ארמונות בחול וגשמים במדבר

שנים חייתי במדבר. באמת שניסיתי להסתדר, לפעמים זרקתי לאנשים שהסתובבו שם, שנראו ממש מרוצים מכל החול הזה מסביב, כמה מילים על מים, אבל בדרך כלל אפילו לעצמי לא הזכרתי כמה אני צמא, ואולי היה בי חלק שהאמין שככה זה יהיה תמיד, אני לא איש מדבר אבל מסביבי יש רק מדבר, אז לאן אני כבר יכול ללכת...

לילה אחד, התעוררתי מהרעש של הטיפות. אף פעם לא אמרו לי שיורד גשם בלילה. למישהו אחר אולי היה נכון יותר להמשיך לישון, אבל אני קמתי, ומצאתי גיגית וישבתי למלא אותה ולא אמרתי לאף אחד, בימים עדיין הייתי אני, אבל בלילות הייתי שוטף פנים והייתי שותה מהמים והייתי מאושר, הגשם המשיך לרדת בלילות ואף אחד לא ידע, והאמנתי שבאמת אסור שאף אחד יידע שיש לי את המים האלה בלילה, כי במדבר זה לא עובד ככה.

בהתחלה חשבתי שמים בלילות זה מספיק, אבל התחושה הזאת, שאני מסתיר, גרמה לי לרצות גם לספר על המים, שישמחו בשבילי. ידעתי שיש אחרים שיש להם מים, שאפילו חיים ליד אגמים, ושזה בסדר ולרוב האנשים אפילו לא אכפת, אז יש להם מים, אז מה. כשאחרים עושים את זה, זה נראה כל כך פשוט, הרי מה זה בסך הכל? להיות עצמך? לעשות את מה שאתה רוצה, להוריד הגנות, לאהוב את המים במקום להעמיד פנים שאתה נהנה מהחול, להיות גאה במי שאתה, במה שאתה אוהב, באיך שנולדת... זה לא אמור להיות נוח יותר מאשר להעמיד פנים?

אבל אצלי זה מורכב, העניין עם המים. זה הנושא הכי כואב. אני נלחם בעצמי, מנסה להקרין שהמדבר זה בדיוק, בדיוק מה שאני צריך, ויודע שבלי מים אין ממש טעם.

יום אחד אני מבין שאני כבר לא ממש בטוח לגבי המים האלה, הם נהדרים, אבל אני לא רוצה לשתות אותם יותר, זה יותר מדי, גם העניין הזה של הלילה, אני חולם על לשתות מים גם ביום, אומרים שיש מקומות גשומים יותר, ובכלל, לא לישון בלילות כדי למלא מים בגיגית? כבר אין לי ממש כח לזה.

אז אני מפסיק.

ואם חשבתי שעד עכשיו זה היה מסובך... מילא לקום בלילות, אבל מי יודע איפה בכלל יש גשמים, ואיפה יש גיגיות אחרות, ברובן יש חורים כי כאן הרי לא ממש ממלאים מים, יש כאלה שפשוט עומדים מתחת לגשם ושותים ככה את הטיפות, אני יודע שאפשר אבל אני לא מתכוון לעשות את זה. אני רוצה שיהיו לי מים שאפשר להנות מהם בנחת.

לפעמים אני מאמין שאמצא, לפעמים פחות, אחרי הכל, אף אחד לא יודע שאני בכלל מחפש מים. תמיד חשבתי שזה אסור. תמיד מתלוות לזה הסודיות, ההסתרה, אני אולי מבין שזה לא פסול, שזה מותר ואפשרי ושזה מי שאני, אני אוהב מים, אבל משהו עדיין לא נותן לי להרשות לעצמי להרגיש את זה לגמרי, אני שומע את הקולות של הסביבה, ההערות המעצבנות האלה, הרי הכל נמדד בארמונות שבונים בחול, בגודל וביופי שלהם, ואם אתה לא מעוניין לבנות ארמון, כנראה שמשהו לא בסדר איתך. אני מדמיין את המחשבות שיחשבו, ושוב הקול הזה, שאי אפשר, זה משהו שמסתירים, אי אפשר פשוט לדבר על זה. הרי אף אחד ממילא לא יבין, אני אמנם לא היחיד שעובר את זה, אבל אצלי, אצלי זה אחרת. לפעמים בא לי לברוח, כדי שאני לא אצטרך לדבר על הגשמים האלה, שמה לעשות, אני לא יכול בלעדיהם.

אני כל כך רוצה כן לדבר על זה. כל כך רוצה להיות פתוח וחופשי ולספר כמה אני צמא למים, לא להסתיר, הרי זה מי שאני, אני לא אוהב לשקר או להעמיד פנים. אבל זה נושא כל כך אישי ורגיש שאפילו המחשבה על לתת למישהו להיכנס לי לזה, להיחשף ככה, הרעיון שאולי ישפטו, אם לא את מי שאני אז את המחשבות שלי והדעות שלי ואת העובדה שזה לא בא לי בקלות, זה מוציא אותי מאיזון, אני לא מסוגל.

הזמן הנכון יגיע, אני אומר לעצמי, הדברים יבואו, אני מחפש לי איזה מקום גשום אחר, עם גיגית מתאימה, ושם אולי יהיה קל יותר לדבר על זה, וקול אחר אומר, מי אמר שזה יהיה, כבר הייתה לך הזדמנות, למה לא המשכת לשתות את המים ההם וזהו... ומשהו בי לוחש לי שזה יהיה שוב, שזה יכול להיות כי לא חסרים גשמים ולא חסרות גיגיות, רק שמישהו יגיד לי איפה...

מספרים לי שיש מפלים. אם אתה בא למפלים, כולם יודעים שאתה מחפש מים, ואני מהסס ומחליט לא לתת לעצמי לחשוב יותר מדי ופשוט להיכנס לחלום הזה, שבו – לא רק שזה בסדר, זה אפילו רגיל, כל כך רגיל שדווקא כאן פתאום זה לא מובן מאליו שאני שייך. אתה בטח סתם באת לראות, אתה הרי מהמדבר, לא, גם אני מחפש מים... לאט לאט אני משתחרר ואני משתייך וזה כאילו לא הגיוני שזה באמת קורה, שאני מוקף באנשים שחיים ככה, שזאת בכלל לא שאלה, שהמים הם משהו לגמרי מובן מאליו.

זה יותר מדי... זה יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי, וזה גם מכאיב, לחשוב על השנים שעברו ועל כל מה שיכול היה להיות, אפילו לא על המים עצמם כמו על הרגעים האלה, לשבת ליד המפלים ולהרגיש את הטיפות ולשמוע על נהרות וימים.. איך רק עכשיו אני כאן, אני חושב על כל מה שפספסתי לאורך השנים, הרי המפלים היו כאן, ומצד שני זה כל כך מורכב בשבילי, איך אני יכול לבוא ולהגיד לאנשים שמכירים אותי שנים מהמדבר, שאני בכלל מעדיף את המפלים? 

זה מציף אותי להיות כאן. אבל עוד יותר מציף אותי לחזור למדבר, כי הבית שלי הרי עדיין שם. להסתכל על החול ועל אלה שהולכים בו ומעיפים אבק לכל כיוון, ולרצות פשוט לצעוק, מים, זה מה שמעניין אותי ולא אכפת לי מהחול שלכם. אני מרגיש משותק. אי שם יש עולם קסום שבו לאף אחד לא אכפת, אבל כאן זה לא מובן מאליו וצריך להגיד, ורק המחשבה על זה מכאיבה, איך אני יכול לא להיות עצמי ואיך אני יכול כן להיות, איך מישהו שמכיר אותי כל החיים יוכל לתפוס את זה, איך אני אוכל להסתכל לאנשים בעיניים אחרי שאני אגיד משהו שאף פעם לא אמרתי..

אני כועס על העולם הזה, שהוא כל כך לא הוגן, על המלחמה הזאת שקיבלתי במתנה בלי לרצות, הרי לא בחרתי לאהוב מים, אני פשוט כזה. אני כועס על עצמי, שהמלחמה כל כך קשה לי, שאני מקבל אחרים בלי להניד עפעף, ודווקא את עצמי לא לגמרי מצליח. זאת לא המלחמה היחידה, והיא תמיד שם ברקע ונמאס לי להילחם, בא לי כבר להיות אחרי, כשכבר יודעים, לאו דווקא כדי שיידעו אלא בעיקר כדי שאוכל פשוט ללכת ולהקיף את עצמי במים. אבל איך אני אוכל לעבור את הדבר הבלתי אפשרי הזה, לפעמים אני מאמין ולפעמים אני מאמין פחות ואני כל כך מפחד ממה שיהיה... לא רוצה להכאיב לאחרים, איך אפשר אחרי שנים של מדבר לחשוב שמישהו רוצה אחרת... אבל אני רוצה לעשות את זה בשביל עצמי, אני יודע שאני חייב מים ואני מחפש את האיזון, כי הרי חייב להיות, כי העולם הזה לא אמור להעניק לנו מלחמות שאי אפשר לנצח אותן.

אני חושב על הדיסוננס הלא נתפס הזה בין מה שהסביבה מצפה ממני לבין מי שאני, וגם אני מצפה מעצמי לעמוד בציפיות של הסביבה, הרי אני יודע להיות האדם הנכון הזה, ממש לפי הספר, איש מדבר עם גמלים ממושמעים, אבל זה לא אני, איך זה הגיוני בכלל, שאתה מצד אחד חייב ומצד שני לא מסוגל.. זה כמו להיות באמצע קפיצה כזאת, מה שהיה אז כבר לא יחזור, אני לא אשכח את הגשם ואת המפלים, חייבים להיות לי עוד מים, אבל אני עוד לא לגמרי בשלב הבא, ואני מחזיק חזק חזק בחבל ועף מעל התהום ומפחד להשתחרר וליפול, כי אין אפשרויות אחרות, רק קדימה.

אני ממשיך ללכת במדבר היבש, ואני מגלה שיש אנשים שקשה להם אפילו לשמוע על גשם, גם אם הם מוגנים ממנו מתחת לקורת הגג שלהם, מפריע להם לחשוב שמישהו מסתובב שם בחוץ ומלקט את הטיפות ורוקד בשלוליות. אני צועד במדבר שכבר מוכתם בטיפות של גשם, פוגש אנשים שברור לי שלא יבינו, הרי הם כבר ממש חלק מהדיונות. אבל חלקם שמחים לספר לי איפה הבאר הקרובה, ואפילו לבוא איתי למפלים. חלקם מעולם לא היו צמאים למים, אבל זה נראה שהם כל כך רוצים בטובתי, רוצים לראות אותי מרווה את הצימאון, סוף כל סוף.

אני מגלה שיש עוד כל כך הרבה אנשים שמחפשים מים בעצמם, חלקם מוצאים, חלקם ממשיכים לחפש. יש גם כאלה שויתרו, לפעמים אני רואה את הכאב בעיניים שלהם על המים שלא מצאו או שאולי לא כל כך ניסו. לפעמים אני מצליח לראות, דרך הדיבורים שלהם על כמה נפלא החול הזה, את החור הענקי בלב, את המים שלא היו. 

אני כל כך מפחד שזה יקרה גם לי, אבל אני כבר יודע שאני פשוט לא מוכן לזה.

אז במדבר הלוהט, ביום יבש במיוחד, אני עוצם עיניים ומדמיין.

בחלום שלי, אני ניגש למפלים באמצע המדבר, בלי להסתיר, כולם יודעים בדיוק לאן אני הולך. אני מביא משם מים ואף אחד לא שואל אותי מה אני עושה ולמה, אלא רק שמחים בשבילי, שאני מרווה סוף כל סוף את הצימאון שלי. האנשים שאוהבים אותי מאושרים בשבילי, רוצים שאני אמצא את המים שאני אוהב. בחלום שלי, כולם יודעים שאני איש של מים, ולאנשים של מים אין טעם לבנות ארמונות בחול.