יום שבת, 22 ביוני 2013

בין גלים של הסתרה, שוכנים גאות ושפל...

"המוות אינו דבר כה רציני; הכאב כן!" (אנדרה מאלרו)

גאות. גלים מכים בחוף, והכל מתמלא, גם הריק, שלא רגיל לראות את עצמו מלא כל כך, ולצידו ההפתעה אל מול הנוכחות של המים, והשפע העצום שהם מביאים. כל כך עצום, שמתעוררים הספקות - האם ייתכן שכך נראית האמת? הגאות לא יודעת את גבולותיה, והיא מציפה עד שכבר אין לאן לנתב אותה, הופכת למילים זולות, דועכת לאט, יש בה רגעים של שיא, של המראה, ואחריהם צריך להילחם כדי לאחוז בה, מלחמה חסרת טעם, כי הרי בסוף השפל יגיע, ואז שוב יבער החוסר, יותר משהנוכחות אי פעם בערה.

השפל. גאות היא רק גאות, אבל השפל הוא תמיד השפל, כי כשהוא נמצא, הוא כל מה שישנו. מחיר ההיכרות עמו גבוה. הכל חזק מדי. ההתרסקות בלתי נשכחת, ומה שלא מתרסק, חסר משמעות. אין במה להיאחז, אין מקום לקשור בו את החוטים, הם מתפזרים, חותכים וחונקים. הכל שחור. הכל שם, באפלה, אבל מישהו סגר את האור, ועם האור נכבו גם החושים האחרים. אי אפשר לגעת, אי אפשר אפילו לדמיין, והדבר היחיד שעוד יש לו משמעות, נקרע ונקרע ללא הרף. כל מה שהיה, נחרב, וההחרבות מתנגנת שוב ושוב שוב, כדי שלא נפספס, והתחושה היא סוף. לא יהיה אחרת, כי יש משמעות רק לרגע הנוכחי, ולעוצמות האלה שבהן נשרף הכל. להציץ החוצה ולראות שהעולם עוד שם, זה לפעמים גרוע יותר מהשריפה - לדעת שהוא יכול להמשיך ולעמוד יציב, כשבפנים לא נשאר דבר. מי שמנסה לדרג כאב, לא חווה כאב מעולם. לווליום של ההתנפצות אין דציבלים, ולעומק הנפילה אין מטרים. מדידה היא השוואה. את הבלעדי לא ניתן למדוד.

זה תמיד נגמר בסוף. לפעמים סתם כך, לפעמים במאמצים, לפעמים אובד בסיבובים של כוכב הלכת, במגדלור על החוף, בשעון חול שמזכיר שהכל זמני, ואז נותר חלל, ובחלל - השאלות. אם אפילו השפל הוא לא באמת מוחלט, ואם הוא במילא ישוב, אז בשביל מה היה הכל, ועל שום מה נגמר?

כבר אמרנו שזה חזק מדי? וכשזה עובר את הגבול, כשזה הופך להיות כזה, זה, אלה, הם, הרגשות, כשהם חזקים מדי אז כבר אין לאן, והמחשבות, המעשים, כולם הופכים להיות עבדים של הטירוף, רק לחכות שזה ייגמר, שזה ייפסק כבר. יותר מדי. ישנם אנשים שנהנים מזה, ואנחנו רק בורחים, רק מנסים לא להרגיש, לא לשאת עוד כאב. דיבורים על סיבות. הם לא מבינים שאין קשר לסיבות ותוצאות, ובכלל למציאות, אלא רק לאופן שבו אנחנו  מחווטים מבפנים, למתג התקוע, לנורה שלא מחוברת למקום הנכון, ומספיק שניצוץ קטן יזרום פנימה, כדי שהכל יתחיל להבהב ולהישרף. אין לנו ברירה, אנחנו מנתקים את הסוללה.

זה חזק מדי. זה חלש מדי בקצות האצבעות, בכפות הרגליים, בעיניים, באוויר שנכנס לריאות, וזה חזק מדי בפנים, כמו אבנים כבדות או שקי חול, וזה לא רק כבד, זה לוחץ, משקולות שמנסות למלא מקום שלא קיים. כמו בגאות, אין איפה לפרוק את השארית. לא מאמינים שאנחנו כאלה. כשאנחנו איננו, זה כאילו מעולם לא היינו. בגאות, השפל נשכח, והגאות עשויה להיות ארוכה, כל כך ארוכה שמתחילים – בלי כוונה – להתרגל אליה. החיוך הוא הרגע המסוכן ביותר, כי אז, אולי, אנחנו לא מוכנים לשריפה הבאה שעתידה להגיע. והיא תגיע, בין אם נבטיח לעצמנו אינספור פעמים שזו הייתה האחרונה, ובין אם לא נבטיח דבר.

כמה זה מרתיח: ישנם אחרים שלא חיים את זה, לא ככה, אצלם הסערות הן לא בעוצמה כזו. לפעמים משהו נופל למקום: אולי רק הוריקנים יכולים להוליד כתיבה, אהבה או חיים בכלל. לפעמים וילונות של אשליות נמתחים סביב ומכסים על הכל, כדי שלא יידעו. וגם אם יידעו, מה יידעו? הרי לא יאמינו במילא, אצלם הכל אחרת. היינו עושים כל כך הרבה, אילו רק היינו אחרים - צוללנים בתהומות, לוחמי מבטים נגד העיניים של החיים. היינו אחרים, אחרים לגמרי, אלמלא היו לנו הסכרים שלנו לבנות.


פורסם על ידי ב- 2 תגובות:

יום שישי, 26 באפריל 2013

23-26.12.11 - צ'ייטן ממשיכה לחיות

  

 בצ'ייטן לכולם יש זמן. לא רק לנו, שמחכות למעבורת לעבר הלא נודע, אלא ממש לכולם. לאן יש למהר, בעצם? הנסיעה למעיינות החמים באמריו, ביום השני שלנו כאן, נקבעה לאחת בצהריים. אני מגיעה ברבע לאחת, חוששת שכבר מאוחר מדי להודיע שאנחנו מצטרפות, ושלא נוכל לנסוע. אבל ניקולס, שלוקח אותנו לשם ברכב שלו, מתחיל לדון איתי בהבדל שבין "ערב טוב" ו"צהריים טובים" בעברית (הוא עוד ירשים אותנו עם אוצר מילים רחב), ואז נוסע לאכול. באחת ורבע הוא חוזר, פורק שני זוגות אופניים מהואן שלו, ועוזר לבעלי האופניים לנקות אותם. בינתיים, הילדות הבילינגואליות שלו (אנגלית וספרדית) מנקות את הרכב שבו ניסע למעיינות. אחר כך ניקולס שולף גיטרה קטנה ומתיישב לנגן עליה. כולם מחכים בסבלנות, מקשיבים. אנחנו הישראליות היחידות בקבוצה, ואף אחד כאן לא מתלונן על העיכוב, לפחות לא בשפה שאנחנו מצליחות להבין.

שותפתי מלאת אנרגיות כרגיל. אני לעומתה מוותרת על הסיורים בימים הבאים. זו החופשה שלי מהטיול. אני מתעוררת מאוחר, אוכלת בנחת, ובעיקר משוטטת - בין הבית של ריטה, המארחת שלנו, לסופרמרקטים הקטנים, לבתים הנטושים, למקום היחיד שבו יכולים לכבס לי את הבגדים (וגם שם, העסק מתעכב בגלל חג המולד). באופן פרדוקסלי, ממש רגוע כאן: צ'ייטן כבר נחרבה, כבר נהרסה, והיא שרדה את זה. מה כבר יכול לקרות? בדיעבד, אני חושבת שהצ'ייטנים מלאי אמונה. לא אמונה תמימה וחולמנית, אלא קשוחה, מגוננת, של מי שכבר חווה את הגרוע מכל. אמונה מתובלת בנחת, בשלווה, בהודיה על הקיים. 


בחוף שבו אנחנו צופות בשקיעה, אין ערימות חול זהובות, או שמש ורודה שמתגלגלת לתוך מי טורקיז נוצצים. הוא אפרפר, מסתורי, ומושכים אותי הצללים, העקבות, הסירה ההפוכה, שאריות ההרס, השילוב בין הקיים לנעלם. השמש שוקעת מאחורי הר שמזכיר בצורתו את הנחש שבלע פיל מ"הנסיך הקטן", בצד השני מתנוסס הר געש, ובשמיים המעוננים מתחולל מופע אורות מרהיב. למחרת השמיים צלולים לחלוטין והשקיעה נראית לגמרי אחרת. לצלם, לתעד, לנסות להמחיש. עוד תמונה ועוד תמונה. המלחמה חסרת סיכוי. 


כל יום כאן הוא נחוץ, גם אלו שכביכול לא קורה בהם כלום. אני זוכרת שיחת טלפון עם חברה, ביום ההולדת שלה. איך הטיול? מושלם. כל רגע ורגע. אני עוד אחזור לכאן. אחרי חג המולד, אנחנו אורזות את עצמנו ומתחילות הפלגה של חמש שעות, שתיקח אותנו לאי צ'ילואה.


פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina






פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,

יום שלישי, 23 באפריל 2013

שורשים


פעם בחצי שנה, או שנה, אני נוחתת באוקראינה, בעיר הולדתי - חרקוב.
זה לא שהיא יעד תיירותי מרתק (ואולי היא יכולה להיות). 
פשוט כאן גרים דוד שלי, דודה שלי, בן דוד שלי ואישתו, וסבא וסבתא שלי.

 עד שעלינו לארץ (כשהייתי בת שמונה), רוב הזמן גרנו - ההורים שלי, אחי ואני - ממש כאן, בדירה הזאת, עם סבא וסבתא שלי, שגרים בה עד היום.

 שניהם היו בין ברי המזל שהספיקו במלחמת העולם השנייה לנסוע מזרחה, וחזרו כשכבר לא נשקפה סכנה לחייהם. סבתא שלי חזרה בגיל 16. אבא שלה קיבל את הדירה הזאת דרך העבודה שלו, והיא כל כך רצתה כבר לחזור לעיר שלה, שהיא נסעה ברכבת לבד, לפני כולם, עם צנצנת דבש מתגלגלת.
למה הצנצנת חשובה? כי מוצרי מזון למיניהם היו אז דבר דיי יקר ערך. גם שנים אחרי, מספרים לי שהיה קשה למצוא כל מיני דברים. זה אפילו לא שהם היו יקרים - הם פשוט לא היו.

 סבא וסבתא שלי הכירו בלימודים הגבוהים. שניהם בחרו ללמוד הנדסת רדיו (הגרסה של אז להנדסת תקשורת, למיטב הבנתי). סבתא שלי הייתה הבחורה היחידה בשנה שלהם.

 כשהם החליטו להתחתן - בשנת 1950 - ההורים של סבתא שלי היו בנסיעה מחוץ לעיר. סבא וסבתא שלי, שעוד היו רחוקים מלהיות סבא וסבתא, החליטו שהוא יעבור לגור איתה בבית של ההורים שלה, בדירה הזאת ממש. הם הזמינו חברים לחגוג את המאורע. החתן הגיע אחרון, עם כרית ומברשת שיניים.
לא היו אולמות, שמלות, חגיגות. הם אפילו לא הלכו להירשם כנשואים.
החם והחמות קיבלו את ההודעה במברק.

 כעבור שנה, נולד דוד שלי, ובבית היולדות דרשו לדעת מי האב החוקי.
האב לא היה יכול להיחשב כחוקי, כי הוא לא היה רשום כבעלה של האם.
אז הם נרשמו כנשואים, לצורך העניין הזה.

 בבית הזה גדלו דוד שלי ואבא שלי. גם ההורים שלי, את רוב חייהם המשותפים באוקראינה, חיו כאן. בבית הזה גדלנו אחי ואני.

 הדירה נמצאת בקומה חמישית. כל קומה - שני קטעי מדרגות תלולים.
סבא שלי הולך לעבודה 5 פעמים בשבוע, פעמיים ביום (עובר בבית להפסקת צהריים ואחר-כך שוב הולך לעבודה). ככה כבר הרבה שנים, וכבר הרבה מדרגות. 

 סבתא שלי עברה לפני כמה שנים אירוע מוחי.
סבתא שלי, שניהלה פעם מעבדה לניסויים פיזיקליים (או הנדסיים, אף פעם לא הבנתי איפה עובר הגבול) עם עשרות אנשים שהיו כפופים לה, שיחד עם סבא שלי לקחה אותי לטייל ביער וללכת על סקי בשלג ולאסוף פטריות.
סבתא שלי, שלימדה אותי ש"אפשר לתקן הכל, כל עוד האדם חי", ושסיפרה לי שאבא שלה כל כך אהב אותה, שהיא הרגישה את זה גם אחרי מותו.

 סבתא שלי לעיתים קרובות לא מצליחה לבטא במילים את מה שהיא רוצה להגיד.
אני לא נמצאת לידה מספיק כדי לרכוש את השפה שלה, כדי להצליח להבין אותה טוב יותר. אותה, שתמיד הבינה אותי בלי מילים.

 סבתא שלי שברה את צוואר עצם הירך לפני חצי שנה. מאז היא לא מצליחה ללכת, לא כולל פסיעות קטנות כשהיא נתמכת פיזית.
הסבירו לי שזה פחות בגלל המצב הפיזי של הרגל, ויותר בגלל המצב הנפשי שלה, שלא איפשר לה לעבור את השיקום הנחוץ כדי לחזור ללכת.
ועדיין, כשאני שואלת אותה איך עבר היום - יום שבו היא הייתה בתוך חדר אחד, בעיקר בחברתה של מטפלת שנמצאת איתה מהבוקר עד הערב, יום שברובו שתקה או ישנה, היא אומרת שהוא היה טוב.

 הביקור כאן הוא בשבילי תמיד הזדמנות לעצור רגע, לחשוב מה קורה איתי, להסתכל מרחוק על החיים שלי בארץ, על עצמי.
הזדמנות להרגיש כאב, באמת להרגיש אותו, בלי להפוך אותו למילים מהר מדי.
הזדמנות לחייך, לנשום, להבין דברים, בלי לערב בהם אנשים אחרים מוקדם מדי.

 כשאני כאן, אני טובלת בנהר של משהו שאני לא ממש יודעת להגדיר, אבל אני תמיד, תמיד, תמיד, חוזרת אחרת.

 אני תמיד אסירת תודה על הזמן המדוייק כל כך של הנסיעה הזאת.

 אני הולכת ברחובות כאן, בעיר שגדלתי בה לפני שעברתי לגדול במקום אחר.
אני חושבת על החיים שהיו יכולים להיות לי כאן, על עצמי האחרת שהייתי הופכת להיות. הפעם, כשאני חושבת על זה, אני לא מצטערת שהם לא היו, וגם לא שמחה על זה. אני פשוט תוהה. סקרנית. מזל שתמיד אפשר להמשיך ולדמיין.

 אני רואה את עיר הולדתי מתפתחת, בקצב שלה. כבר יש כאן חנות טבע, ומסעדה טבעונית, אפילו טבעונאית (לא כולל דבש. נסלח להם.) אני רואה את השפה האוקראינית, שמזכירה לי כפרים וסבתות עם מטפחות (הסבתות שלי דווקא לא כאלה), בפרסומות לבנקים ולסמארטפונים.

 בן דוד שלי ואשתו גרים במרחק הליכה קצרצרה מיער, שכשנמצאים בתוכו, קשה לדמיין שיש בכלל עיר באזור. אשתו לוקחת אותי לקטוף שם פרחים (כאן מותר, אבל אנחנו משאירות קצת לדבורים), כדי להוסיף לסלט אחר כך.

 דברים כאלה.

 לפעמים דווקא הזרות במקומות מסויימים היא זו שמאפשרת לי להסתכל פנימה, ולראות מה באמת קורה שם. או לפחות חלק ממה שבאמת קורה שם, כי זה הרי אף פעם לא נגמר.

 אני מפתיעה את עצמי.

 אני אסירת תודה, על האפשרות הזאת להתארח מדי פעם בתוך השורשים של עצמי, להתחבא, לנשום את האדמה הלחה והקרירה. אני אסירת תודה על השורשים שמחבקים אותי, שמקבלים אותי בלי היסוס, בלי שיפוטיות, שנותנים לי מקום לחזור אליו.
זה עוזר לי גם ליצור מקום כזה בפנים, ממש בתוך עצמי.
אולי אפילו אין ממש הבדל בין השניים.

 תודה.


פורסם על ידי ב- 3 תגובות:
תוויות: ,

יום רביעי, 13 במרץ 2013

22.12.11 - קסם של עיירה

"let us step out into the night and pursue that flighty temptress, adventure"

קרוב לקצה הצפוני של הקרטרה, שוכנת לה העיירה צ'ייטן. פעם היא הייתה חלק בלתי נפרד ממסלול הטרמפים של הישראלים, אבל ב-2008 הכל השתנה. הר הגעש צ'ייטן התפרץ אחרי יותר מ-9000 שנה של שקט, מה שהוביל בין השאר להצפת העיירה.

אנחנו מחליטות להגיע לצ'ייטן, בעיקר מתוך סקרנות, וגם כחלק מהתכנון להגיע משם לאי צ'ילואה. הבחור שלקח אותנו במשאית ללה חונטה, הבטיח שלמחרת נוכל להמשיך איתו הלאה, אבל אנחנו מפספסות אותו משום מה, ושוב מחכות לטרמפים. שותפתי בינתיים מלטפת כלב גדול, שמארח לנו חברה. אני קצת מבוהלת מליטוף הכלבים, עם כל אהבתי אליהם, אני חוששת ממחלות למיניהן.

מכונית חולפת במהירות, אנחנו לא מספיקות להניד עפעף והכלב כבר נובח ורץ לכביש, המכונית חובטת בו והוא נופל לכביש. מת.

אנחנו המומות מכל העניין. שותפתי יוצאת לכביש כדי לגרור אותו משם, שלא יידרס שוב, וחוזרת עם שריטה ביד. ספק מהכלב, ספק מהצמחים. אני מתחילה לפתח היסטריה קלה.

בעודנו מהרהרות במהירות שבה חיים יכולים להיגמר, אנחנו משיגות טרמפ עם נהג משאית. הפעם אנחנו יושבות איתו בתא, מפטפטות, עד שמסתבר שהוא עובד בבנייה אי שם בנקודה אקראית, ולכן הוא מוריד אותנו באמצע שומקום. למזלנו אוסף אותנו בחור ברכב פרטי, שנוסע ישר לצ'ייטן.

אנחנו (ההיסטריה שלי ואני) מחליטות ברוב קולות ששותפתי צריכה לקבל עזרה רפואית. עם ההגעה לעיירה, אנחנו נתקלות בניקולס, שהאנגלית שלו טובה באופן מחשיד, והוא מכוון אותנו למרכז הרפואי המקומי, שם מחטאים לה את הפצע. יכול להיות שלא היה באמת טעם לכל העניין הזה, אבל לפחות אני רגועה יותר.

אנחנו ניגשות לברר מתי אפשר להמשיך מכאן לאי צ'ילואה, כי כמה זמן כבר אפשר להיתקע בעיירה נטושה שכזו? מסתבר שהמעבורת יוצאת פעם בשבוע, בימי שני, מכאן לעיר קיון שבצ'ילואה. התמזל מזלנו והגענו ביום חמישי. אנחנו נכנסות למערבולת של התלבטויות: נחזור אחורה ונמשיך בתכנון המקורי, לעבר פוטלאופו (תנסו להגיד את זה עשר פעמים רצוף!) ומשם לארגנטינה? נחכה למעבורת? ארבעה ימים במקום אחד, שלא נראה כאילו יש בו אטרקציות רבות, מרגישים כמו בזבוז זמן בטיול כל כך אינטנסיבי. ובכל זאת, משהו מסקרן אותנו – גם באי צ'ילואה, גם כאן בצ'ייטן, ואנחנו מחליטות להישאר, בינתיים בלי לקנות כרטיסי הפלגה שיחייבו אותנו לארבעה ימים – נישאר לילה אחד, ואז נחליט.

רק הגענו, ואנחנו כבר מרגישות שבצ'ייטן כולם יודעים עלינו הכל ומציעים את שירותיהם בהתאם. אה, הגעתן עכשיו? אתן מחפשות מקום לינה שאפשר לבשל בו? יש את ההוספדחה של ריטה, 7000 פסו ללילה. היי, ראיתי אתכן עם ניקולס קודם. נו, איפה אתן ישנות בסוף? לאן אתן הולכות עכשיו? לא, פשוט חשבתי שאין לכן איך להגיע למעיינות. אני יכול לקחת אתכן לשם. ואני גם נוסע לפוטלאופו, סתם שתדעו.

כשמתגברים על התחושה הראשונית של החדירה לפרטיות, אפשר לגמרי להבין את הצ'ייטנאים. ניקולס, שמנהל סוכנות נסיעות מקומית, מספר לנו על המאורעות שאחרי התפרצות הר הגעש. 5000 התושבים שחיו בצ'ייטן, עזבו כשהיא הוצפה. העיירה עמדה ריקה. ממשלת צ'ילה לא ששה לשקם את העיירה, שהפכה לעניין של מחלוקת פוליטית. האינטרס הממשלתי היה למכור את האזור, שבו שוכנים מכרות בעלי ערך, למולטימיליונר אמריקאי בשם טומפקינס. כיום חיים שם, למרות הכל, 700-800 איש. העיירה שנראית לגמרי רגילה ממבט ראשון – אולי קצת מוזנחת, אבל עם ארבעה סופרמרקטים; ורק כשמתעמקים, מגלים את עיר הרפאים, על בנייניה הנטושים, שחלקם נמצאים בשיפוצים מתמידים, על חוף ימה האפרורי, שבולי העץ המפוזרים לרוחבו מזכירים שאריות של שדה קרב. האנשים המקסימים, שנלחמו על הבית שלהם, כל כך צמאים לתיירים, לרוח חדשה כאן בעיירה ("כן, יש כאן הרבה מה לעשות..."). אבל הם גם קצת אדישים, וגם זה מובן -  אם העיירה שלך כבר נחרבה בהתפרצות הר געש, איזו סיבה לדאוג בכלל קיימת בעולם הזה?

ריטה, בעלת ההוספדחה שאנחנו מתארחות בו, היא ההוכחה החיה לכל אלה, והיא גם זו שחושפת בפנינו עוד חלקים בסיפור. קשה לדמיין איך האישה החמודה הזאת  חזרה וחיה כאן לבד, כמו נשים נוספות, אחת מכמה עשרות משוגעים שלא יכלו לסבול את המרחק מהעיירה שלהם. תוך חודשים ספורים מההתפרצות, אנשים התחילו לחזור לצ'ייטן, ולחיות בה במעין "מצב מלחמה", בלי מים וחשמל. הם נאלצו להיות מוכנים לכך שבכל רגע ייתכן שיצטרכו לעזוב. אבל צ'ייטן הייתה בית, והם נשארו. עם הזמן הממשלה התחלפה, והממשלה החדשה חיברה את העיירה בחזרה לתשתיות. ככה, לאט לאט, דוד ניצח את גוליית. ריטה מעוררת הערצה, ובלי קשר לזה, אוהבת ישראלים. כן, היא אומרת, הם עושים הרבה רעש ובלגאן, אבל גם אני כזאת. חוץ מזה, יש לה שורשים יהודיים, ואני מוצאת את עצמי מדברת איתה על חנוכה. 

הלילה הראשון מגיע, ואנחנו עדיין לא יודעות מה יקרה מחר, אבל בינתיים יש לנו חדר בבית חמים, אצל בעלת בית חביבה ומכניסת אורחים. אנחנו הולכות לישון, ומחר? לגבי מחר נראה...


פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina





פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,

יום שני, 11 במרץ 2013

21.12.11 - טרמפיסטים בגלקסיה

אני מתעוררת בבוקר אחרי שרעדתי מקור כל הלילה. ככה זה כשישנים באסם, אבל שרדנו גם את זה. היעד הבא: פויואפי. 

אנחנו מחכות. מחכות, מחכות ומחכות, מסיימות את מה שנשאר מצנצנת חמאת הבוטנים. הרכבים המעטים יחסית שחולפים כאן, לא עוצרים. בינתיים מגיע הגרמני שהטרדנו ביער אתמול בלילה, שרוכב לאורך הקרטרה על אופניים. הוא מספר שדאג לנו, וכשהוא שומע שאנחנו מישראל, הוא חולק איתנו חוויות מלילה אחד בקמפינג טרק הטורוסים (ג'ואי טריביאני היה אומר שהיו שם מעט מאוד ישראלים, שהם לא עשו רעש בכלל ולא העירו אף אחד...) 

 אנחנו ממשיכות לחכות, ופוגשות חבר נוסף - בחור רוסי שלטענתו, נוסע רק בטרמפים. כלומר, גם מבואנוס איירס לאושוויה, וגם מתאילנד לסין. אנחנו מצליחות להבין שהוא מומחה לציפורים שמנגן להנאתו בגיטרה עם אנשים שהוא פוגש, או מומחה לגיטרה שצופה להנאתו בציפורים, או משהו בסגנון. בקיצור, הטרמפיסט בגלקסיה.

 אחרי כמה שעות מייאשות למדי, בעלת הבית היחיד בסביבה, זו שסידרה לנו את מקום השינה בלילה, אומרת שבקרוב היא תצא לפויואפי ותיקח אותנו. מזל.

 בפויואפי אנחנו צועדות לעבר המאפייה הקרובה. סופפיאס! הפעם אלה לחמניות אפויות בשמן. אני קונה בסביבות ה200 (וברצינות, משהו כמו 10), ופתאום אנחנו רואות אחת מחברינו הטרמפיסטים. איחוד משמח כמו תמיד... יחד איתה אנחנו הולכות למרכז המידע לתיירים (שמעניין אותנו בעיקר בגלל האינטרנט החינמי). אולם הכניסה הפך לפגישת מחזור של כל מתחרי המירוץ לקרטרה, שמשחקים מטקות ומעדכנים אותנו במאורעות הימים האחרונים, שהיו רווי הרפתקאות (בקצרה: הם חיפשו את דרכם ברחבי היער המכושף, בקושי מצאו מקום להקים אוהל, נרטבו לגמרי בגשם, לא הצליחו לתפוס טרמפים בבוקר ובסוף הצליחו לעצור אוטובוס ריק ולשכנע את הנהג להסיע אותם. בקטנה.)

הדעה הרווחת בתחום התחבורתי היא שמצב הטרמפים כאן לא כל כך טוב, ושעדיף לחכות לאוטובוס שיעבור בערב - דעה שברוב עייפותי אני נוטה לקבל בברכה. כשחדר הקסמים נפתח, שותפתי ואני מתיישבות לנצל את האינטרנט החינמי. אני שקועה בשיחה בצ'אט, כשפתאום נדמה לי שאני שומעת צעקה מבחוץ. אני יוצאת ורואה שהבנים מצאו נהג משאית שמוכן להסיע אותם, ומסתבר שגם אותנו, "אפשר רק להביא את התיקים?", אווירת השאנטי מתחלפת בלחץ להספיק את הטרמפ, אני רצה לקרוא לשותפתי ואנחנו עולות למכולה הסגורה של המשאית, שלוקחת אותנו ישר ללה חונטה.

 חוץ מהבנים ומאיתנו, מצטרפים לטרמפ גם הטרמפיסט בגלקסיה, בחור ובחורה שמגיעים מפלסטין (מעניין איפה זה). מהנסיעה אני בעיקר זוכרת את חלקנו (שכלל אותי) יושבים שעונים על הקיר בעייפות, את חלקנו האחר מחפש תעסוקה, ואת כולנו מתעדים את הרגעים ההזויים האלה בצילום. בלה חונטה בעל המשאית מבטיח לנו שלמחרת בבוקר ייקח אותנו לצ'ייטן, ולכן אין לנו סיבה שלא להישאר ללילה. זאת בינתיים העיירה האחרונה במסלול הטרמפים ה"מקובל", שלא כולל עיירות שנהרסו בהתפרצות הר געש, ובשלב הזה אנחנו גם נפרדות מהבנים, שממשיכים למקום אחר. 

 אי אפשר לכתוב על היום הזה בלי להגיד שזו הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי את רותם. מאותו הרגע רק התעדכנו בפייסבוק. זה בלתי נתפס, שכך היה, אבל אם יש דבר אחד שיכול לעודד, זו העובדה שגם כשראיתי אותו בטיול, וגם כשהתכתבנו אחר כך, היה נראה שהוא נהנה מכל רגע, שעד הרגע האחרון, הטיול שלו היה מיוחד ומרגש וגדוש בחוויות.

המילים כרגיל לא מספיקות, אבל זה באמת מה שהיה, ואני מנסה לזכור גם את זה. 
פוסטים קודמים על הטיול:

 23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina




פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: , ,

יום חמישי, 7 במרץ 2013

The Chronic Hopeless Floor

CHF.

It's the Chronic Hopeless Floor.

Which was the nickname for a specific floor in a specific psychiatric unit.

But also a name I decided to use for those times when everything seems... well, hopeless and unrepairable by any means. Except maybe the means of endlessly rereading HP books. Which might not always work.

So I'm trying to play with this idea that when you feel like hope is gone, it doesn't mean that it really is gone. It doesn't mean that Everything Absolutely Sucks. It means that right now you're on the Chronic Hopeless Floor.


What are the characteristics of the CHF?

  • Everything Seems As If It Absolutely Sucks. Which doesn't mean that it Absolutely Sucks. It's just that this floor has a superpower. It makes stuff seem like something which it actually isn't. And it likes to use it in an Evil way.
  • For instance, it seems like there's no way out. But actually, the floor is surrounded by an Illusion Charm which conceals all the ways out. Those ways are absolutely invisible. Existing, but invisible. So invisible you can't even imagine them being visible. Not while you're on this floor, anyway.
  • Time passes too slow. Whatever counts as slow for you, here it's even slower.
  • This is a floor of unhappiness. Because the moment you enter it, happiness is forgotten. It becomes as invisible as the way out (together with Hope, Faith and Dreams).

What should you also know about CHF?

  • This floor creates an illusion of stopping time. You can't make any conclusions here about what will happen when. Which makes you believe that you'll stay on this floor forever. But this is not a quality of the universe. It's just a quality of this floor.
  • It's horrible to be on the CHF. Really. It drains hope and happiness out of you like a Dementor. But it's just this one floor. There Are Other Floors.
  • Being on this floor does not prevent you from getting to other floors. And on the other floors, noone cares that you've been here. Many of them have been here themselves. Or will be eventually.
  • The CHF is designed like an endless universe, impossible to escape from. But it's really just a Floor.
  • You can be sad and lost and angry and broken here and Noone Will Care. Which might suck. But it might also be useful, because you can be those things as long as you want to.
  • And when you get used to it, you might even come here on purpose, to feel this stuff when you think that you need to feel it, and then return to other floors, when you feel like you're ready.
  • Because you CAN exit this floor. You just can't really see the exit. But wander on, and eventually you'll stumble out of it.
  • You are meant to be chronically hopeless on the CHF. That's the purpose of this floor. So if that's how you're feeling, congratulations. You're doing it right.
  • But you're also meant to visit all of the floors. Not just this one.
  • And that's why, if right now you're on the CHF, even if it hurts so bad and tears you into pieces, you can still survive it. Because other floors also wait for you. They're not in a hurry. They know that you'll arrive. Eventually. As soon as you'll stumble out of this one, you'll probably be rolling into one of them.

What does the CHF want?

  • Accepting of its existence. It doesn't like you saying that it's NOT THERE. It feels nicer when you say something along the lines of, it's there, but I'm not on it right now.
  • To feel important. It's part of the building, after all.
  • To be a part of your path. Some passages to the other floors (invisible until you enter them, of course, but passable) exist on the CHF only. It wants to guide you through them. There's no other way.

What can you say to the CHF?

I'm here.
I don't like being here. I might even really hate it. I feel as if I'll be here forever, and as if nothing can change it. I KNOW that nothing can change it.
But I also know, that me knowing this, is a part of your Super Floor Qualities.
I'm here. I'm talking about the fact that I'm here right now, even if I absolutely hate it.
I can't see the exits. I can't even imagine that there are exits. But I know that you want me to stay here because you think that I can eventually pass through them.
Time is crawling, and it's hard to be as patient as you want me to be.
But I accept you. I accept your existence in the building. And if I'm not accepting you, I'm accepting the fact that I can't accept you right now. Or I'm trying to accept it.
To be short, there's something that I'm trying to accept.
I'll probably have to stay here for as long as you think that I must, and I don't like it. But I'll try to trust you to guide me towards my next floor.
I can't even believe all of this all of the time.
But there might exist things that are true and that I can't see right now. 
So for the sake of those things, I'll be wandering around here.
Until we part.

Love them metaphors?

Yeah.
פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,

יום שישי, 1 במרץ 2013

מחשבות בעקבות הפרשיות בצמרת

קראתי בפייסבוק את הסיפור "הדמיוני" הזה, שמגולל בעילום שם, אבל ברמיזות ברורות, את סיפורו (לכאורה) של שר שלאחרונה יצאו (גם) נגדו האשמות בניצול יחסי מרות. הסיפור נכתב כנראה על ידי מישהו שמכיר טוב את האנשים המעורבים, או לחילופין, ממציא.

 מתוך היכרות עם הצדדים האפלים של הטבע האנושי, אני נוטה להאמין. האינסטינקט הראשוני שלי היה לחלוק את הסיפור בעמוד שלי, להיות חלק מהזעקה, כי הנה שוב, אלימות מינית, ועוד בצמרת בכירינו, ועוד במשרד החינוך, ואם עליהם לא נסמוך, אז על מי כן?

 אבל עצרתי. ניסיתי לראות את הדברים בעין ביקורתית, כי יש לי אמונה כזאת, שאם משהו נראה לכולם טוב ונכון, לרוב המשהו הזה הוא ממש לא משהו.

קודם כל, אנחנו באמת לא יודעים מה נכון ומה לא. אמנם מערכת המשפט היא רחוקה מלהיות מושלמת, אבל בכל זאת, היא הכלי שלנו להתמודד עם עבירות על החוק, וכמו שראינו בזמן האחרון, בדרך כלל היא יודעת להתערב גם כמדובר באנשים ידועים במיוחד. אז למה אנחנו מכריזים על אדם כאשם לפני שדינו נחרץ?

 אני מודה - לרוב אני מאמינה, במקרים כאלה של האשמות נגד אנשי ציבור, באשמה שלא הוכחה עדיין, ולו רק כי קשה לי להאמין שמישהי תסתכן עד כדי כך, ותמציא סיפור כזה, כשהיא יודעת שהיא הולכת לעמוד מול עורכי הדין הטובים ביותר במדינה שינסו להוכיח בכל דרך שהיא מגזימה או משקרת. מול המעטים שממציאים יש אינספור דוברי אמת שלא מאמינים להם, אינספור תוקפים שמכחישים, ולכן קשה שלא להאמין לכל סיפור. אבל זכות האדם להליך הוגן נובעת מהיותו אדם, ולא בגלל השתייכותו לרוב או למיעוט, והעובדה שהלא-באמת-תוקפים נמצאים במיעוט, לא צריכה לפגוע בזכויות שלהם.

 (רגע של ציניות - ואולי זו סיבה נוספת, עבור הבאמת-תוקפים, להפסיק לתקוף. זה יהיה גם שירות למען הלא-באמת-תוקפים. אולי לשם שינוי יאמינו להם.)

 בחזרה לסיפור. מעבר להיבט המשפטי, חשבתי על ההיבט המוסרי של כל העניין. ניצול מרות, כשמו כן הוא, ניצול, ועליו אני לא מדברת. אבל לצאת לבר, להכיר נשים ולהגיע למיטה שלהן בסוף הערב? זה בפני עצמו, אם זה נעשה מרצון שני הצדדים, לא פשע בעיניי. אם אתה בזוגיות, זו עלולה להיות בגידה באמון של בת הזוג שלך, וזה כבר בין בני הזוג. אולי היינו רוצים שכל נציגינו בכנסת יתהדרו בזוגיות מונוגמית, מאושרת, ארוכת שנים ועם צאצאים לתפארת מדינת ישראל, אבל זה בעיניי לא בדיוק המדד ליכולת המקצועית שלהם.

 כמובן שאין לדעת מה בדיוק קרה עם אותן נשים. אבל להכניס את הכל תחת אותה קטגוריה, זה בעיניי בעייתי. כן, אם מדובר כאן בבעיית שתייה, בחוסר שליטה עצמית וכד', כדאי מאוד שאדם שממלא תפקיד כזה, יתמודד עם הקשיים הרגשיים בחייו בצורה רצינית. אבל לא כל סטוץ ולא כל בגידה הם אונס, וזו זילות לקטלג משהו כאונס רק כי זה "לא נשמע טוב".

 ובכל זאת, כל מי שיוצאים נגדו בהאשמות כאלה ואחרות, מכחיש ומנסה להסתיר. אולי לפעמים מנסים להסתיר משהו כי באמת קרה דבר פסול, ולפעמים דווקא יודעים שלא קרה דבר פסול בפני עצמו, אבל יודעים שהוא יהפוך לחץ מורעל כשייחשף לציבור, כי אם אתה בוגד באישתך למשל, זה יישמע רע בטלוויזיה.

 חשבתי על ההכחשות האלה. חשבתי על ההאשמות, חשבתי על הסיפור ה"דמיוני" שמכליל כל כך הרבה דברים תחת אותה המטרייה, חשבתי על שתי העמדות המנוגדות האלה, האחת - שכל דבר שאפילו מזכיר אונס ברמיזה, הוא נוראי וחמור ובלתי נסלח, והשנייה - שיש דברים שהם פשוט לא סיפור, ושהתקשורת והציבור מגזימים ומנפחים הכל, וכך אדם חף מפשע נאלץ להילחם על תדמיתו ועל המשך חייו הציבוריים.

פתאום הבנתי, ששתי העמדות נובעות מאותו המקום. אנחנו כחברה, נוהגים להיבהל, להשתיק, לדחות כל מה שנראה לנו זר, שונה, חריג. בכל הקשור לזוגיות ולמיניות, אנחנו שוברים שיאים.  כולם מאוד נאורים, יש מצעדי גאווה, וזוגות חד מיניים מביאים ילדים, אז הכל בסדר, נכון? עד שהכרתי בפעם הראשונה שתי בנות שנמצאות בזוגיות פתוחה (כל אחת עם גבר אחר), דמיינתי לעצמי קשרים לא מספקים, בני זוג שנאלצים לפנות אל מחוץ לקשר כדי להשיג משהו שלא מספיק להם. הופתעתי - ושמחתי - לשמוע על אנשים שקולים, שמסיבות שונות, בדרכים שונות, החליטו שמונוגמיה לא מתאימה להם. תנסו לדבר על זוגיות פתוחה - כן, גם בתל אביב, ותרגישו כאילו אתם מספרים לאחד מחברי ש"ס על בילוי ב"אוויטה" בשישי בערב. אגב, הסיבות לסלידה - "זה נשמע מוזר", "אני לא מבין איך אנשים עושים את זה", "זאת לא יכולה באמת להיות אהבה". מוכר למישהו?

 לענייננו. אנחנו דוחקים ומחביאים את כל מה שלא מתאים למסגרת, לנורמה, לדברים ש"אמורים להיות". רק שאנחנו מפספסים משהו מאוד חשוב. רוב הדברים הם כבר ממש לא כמו שהם "אמורים" להיות. אולי לא שמתם לב, אבל זוגות נאמנים ואוהבים, שהם גם הורים נאמנים ואוהבים, הפכו להיות זן דיי חריג. אז אולי הם המוזרים?

 כשאנחנו מטאטאים מתחת לשטיח את כל מה שלא נראה לנו ולא מובן לנו, אנחנו מוסיפים עוד ועוד נושאים לקטגוריית הטאבו. לא מדברים על זה, ואז זה לא קורה. נכון? לא נכון. לא מדברים על זה, ואז זה קורה יותר, ולא יודעים מה לעשות. זוגיות פתוחה? גוועלד! עדיף להעמיד פנים שכייף לנו במונוגמיה ולשקר ולסבול. א-מיניות? אין דבר כזה. בואו נעשה את מה שכולם עושים, גם אם אנחנו ממש לא בקטע. אישה שמחפשת סטוץ? בושה וחרפה. עדיף שאף אחד לא יידע, ואם זה לא משהו, אז לסבול בשקט, כי זה הרי חלק מזה, הגברים נהנים, הנשים סובלות. גבר שעבר התעללות מינית? שקט! עדיף שלא תדבר על זה. זה במילא לא קורה, ואם זה קרה, אז תהיה חזק, אתה גבר אחרי הכל. תשתוק ותחכה כמה שנים ואז תוכל לעשות את זה בעצמך למישהו אחר.

 לכן, מסיפור השר הדמיוני ומכל הפרשות האלה, אני מציעה שנלמד לקח אחד חשוב: בואו נדבר על זה. בואו ניתן לאנשים לדבר, גם על מה שקשה לנו לשמוע, גם על מה שאנחנו לא מבינים. בואו נשתף. אם אנחנו לא מוצאים עם מי לדבר, אפשר למצוא מסגרות לייעוץ ולתמיכה. בואו נשאל את עצמנו לפעמים אם זה שאנחנו ליברליים ומתקדמים ונאורים, זו הבטחה שאנחנו כבר יודעים את כל האמת, אם לא יכול להיות שאנחנו מפספסים משהו. אולי אם נדבר יותר, אז יהיה קל יותר להבין מה נכון ומה לא. אולי אם לא נרגיש שאנחנו "אמורים" לסרב למשהו, או להסכים למשהו, או לקבל תשובה מסויימת, אלא נאמין שההחלטות בחיינו הפרטיים הן שלנו בלבד - אז פחות ניפגע ופחות נפגע באחרים, כי נעשה מה שאנחנו מרגישים, ולא מה שאנחנו "אמורים". אולי אם נדבר יותר, אז גם נדבר אחד עם השני, והשר הדמיוני יפתור את משבר הזוגיות הקיים או הדמיוני שלו בתוך גבולות הזוגיות, ואותנו כציבור זה פשוט לא יעניין. אולי אם נדבר על החיים שלנו ועל הקשיים שלנו ועל זה שנחמד לנו לקרוא על ברים וסטוצים ובגידות לא כפנטזיה אלא כי זה לא ממש זר לנו, אז נוכל להחליט באופן מודע אם אנחנו רוצים את הדברים האלה בחיים שלנו או לא, לפני שאנחנו מתחילים להחליט בשביל כבוד השר. עם כל הכבוד, אני רוצה לקוות שהזוגיות של עצמנו חשובה לנו יותר מהזוגיות שלו.

 אז בואו נדבר, עם עצמנו ועם אחרים, על עצמנו ועל אחרים.

 בואו נקשיב, אבל נקשיב באמת.
פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות:

יום שלישי, 12 בפברואר 2013

סיפור על הגל שלא רצה לעזוב את החוף

"וגלים בדכים* 
זועקים בבכים 
את שמך, את שמך, את שמך..."
(לאה גולדברג - בואי כלה)

*דכי: קול התנפצות הגלים. מקור המילה במקרא - "נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם, יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם" (תהילים צג, פסוק ג).

~ ~ ~

 שאלתי את עצמי, האם הים עוזב את החופים אי פעם. הרי הם אלו שתוחמים אותו. הם מגדירים את קצותיו, את גבולותיו, את כל מה שלא יוכל להיות לעולם. אבל הם גם סובבים את כל מה שאי פעם יהיה, וביניהם, הוא שקט, גלי, קפוא, מתחמם, ובמעמקיו - כל כך הרבה חיים, מסתורין, הרפתקאות, שאף אחד, אפילו לא הים עצמו, לא יוכל לעולם להכיר את כולם.

 פגשתי פעם גל בים שלא רצה לעזוב את החוף.

 פשוט כך. לא רצה. הוא כבר התנפץ עליו אינספור פעמים, כבר ראה את הבועות הקטנות של הקצף שלו מתפזרות על החול, ועדיין המשיך להתנפץ, ולהתערבל סביבו, עד שהוא כבר לא היה ממש גל אלא רק מים שמסתחררים להם אי שם מתחת לכל הגלים האחרים. 

 כשפגשתי אותו הוא כבר לא הסתחרר. הוא צף. צף בתוך הים, והכל חלף מעליו, על פניו, סביבו. עוד ועוד גרגירי חול נסחפו אליו מהחוף, והגל התמלא בגרגירים, עד שהוא כבר לא היה ממש גל, אלא רק מעין אזור כזה בים, אזור של מים, שכל נקודה בהם יכולה להינתק ולחזור בכל רגע, והגל, שהוא כבר לא ממש גל, לא יודע מה מחכה לו. וצף.

 מה שלומך? לחשתי לו.

 פעם, הוא התחיל לספר לי, הייתי גל. את מאמינה לי? כאילו ציפה שלא אאמין. אני האמנתי.

 הייתי גל בים. הייתי מתנפץ וזורם ומגיע לחופים ולמערבולות ועולה ללגום אוויר ושוקע לקרקעית, אבל תמיד חזרתי להיות גל. 

 ועכשיו? 

עכשיו אני סתם, הוא אמר. סתם. בים. אני כל כך רוצה לחזור להיות גל, להגיע לכל המקומות שאליהם לא הגעתי עדיין, וגם לכאלו שכבר הייתי בהם ושמחכים לי עם הפתעות חדשות.

 אז למה שלא תחזור להיות גל? 

 את מבינה, הוא חייך בעצב, יש פה חוף. אני לא יכול לעזוב את החוף הזה.

 אבל אמרת שיש חופים אחרים, לא? הוא קצת בלבל אותי, הגל.

 יש חופים אחרים. מופלאים. ואני בכלל הגעתי לחוף הזה במקרה. לא חשבתי שאשאר כאן ליד כל כך הרבה זמן. אבל משהו פה - הוא עצר, זרק מבט לעבר החוף - משהו משך אותי. ונשארתי. אני לא יכול לדמיין את עצמי במקום אחר, את מבינה, ואנחנו הגלים, בלי דמיון אנחנו לא יכולים להתקדם. רק אם תבוא רוח, ועד שהיא תבוא... הוא הסתכל לכיוון השמיים ונשם עמוק.

והחוף, שאלתי את הגל, מה עם החוף? לא מפריע לו שאתה כאן?

 החוף? החוף אוהב את הנוכחות שלי, אני שומר לו כאן על הגרגירים שנסחפים לים, הם מסתובבים קצת וחוזרים אליו.

 ואתה, למה אתה לא חוזר?

 לפעמים אני מנסה לחזור, ואני מתנפץ שוב, אבל החוף, איך לומר, לא כל כך צריך גלים. תראי איך כל האחרים באים והולכים. רק אני, כמו מטומטם, תקוע כאן, והחוף.. הגל הפסיק לדבר, ראיתי שהוא מתחיל לדמוע, ולא כל כך ידעתי מה לעשות.

 אני יכולה אולי... לעזור לך איכשהו? שאלתי בהיסוס.

 אולי.. אולי את יכולה להגיד משהו ממני לחוף. 

 בטח, אמרתי לגל.

 אולי את יכולה להגיד לו שאני מאוד מאוד אוהב אותו. הוא יודע את זה, הוא הוסיף במהרה, אבל אולי את יכולה להגיד לו עוד כמה דברים, שאני לא מצליח.

 איזה דברים, שאלתי.

 אולי את יכולה להגיד לו שאני נשאר כאן כדי לא להתגעגע אליו, אבל מתגעגע אליו כל הזמן. גם כשהוא ממש כאן, כמעט לידי. להגיד לו שאני מפחד ללכת ולהשאיר אותו בלי מישהו שישמור לו על הגרגירים. אבל אני לא יודע כמה זמן עוד אוכל לשמור על הגרגירים ככה, כשאני כבר לא ממש גל, ואני לא רוצה לשמור על הגרגירים שלו ולא לחוות את כל מה שעוד מחכה לי ברחבי הים, ואולי אפילו באוקיינוס הרחוק. להגיד לו שאני חושש שהוא ישכח אותי, כי יבואו כל כך הרבה גלים אחרים, אז אני נשאר כאן כדי להיות כל הזמן בהישג יד, אבל גם כשאני בהישג יד, הוא לא זוכר אותי כמו שאני זוכר אותו. 

 הגל שתק, חשב קצת, ואני חיכיתי. עד שהוא המשיך.

 תגידי לו גם שאני בעצמי מפחד לשכוח אותו, אבל הזיכרון שלו כל כך כבד, כל כך נוכח גם כשהוא עצמו ממש מולי, שהוא משתק אותי ולא נותן לי לזוז. תגידי לו שהוא החוף האהוב עליי, וזה לא שאני לא רוצה שהוא יהיה החוף האהוב עליי, אני רק לא רוצה שזה יכאב לי כל כך כמו שזה כואב עכשיו. תגידי לו שהוא מרגש ומשמח אותי אבל גם מעציב אותי יותר משאני יכול לשאת. אני מזמן אומר לעצמי שכל הטוב בים יגיע אליי גם אם אהיה כאן, ממש לידו, אבל בזמן האחרון אני מתחיל לחשוב שאני ממש בלתי נראה כאן, במים הרדודים שלצידו.

 ניסיתי לזכור את הכל, לא לפספס אף מילה.

 תגידי לו שאני מרגיש כל כך בר מזל, שהגעתי לחוף כזה. אבל גם תגידי לו, בבקשה, הדרך שבה הוא אומר את הדברים שידרה דחיפות רבה, תגידי לו שאני רוצה שמשהו, משהו בים הזה, ירצה בקרבתי כמו שאני רוצה בקרבתו עכשיו. אני לא רוצה להמשיך לחכות לכל מה שהוא לא יכול לתת לי. אני רוצה לחזור להיות גל.

 הרגשתי שהגל לא אמר את כל הדברים האלה מעולם, אפילו לא לעצמו.

 הסתובבתי לרגע להביט בחוף, אותו החוף שעתיד היה לשמוע את כל מה שהגל סיפר לי. לפתע הרגשתי רוח נושבת, וכשהסתובבתי אחורה עם חששות בלב, ראיתי שהגל, אותו הגל שדיברתי איתו שעה ארוכה, לא מחכה לי, אלא מתגלגל מעל פני המים, עם כיוון הרוח, צובר מהירות מרגע לרגע.

 אבל החוף, החוף! רציתי לקרוא אליו. ולא קראתי.

 נזכרתי בכל הדברים שהגל אמר לי.

 הסתכלתי שוב לכיוון החוף, ובחזרה אל הגל. אם לא אקרא לו עכשיו, הוא כבר לא ישמע אותי, חשבתי לעצמי.

הגל שחזר להיות גל, הלך והתרחק מהחוף, מתערבב לו במים עד שכבר לא יכולתי להבדיל בין הגל שהכרתי לבין הים הסוער.

פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות:

יום רביעי, 6 בפברואר 2013

מכתב לעצמי-של-לפני-שנה-בדיוק

וואו.

מדהים, נכון?

כמו חלום, חלום שהתגשם ושחלקים גדולים ממנו אפילו לא ידעת שנחלמו להם. הכל אמיתי. צעדת עם הרגליים שלך, עשית עם הידיים שלך, הרגשת עם הלב שלך. 
שלושה וחצי חודשים לא מהעולם הזה, רק שהם כן היו בעולם הזה, וכל אותם דברים, הם חלק מהעולם עדיין, ועכשיו הם גם חלק ממך.

לא ייאמן.

את מתרגשת בטירוף, מהעצב של העזיבה, מהשמחה של החזרה.

נפרדת, עלית למונית, ודיברת בספרדית וקיבלת עיתון במתנה מהנהג והעיר רצה מולך כמו בסרט עם שירים מרגשים ברקע, מתי תחזרי, ואז השדה והטיסות ושדות התעופה שחלפו גם הם כמו חלום, חלום מסוג אחר, וממש ממש בקרוב, את תהיי בחזרה בארץ. אני מתרגשת ביחד איתך רק מלחשוב על הרגעים האלה, והיום אני חושבת שהתרגשות כזאת, שהיא כמו סוג של אושר במנת יתר, היא מבלבלת לפעמים, משכיחה את מה שיכול להיות ואת מה שלפעמים גם עתיד להיות.

אני יודעת שאת מגיעה עם כל התובנות האלה, והשלמות הפנימית והביטחון בעצמך והאהבה לעולם והתוכניות לעתיד והרצון להמשיך לטייל בהקדם, אולי הרצון הזה עדיין שקט, אבל הוא יגיע ממש בקרוב. אני כל כך שונאת לנפץ אשליות. ואולי זו לא אשליה, אולי זה משהו שעדיין תמים ופגיע ורגיש, משהו שצריך להירקם לו בפנים ולאסוף לעצמו יציבות.

הייתי כל כך רוצה להגיד לך שהשנה שלך תהיה בדיוק כזאת, וזה לא שהדברים לא יהיו שם, בדרכם שלהם, אבל אחד הדברים שתלמדי השנה יהיה שלפעמים עדיף לא להסוות את האמת במילים יפות יותר, כי זה לא באמת משנה אותה.

אז, הנה זה בא.

השנה הזאת תהיה קשה. 

ממש ממש ממש. 

זוכרת את העצב של כיתה י"ב? את הריקנות של תחילת השירות? את הלחץ של תקופת הלימודים? את הבלבול שלפני וגאס?

אז, תחשבי על כל אלה ביחד.
מתובלים בעוד כמה הפתעות.

אני תוהה אם הייתי רוצה שתדעי. שתדעי שזה יקרה, ושתזכרי שיש יותר משתי אפשרויות, ושתדעי שאת עומדת להילחם ולצמוח, ושתזכרי את כל הקלישאות שאת כל כך מאמינה בהן, והייתי רוצה לבקש שלא תשכחי שלהאמין, זה אומר לשמור על התקווה גם כשאין לה ראיות. אבל יכול להיות שהדברים יוכלו לקרות רק בזכות העובדה שאין לך מושג מה מחכה לך.

הייתי רוצה לבקש שתדברי עם עצמך יותר. שתדברי באמת. ואולי זה העניין, שהתרגלת לדבר עם עצמך במקומות כל כך שקטים ושלווים, ופתאום הכל כל כך רועש, ואת כבר לא שומעת את עצמך, וכל כך קל לוותר על עצמך, כי יש בך כל כך הרבה ולמי יש בכלל סבלנות לתת לכל זה מקום.

בסוף את תתני מקום. תתני מקום וזה יעבור ותחזרי להאמין בקלישאות, והייתי רוצה שתוכלי לראות את זה בעיני רוחך כדי שעד אז לא יהיה לך כל כך, כל כך קשה.

זו לא תהיה שנה מאושרת, זו לא תהיה שנה שמחה.
זו תהיה שנה מוזרה ועצובה ומתישה ומעצבנת ומכאיבה.

אבל זאת גם תהיה שנה משמעותית, בכל מיני רמות שאת לא מתארת לעצמך ושגם אני לא לגמרי מתארת לעצמי עדיין. השנה את תסתכלי בעיניים להרבה תחושות, חוויות, אנשים, תגלי הרבה בחוץ וגם הרבה בפנים. 

אולי לא יהיו לך ההתחלות הנכונות שאת כל כך מחכה להן. 
אבל יהיו לך הרבה סופים, הרבה סגירות מעגל, שיאפשרו התחלות חדשות.

אני רוצה להזכיר לך שלהרגיש את כל מה שתרגישי ולא להרגיש את כל מה שלא תרגישי, זה באמת בסדר.
באמת באמת באמת. 

את תצטרכי להבין את הכל בעצמך, וזה הרבה יותר קשה כשזה בהווה. אמנם כל מה שאת עתידה להבין יהיה טמון עמוק עמוק בפנים, "בתחתיתו של ארון תיוק נעול ותקוע בבית שימוש שאינו בשימוש, ועל דלתו שלט, 'זהירות נמר'..."

אבל זה עדיין שם. אני מבטיחה לך. מתחת לכל הקליפות. השנה הזאת היא בשביל לגלות ולחקור. את יכולה להשתמש בה בכל מה שאי פעם למדת, אבל לפעמים את לא תצליחי, ותנסי לא לכעוס על עצמך כשזה יקרה. זה מתסכל לגלות דרך כשלונות, אבל לפעמים זו הדרך הטובה ביותר. את יכולה להשתמש בציניות ובהומור שלך, ואת תעשי את זה.

הלוואי שהייתי יכולה לתת לך את כל התשובות מראש, אבל אני חושבת שהדבר היחיד שהופך אותן לבאמת נכונות, הוא הדרך שבה את עתידה לגלות אותן. 

 הדרך הזאת לא ממש סלולה עדיין, ולאורכה את לא כל כך תרגישי שאת - את. אבל היא לגמרי לגמרי לגמרי הדרך שלך. אף אחד אחר אפילו לא יכול לראות אותה, שלא לדבר על לצעוד בה. היא שלך שלך שלך והיא מחכה לך, וזה אולי הדבר היחיד שיכול לחזק אותך, להחזיק אותך, הידיעה שלמרות הכל, זו הדרך שלך. 

 אז תחייכי, תנסי להנות מהימים הקרובים כמה שרק אפשר, את במילא תגיעי לשביל שלך, ובאמת אין שום צורך למהר. ברור שאת תמהרי בכל זאת, וברגע שתתחילי ללכת, שום דבר שכתבתי כאן לא באמת ילווה אותך באופן מודע.

זה בסדר. 

 את תצעדי ותצעדי ותגיעי. אני לא אשקר, יש לך ממה לחשוש ולפחד, באמת לא חסר.

אבל יש לך גם לא מעט דברים לחכות להם.

 רק תבואי. :)

פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות:
הירשם ל- רשומות (Atom)