפע שהוא בעצם דמיוני - למשאבים אין תוצרים מספקים.
(פסקה שקיבלה משמעות נוספת אחרי שכתבתי אותה)

כל מיני דברים שאני אומרת לעצמי ולאחרים על עצמי, הם לא נכונים.
למשל, העניין הזה שכביכול אני מקבלת את כולם באשר הם. לא מקבלת! מלא דברים מעצבנים אותי! בין אם זה לגיטימי או לא! זה מעצבן! וזהו.
או הקטע הזה שלא כזה אכפת לי מנושאים מסויימים. אכפת לי מאוד. רק שמכל מיני סיבות שאני בעצמי לא בטוחה בהן, זה נדחק למקום רחוק. אבל כשאני נותנת לזה להתקיים, זה לגמרי קיים. 
או שמספיק לי להפיק ממשאבים מסויימים רק משהו חלקי, אם בכלל. זה לא מספיק לי! זה לא כייף לי ככה. ולהודות בזה זה הצעד הראשון בדרך ללעשות עם זה משהו.

עוד פערים.
בין הפנים לחוץ, בין הסיפור ליומיום.

י צ י ר ה.
אני צריכה ליצור כדי לחיות. לכתוב. להמציא. אמנות. מלאכת כפיים. אלה לא חלומות או רצונות, אלא צרכים קיומיים.

הפחדים הגדולים, והחלום הגדול - מרחפים שם ברקע כל הזמן.
הם משפיעים על רוב המעשים שלי בעוצמה שלא שמתי לב אליה עד עכשיו.

חלומות ילדות.
 הם חשובים. אם לא מגשימים אותם, הם יישארו בסביבה לנצח, יחפשו את ההזדמנות. נקודה.

הדבר הזה שעליו ביססתי את התחושות שלי לגבי החיים, הוא לא בדיוק הדבר הזה.
הדבר הזה עבר הרבה שינויים ותהפוכות. וגם אני. ובעצם היום הכל מאוד מאוד שונה ולכן גם הדברים שלא יכולתי לאפשר בגלל הדבר הזה... יכולים להתאפשר. וזה מדהים. ואני עוד צריכה להתרגל לזה שהכל שונה ושהדבר שנתתי לו להגדיר אותי בצורה מסויימת הוא בעצם לא כל כך רלוונטי כבר להגדרה הזאת.
תודה לך, פסיכודרמה.

לבחור את מה שעושה לי טוב - זאת תמיד התשובה.
רק שלפעמים צריך לחדד את השאלה.

יהיה ממש בסדר.
גם כשכל הסיבות מצביעות על כך שלא. עדיין יהיה. יסתדר. איכשהו. זה מה שנקרא אמונה.

שינה זה ממש ממש ממש חשוב. ומשפיע על הכל.
ולכן בשלב זה אני הולכת לישון.

שתהיה לכולנו 2013 מדהימה, גם היא לא תהיה כזו כל הזמן, ולא באופן בלעדי. היא עדיין תהיה. 


יום שני, 29 באוקטובר 2012

לשלח את ההגיון בדאגה

אף אחד אחר לא יפתור לי את זה.

אני יכולה לשתף אחרים. כדי להוריד את זה מהלב. כדי להעסיק את עצמי במשהו בינתיים.
אני לא צריכה פתרונות, או שיגידו לי שיהיה בסדר. רק לזכור שאני סומכת על עצמי שאני יכולה להתמודד עם זה לבד.
בין אם אשתף או לא אשתף - הדברים יחלפו. גם אם אני אבחר במשהו ואתחרט - זה בסדר. גם אז, הכל יחלוף.

אני יכולה להתמודד עם זה.

כן, עדיין יש את השאלה מה יקרה ואיך. אבל השאלה שהתשובה שלה באמת משפיעה היא - מי אני? מי אני בוחרת להיות לנוכח מה שקורה? גם אם זה לא לגמרי ברור מי אני רוצה להיות, ואיך אני אהפוך להיות מי שאני רוצה, עדיין אני יודעת שאני יכולה לבחור להיות מי שארצה.

ובין אם אבחר להיות כך או אחרת - 

ה"אחרי" יגיע.

יגיע הרגע שבו זה יהיה מאחוריי. גם הפחד הזה שאני מרגישה עכשיו, יהיה נחלת העבר, ואני אסתכל עליו ממורד ההר והוא יהיה אי שם למטה, מאחוריי, רחוק רחוק רחוק.
גם אם עכשיו זה ענקי ובכל מקום והדבר המפחיד ביותר בעולם, ממרחק - זה ייראה אחרת.

הבחירה בידיי.

אני יכולה לדאוג במשרה מלאה.
אני יכולה לא לדאוג בכלל.
אני יכולה לבחור בכל אפשרות אחרת, בסקאלה שבין שתי אלה.
אני יכולה לשפוט את עצמי על הבחירה שלי מבין האפשרויות האלה, או להאמין שביצעתי את הבחירה הטובה ביותר.

הבחירה האם לדאוג לא תשפיע על התוצאה, אלא רק על התחושה שלי בדרך.

אבל לא משנה במה אבחר, הכל יגיע, והכל גם יחלוף. או במילותיו של האגריד - 




                 "What's comin' will come, and we'll meet it when it does." 


יום רביעי, 26 בספטמבר 2012

אז גב' קנאה ואני ישבנו לשוחח על ג'ינסים...

לפני יותר מ-16 שנים, הלכתי עם קבוצה של אנשים לאסוף פטריות ביער. ילדה אחרת מצאה את הפטריה הראשונה, כתומה כזאת, ואני ישר רצתי לספר על זה למבוגרים. תוך כדי הסיפור, התחלתי לבכות... בעצם רצתי למבוגרים כדי לבכות על זה שהיא מצאה פטריה לפניי. העציב אותי שהיא מצאה פטריה, כי גם אני רציתי למצוא ולא מצאתי.

עברו הרבה שנים, ולאורכן הרגשתי שוב ושוב, שאם למישהו אחר יש משהו שאני רוצה, הקנאה כל כך חזקה ומכאיבה שהיא ממש הורסת אותי מבפנים.

נניח שלחברה טובה שלי, קורה משהו טוב.
למשל, היא הולכת וקונה ג'ינס. (אמנם קניית בגדים היא נושא בעייתי בפני עצמו. אבל זאת מטאפורה. לקחתי אותה מאיפשהו, אבל היא יכולה לסמל כל דבר שבעולם.)
היא מספרת לי שהיא קנתה ג'ינס, ולא סתם - ג'ינס שממש מתאים לה באופן מושלם.

משם, זה הולך בערך ככה...

קול אחד בראש שלי:
היא קנתה ג'ינס! את לא קנית ג'ינס. לא בטוח שבכלל יתנו לך להיכנס לחנות ג'ינסים. את בכלל יודעת איפה יש אחת כזאת? את לא [כל התכונות הטובות שעוזרות ברכישת ג'ינס], ובגלל זה גם אף פעם לא תמצאי ג'ינס, ואם לא תמצאי ג'ינס מתאים, אז בעצם מה הטעם? זה הדבר הכי חשוב בעולם, עזבי אותך מחולצות, חצאיות, שמלות ונעליים, הרי מה כל זה שווה אם אין לך ג'ינס?

מילא אם לאף אחד לא היה ג'ינס. אבל הנה גם לה יש, בעצם לכולם חוץ ממך יש, ואם אין אז תיכף יהיה, וזה אומר שאת כבר לא תהיי מגניבה מספיק בשבילם אם אין לך ג'ינס. כלומר שבקרוב את תישארי בלי ג'ינס ובלי חברים. שזה כמובן רק מוכיח כמה שלא מגיע לך שום ג'ינס מלכתחילה.

קול שני בראש שלי: החברה הכי טובה שלך קנתה ג'ינס! את יודעת כמה היא רצתה את זה, את מבינה כמה היא בטח שמחה, ובמקום לשמוח בשבילה, את חושבת על זה שאין לך ג'ינס. את זבל של בן אדם.

קול שלישי בראש שלי: תתאפסי על עצמך כבר, אז אין לך ג'ינס. למי אכפת? ומי בכלל הבטיח לך שיהיה לך ג'ינס?

בימים האחרונים, החלטתי שהקולות בראש שלי ואני, או יותר נכון הקנאה (שהיא גם מעין מפלצת ירקרקה) ואני, נדבר על זה.

אז דיברנו.

אני: אני לא יודעת איך להגיד את זה בעדינות... למה את עושה לי את זה?!?!?!

קנאה: עושה לך מה? אני בסך הכל מראה לך מה אין לך ואת רוצה. למשל, ג'ינס.

אני: אבל אני יודעת מה חסר לי. ברור שתמיד יש עוד דברים, אבל אני כן מודעת לדברים שהייתי רוצה ואין לי, זה גם לא דברים כאלה יוצאי דופן. מי לא רוצה ג'ינס? נראה לך שאני באמת אשכח את זה?

קנאה: ברור שכן, כי אם זה באמת היה חשוב לך, היית הולכת ועושה משהו. אבל את לא עושה שום דבר. אולי אם תראי שלאחרים יש, שזה אפשרי, תתחילי להזיז את עצמך ולעשות משהו.

אני: את מתכוונת שאת רוצה שתהיה לי מוטיבציה?

קנאה: כן! משגע אותי שאת לא עושה מספיק בשביל דברים שאת טוענת שכל כך חשובים לך!

אני: קודם כל, טוב שאת אומרת את זה. רשמתי לפניי. אבל, זה ממש לא נותן לי מוטיבציה כשאת מציגה את זה בצורה שבה את מציגה את זה.

קנאה (מופתעת): לא?

אני: לא. מה שאת גורמת לי לחשוב, זה שהיקום מייעד לאחרים דברים שלא יכולים להיות לי, ושכל המאמץ שלי הוא לחינם.

קנאה: אז אולי תתחילי להתאמץ יותר. זה בדיוק מה שאני אומרת!

אני: אבל כשיש לי את המחשבות האלה, אני לא ממש במצב לחשוב על לשנות את הדברים שאני עושה, או לחשוב איזה מטרות אני בכלל רוצה להשיג. אני דיי עסוקה בלהרגיש רע עם עצמי. אני כן חושבת שאת רוצה לעזור לי. אבל כשאני מקשיבה לך אני לא מצליחה לשמוע את זה.

(בערך בשלב הזה, אני מרגישה שאנחנו קצת פחות צועקות אחת על השנייה, ומתחילות להקשיב באמת)

קנאה: את בטוחה שאת מקשיבה לי? חשבת פעם שאולי חלק מהקולות האלה שאת שומעת, הם לא אני?

אני: האמת שלא ממש, אבל זה נשמע הגיוני. יש סיכוי שלפעמים אני מתבלבלת בינך, לבין עצמי-שלא-חושבת-שמגיעים-לי-דברים-טובים?

קנאה: יכול להיות.

אני: אבל לפעמים זאת כן את?

קנאה: תראי, אני בסביבה. אבל כשאת מקנאה באחרים, את בעצם בכלל לא מקנאה בהם. תנסי לדמיין, מה קורה אם חלק אחד בך, מקנא בחלק אחר.

אני: את מתכוונת שיש בי חלקים שלא מרוצים, והם מקנאים בחלקים שכן מרוצים, ביכולת שלהם - שלי - להנות.

קנאה: נכון. ואז יש גם את החלק שמלכתחילה, לא חושב שבכלל מגיע לך להנות, אז מרגיז אותו שהחלקים האלה נהנים להם. הוא מקנא....

אני: ולכן הוא מנסה להראות לחלקים המרוצים והשמחים, שלא באמת יכול להיות להם טוב ושלאחרים תמיד יהיה יותר.

קנאה: ויש גם את החלק האופטימי שכל כך קל לו לקבל דברים בשמחה, והוא לא מבין איך את לא עושה את זה במקרה הזה, וזה מתסכל אותו! ממש.

אני: אז הכאב הזה, שאני מאשימה אותך בו... הוא בסך הכל סוג של דיסוננס בין החלקים השונים שלי. כאילו, זה שלאחרים יש ולי אין, זה בכלל לא העניין פה.

קנאה: בדיוק. כמו שאמרתי לך קודם, אני בסך הכל רוצה שתהיה לך מוטיבציה, אז אני מזכירה לך שזה משהו שחשוב לך. אני חושבת שמתלווה אצלך הרבה כאב, לכל הנושא הזה של לחשוב מה את רוצה בשביל עצמך ומה את מאמינה שמגיע לך, ולפעמים זה יכול להיראות קשור למה שיש או אין לאחרים..

אני: אבל זה בכלל לא העיקר. אז אני לא בן אדם כזה קנאי כמו שחשבתי!

קנאה: בכלל לא. (מה שהיא בטח חושבת לעצמה ולא אומרת: "מה שכן, את מופרעת לגמרי, אבל לא נראה שזה מטריד אותך במיוחד, אז נעזוב את זה כרגע.")

אני: וגם כשאני מקנאה, אני הרי יודעת לא לייחס לזה כל כך הרבה חשיבות, ולא להתבאס בגלל שלאחרים יש ולי אין.

קנאה: הלוואי עליי..

אני: אולי זה באמת חלק מהעניין, שקשה לי לקבל את זה שאני יודעת להתמודד עם זה כל כך יפה, אז אני קצת משתיקה את החלק שיודע לעשות את זה. לא ממש אני, אלא העצמי-שקשה-לה-כשטוב-לי.

קנאה: היא לא כזו נוראית, את יודעת. תחליפי גם איתה כמה מילים בהזדמנות. אנחנו כבר נהיה בקשר, טוב? (מתרחקת לאט לאט)

אני: אני אחליף, אבל רגע.. בעצם יכול להיות שאני מכניסה כל מיני דברים אחרים, לקטגוריה של קנאה, כי קשה לי להתמודד עם מה שהם באמת.

עצמי-שמקשיבה-לי-בלי-לשפוט 
(שצצה לפתע פתאום): ומה הם באמת?

אני: למשל, זה שאני נוטה להקדיש הרבה זמן, מאמצים ומחשבות לאנשים שחשובים לי. אז אם הם פתאום הולכים ומוצאים ג'ינס, זה אומר ש: א. הם כבר לא צריכים אותי, כי יש להם ג'ינס. ב. הם כבר לא צריכים את העזרה שלי בחיפושי ג'ינסים. ג. שני הדברים הקודמים מפריעים לי בעיקר כי זה אומר שעכשיו יהיה לי קשה יותר להתחמק מלהפנות מבט לעבר עצמי, ואני אצטרך לחשוב על לחפש לעצמי ג'ינס, או חולצה, או מה שזה לא יהיה. אפילו לחשוב זה מפחיד! אני כבר לא מדברת על לחפש.

עצמי-שמקשיבה: אז לשמוע שהם מוצאים להם ג'ינס, בעצם גורם לך להרגיש שאת חייבת עכשיו לחפש ג'ינס, כי להם כבר יש.

אני: כן, וחוץ מזה, אם לא הייתי רוצה ג'ינס, לא היה לי אכפת כל כך אם יש להם או אין להם. אז זה פשוט מזכיר לי את מה שאני כבר יודעת.

עצמי-שמקשיבה: וזה מפריע לך שאת פתאום צריכה חייבת להתעמק בקשיים ובמכשולים של עצמך, ולעשות את הצעדים במו רגלייך, וזה הרי דורש יותר אומץ מאשר לייעץ לאחרים. זה ממש מפחיד אותך, לדמיין שתצטרכי לאזור את כל האומץ הזה.

אני: לגמרי.

עצמי-שמקשיבה: ולצד זה יש את האפשרות הנוראית שנניח, תמצאי לך ג'ינס, וכל המחשבות המפחידות שמתלוות לזה.

אני: כן, אפשרות מדהימה ונוראית ביחד. זה ממש מבלבל... חוץ מזה, אני גם כועסת על עצמי שאני בכלל מרשה לעצמי להחליט שמגיע לי ג'ינס, סתם ככה.

עצמי-שמקשיבה: וזה החלק ההוא שדיברת עליו קודם עם הקנאה, שלא ממש רוצה שיהיה לך טוב, ולא שהוא סתם ככה רוצה ברעתך, פשוט הוא לא לגמרי מאמין שמגיע לך.

אני: טוב, גם איתו יש לי איזו שיחה לעשות.

אז הקנאה שלי סיפרה לי, 
בין השאר, ש...

 - לרצות דברים בשביל עצמי, מעורר אצלי כל מיני מחשבות על האם זה בכלל מגיע לי, ולפעמים אני מחביאה אותן מאחורי הקנאה המדומה הזאת, כדי להתמקד בלקנא ולא בלעזור לעצמי.

- יש בי חלקים שיכולים מאוד לפרגן לאחרים ומאוד לשמוח בשביל עצמי, וחלקים אחרים שלא כל כך יודעים להתמודד עם השמחה והפרגון האלה, ומפחדים מהם, ולכן מנסים למשוך את תשומת הלב שלי למקומות אחרים.

- כשלאחרים חסר משהו חשוב, זה נותן לי נושא להתעסק בו ולהסיח את דעתי ממה שחסר לי בעצמי. כשזה כבר לא חסר להם, אני נזכרת שזה כן חסר לי, ובשביל להתמודד עם העניינים של עצמי אני זקוקה להרבה יותר אומץ.


והיא גם הזכירה לי ש... 

מפחיד אותי שלא יהיה לי את מה שאני רוצה. אבל לא פחות מזה, מפחיד אותי שיהיה לי את זה.

תודה לחווי המדהימה על השיטה השימושית :)