בצ'ייטן לכולם יש זמן. לא רק לנו, שמחכות למעבורת לעבר הלא נודע, אלא ממש לכולם. לאן יש למהר, בעצם? הנסיעה למעיינות החמים באמריו, ביום השני שלנו כאן, נקבעה לאחת בצהריים. אני מגיעה ברבע לאחת, חוששת שכבר מאוחר מדי להודיע שאנחנו מצטרפות, ושלא נוכל לנסוע. אבל ניקולס, שלוקח אותנו לשם ברכב שלו, מתחיל לדון איתי בהבדל שבין "ערב טוב" ו"צהריים טובים" בעברית (הוא עוד ירשים אותנו עם אוצר מילים רחב), ואז נוסע לאכול. באחת ורבע הוא חוזר, פורק שני זוגות אופניים מהואן שלו, ועוזר לבעלי האופניים לנקות אותם. בינתיים, הילדות הבילינגואליות שלו (אנגלית וספרדית) מנקות את הרכב שבו ניסע למעיינות. אחר כך ניקולס שולף גיטרה קטנה ומתיישב לנגן עליה. כולם מחכים בסבלנות, מקשיבים. אנחנו הישראליות היחידות בקבוצה, ואף אחד כאן לא מתלונן על העיכוב, לפחות לא בשפה שאנחנו מצליחות להבין.
שותפתי מלאת אנרגיות כרגיל. אני לעומתה מוותרת על הסיורים בימים הבאים. זו החופשה שלי מהטיול. אני מתעוררת מאוחר, אוכלת בנחת, ובעיקר משוטטת - בין הבית של ריטה, המארחת שלנו, לסופרמרקטים הקטנים, לבתים הנטושים, למקום היחיד שבו יכולים לכבס לי את הבגדים (וגם שם, העסק מתעכב בגלל חג המולד). באופן פרדוקסלי, ממש רגוע כאן: צ'ייטן כבר נחרבה, כבר נהרסה, והיא שרדה את זה. מה כבר יכול לקרות? בדיעבד, אני חושבת שהצ'ייטנים מלאי אמונה. לא אמונה תמימה וחולמנית, אלא קשוחה, מגוננת, של מי שכבר חווה את הגרוע מכל. אמונה מתובלת בנחת, בשלווה, בהודיה על הקיים.
בחוף שבו אנחנו צופות בשקיעה, אין ערימות חול זהובות, או שמש ורודה שמתגלגלת לתוך מי טורקיז נוצצים. הוא אפרפר, מסתורי, ומושכים אותי הצללים, העקבות, הסירה ההפוכה, שאריות ההרס, השילוב בין הקיים לנעלם. השמש שוקעת מאחורי הר שמזכיר בצורתו את הנחש שבלע פיל מ"הנסיך הקטן", בצד השני מתנוסס הר געש, ובשמיים המעוננים מתחולל מופע אורות מרהיב. למחרת השמיים צלולים לחלוטין והשקיעה נראית לגמרי אחרת. לצלם, לתעד, לנסות להמחיש. עוד תמונה ועוד תמונה. המלחמה חסרת סיכוי.
כל יום כאן הוא נחוץ, גם אלו שכביכול לא קורה בהם כלום. אני זוכרת שיחת טלפון עם חברה, ביום ההולדת שלה. איך הטיול? מושלם. כל רגע ורגע. אני עוד אחזור לכאן. אחרי חג המולד, אנחנו אורזות את עצמנו ומתחילות הפלגה של חמש שעות, שתיקח אותנו לאי צ'ילואה.
פעם בחצי שנה, או שנה, אני נוחתת באוקראינה, בעיר הולדתי - חרקוב. זה לא שהיא יעד תיירותי מרתק (ואולי היא יכולה להיות). פשוט כאן גרים דוד שלי, דודה שלי, בן דוד שלי ואישתו, וסבא וסבתא שלי. עד שעלינו לארץ (כשהייתי בת שמונה), רוב הזמן גרנו - ההורים שלי, אחי ואני - ממש כאן, בדירה הזאת, עם סבא וסבתא שלי, שגרים בה עד היום. שניהם היו בין ברי המזל שהספיקו במלחמת העולם השנייה לנסוע מזרחה, וחזרו כשכבר לא נשקפה סכנה לחייהם. סבתא שלי חזרה בגיל 16. אבא שלה קיבל את הדירה הזאת דרך העבודה שלו, והיא כל כך רצתה כבר לחזור לעיר שלה, שהיא נסעה ברכבת לבד, לפני כולם, עם צנצנת דבש מתגלגלת. למה הצנצנת חשובה? כי מוצרי מזון למיניהם היו אז דבר דיי יקר ערך. גם שנים אחרי, מספרים לי שהיה קשה למצוא כל מיני דברים. זה אפילו לא שהם היו יקרים - הם פשוט לא היו. סבא וסבתא שלי הכירו בלימודים הגבוהים. שניהם בחרו ללמוד הנדסת רדיו (הגרסה של אז להנדסת תקשורת, למיטב הבנתי). סבתא שלי הייתה הבחורה היחידה בשנה שלהם. כשהם החליטו להתחתן - בשנת 1950 - ההורים של סבתא שלי היו בנסיעה מחוץ לעיר. סבא וסבתא שלי, שעוד היו רחוקים מלהיות סבא וסבתא, החליטו שהוא יעבור לגור איתה בבית של ההורים שלה, בדירה הזאת ממש. הם הזמינו חברים לחגוג את המאורע. החתן הגיע אחרון, עם כרית ומברשת שיניים. לא היו אולמות, שמלות, חגיגות. הם אפילו לא הלכו להירשם כנשואים. החם והחמות קיבלו את ההודעה במברק. כעבור שנה, נולד דוד שלי, ובבית היולדות דרשו לדעת מי האב החוקי. האב לא היה יכול להיחשב כחוקי, כי הוא לא היה רשום כבעלה של האם. אז הם נרשמו כנשואים, לצורך העניין הזה. בבית הזה גדלו דוד שלי ואבא שלי. גם ההורים שלי, את רוב חייהם המשותפים באוקראינה, חיו כאן. בבית הזה גדלנו אחי ואני. הדירה נמצאת בקומה חמישית. כל קומה - שני קטעי מדרגות תלולים. סבא שלי הולך לעבודה 5 פעמים בשבוע, פעמיים ביום (עובר בבית להפסקת צהריים ואחר-כך שוב הולך לעבודה). ככה כבר הרבה שנים, וכבר הרבה מדרגות. סבתא שלי עברה לפני כמה שנים אירוע מוחי. סבתא שלי, שניהלה פעם מעבדה לניסויים פיזיקליים (או הנדסיים, אף פעם לא הבנתי איפה עובר הגבול) עם עשרות אנשים שהיו כפופים לה, שיחד עם סבא שלי לקחה אותי לטייל ביער וללכת על סקי בשלג ולאסוף פטריות. סבתא שלי, שלימדה אותי ש"אפשר לתקן הכל, כל עוד האדם חי", ושסיפרה לי שאבא שלה כל כך אהב אותה, שהיא הרגישה את זה גם אחרי מותו. סבתא שלי לעיתים קרובות לא מצליחה לבטא במילים את מה שהיא רוצה להגיד. אני לא נמצאת לידה מספיק כדי לרכוש את השפה שלה, כדי להצליח להבין אותה טוב יותר. אותה, שתמיד הבינה אותי בלי מילים. סבתא שלי שברה את צוואר עצם הירך לפני חצי שנה. מאז היא לא מצליחה ללכת, לא כולל פסיעות קטנות כשהיא נתמכת פיזית. הסבירו לי שזה פחות בגלל המצב הפיזי של הרגל, ויותר בגלל המצב הנפשי שלה, שלא איפשר לה לעבור את השיקום הנחוץ כדי לחזור ללכת. ועדיין, כשאני שואלת אותה איך עבר היום - יום שבו היא הייתה בתוך חדר אחד, בעיקר בחברתה של מטפלת שנמצאת איתה מהבוקר עד הערב, יום שברובו שתקה או ישנה, היא אומרת שהוא היה טוב. הביקור כאן הוא בשבילי תמיד הזדמנות לעצור רגע, לחשוב מה קורה איתי, להסתכל מרחוק על החיים שלי בארץ, על עצמי. הזדמנות להרגיש כאב, באמת להרגיש אותו, בלי להפוך אותו למילים מהר מדי. הזדמנות לחייך, לנשום, להבין דברים, בלי לערב בהם אנשים אחרים מוקדם מדי. כשאני כאן, אני טובלת בנהר של משהו שאני לא ממש יודעת להגדיר, אבל אני תמיד, תמיד, תמיד, חוזרת אחרת. אני תמיד אסירת תודה על הזמן המדוייק כל כך של הנסיעה הזאת. אני הולכת ברחובות כאן, בעיר שגדלתי בה לפני שעברתי לגדול במקום אחר. אני חושבת על החיים שהיו יכולים להיות לי כאן, על עצמי האחרת שהייתי הופכת להיות. הפעם, כשאני חושבת על זה, אני לא מצטערת שהם לא היו, וגם לא שמחה על זה. אני פשוט תוהה. סקרנית. מזל שתמיד אפשר להמשיך ולדמיין. אני רואה את עיר הולדתי מתפתחת, בקצב שלה. כבר יש כאן חנות טבע, ומסעדה טבעונית, אפילו טבעונאית (לא כולל דבש. נסלח להם.) אני רואה את השפה האוקראינית, שמזכירה לי כפרים וסבתות עם מטפחות (הסבתות שלי דווקא לא כאלה), בפרסומות לבנקים ולסמארטפונים. בן דוד שלי ואשתו גרים במרחק הליכה קצרצרה מיער, שכשנמצאים בתוכו, קשה לדמיין שיש בכלל עיר באזור. אשתו לוקחת אותי לקטוף שם פרחים (כאן מותר, אבל אנחנו משאירות קצת לדבורים), כדי להוסיף לסלט אחר כך. דברים כאלה. לפעמים דווקא הזרות במקומות מסויימים היא זו שמאפשרת לי להסתכל פנימה, ולראות מה באמת קורה שם. או לפחות חלק ממה שבאמת קורה שם, כי זה הרי אף פעם לא נגמר. אני מפתיעה את עצמי. אני אסירת תודה, על האפשרות הזאת להתארח מדי פעם בתוך השורשים של עצמי, להתחבא, לנשום את האדמה הלחה והקרירה. אני אסירת תודה על השורשים שמחבקים אותי, שמקבלים אותי בלי היסוס, בלי שיפוטיות, שנותנים לי מקום לחזור אליו. זה עוזר לי גם ליצור מקום כזה בפנים, ממש בתוך עצמי. אולי אפילו אין ממש הבדל בין השניים. תודה.
