יום רביעי, 13 במרץ 2013

22.12.11 - קסם של עיירה

"let us step out into the night and pursue that flighty temptress, adventure"

קרוב לקצה הצפוני של הקרטרה, שוכנת לה העיירה צ'ייטן. פעם היא הייתה חלק בלתי נפרד ממסלול הטרמפים של הישראלים, אבל ב-2008 הכל השתנה. הר הגעש צ'ייטן התפרץ אחרי יותר מ-9000 שנה של שקט, מה שהוביל בין השאר להצפת העיירה.

אנחנו מחליטות להגיע לצ'ייטן, בעיקר מתוך סקרנות, וגם כחלק מהתכנון להגיע משם לאי צ'ילואה. הבחור שלקח אותנו במשאית ללה חונטה, הבטיח שלמחרת נוכל להמשיך איתו הלאה, אבל אנחנו מפספסות אותו משום מה, ושוב מחכות לטרמפים. שותפתי בינתיים מלטפת כלב גדול, שמארח לנו חברה. אני קצת מבוהלת מליטוף הכלבים, עם כל אהבתי אליהם, אני חוששת ממחלות למיניהן.

מכונית חולפת במהירות, אנחנו לא מספיקות להניד עפעף והכלב כבר נובח ורץ לכביש, המכונית חובטת בו והוא נופל לכביש. מת.

אנחנו המומות מכל העניין. שותפתי יוצאת לכביש כדי לגרור אותו משם, שלא יידרס שוב, וחוזרת עם שריטה ביד. ספק מהכלב, ספק מהצמחים. אני מתחילה לפתח היסטריה קלה.

בעודנו מהרהרות במהירות שבה חיים יכולים להיגמר, אנחנו משיגות טרמפ עם נהג משאית. הפעם אנחנו יושבות איתו בתא, מפטפטות, עד שמסתבר שהוא עובד בבנייה אי שם בנקודה אקראית, ולכן הוא מוריד אותנו באמצע שומקום. למזלנו אוסף אותנו בחור ברכב פרטי, שנוסע ישר לצ'ייטן.

אנחנו (ההיסטריה שלי ואני) מחליטות ברוב קולות ששותפתי צריכה לקבל עזרה רפואית. עם ההגעה לעיירה, אנחנו נתקלות בניקולס, שהאנגלית שלו טובה באופן מחשיד, והוא מכוון אותנו למרכז הרפואי המקומי, שם מחטאים לה את הפצע. יכול להיות שלא היה באמת טעם לכל העניין הזה, אבל לפחות אני רגועה יותר.

אנחנו ניגשות לברר מתי אפשר להמשיך מכאן לאי צ'ילואה, כי כמה זמן כבר אפשר להיתקע בעיירה נטושה שכזו? מסתבר שהמעבורת יוצאת פעם בשבוע, בימי שני, מכאן לעיר קיון שבצ'ילואה. התמזל מזלנו והגענו ביום חמישי. אנחנו נכנסות למערבולת של התלבטויות: נחזור אחורה ונמשיך בתכנון המקורי, לעבר פוטלאופו (תנסו להגיד את זה עשר פעמים רצוף!) ומשם לארגנטינה? נחכה למעבורת? ארבעה ימים במקום אחד, שלא נראה כאילו יש בו אטרקציות רבות, מרגישים כמו בזבוז זמן בטיול כל כך אינטנסיבי. ובכל זאת, משהו מסקרן אותנו – גם באי צ'ילואה, גם כאן בצ'ייטן, ואנחנו מחליטות להישאר, בינתיים בלי לקנות כרטיסי הפלגה שיחייבו אותנו לארבעה ימים – נישאר לילה אחד, ואז נחליט.

רק הגענו, ואנחנו כבר מרגישות שבצ'ייטן כולם יודעים עלינו הכל ומציעים את שירותיהם בהתאם. אה, הגעתן עכשיו? אתן מחפשות מקום לינה שאפשר לבשל בו? יש את ההוספדחה של ריטה, 7000 פסו ללילה. היי, ראיתי אתכן עם ניקולס קודם. נו, איפה אתן ישנות בסוף? לאן אתן הולכות עכשיו? לא, פשוט חשבתי שאין לכן איך להגיע למעיינות. אני יכול לקחת אתכן לשם. ואני גם נוסע לפוטלאופו, סתם שתדעו.

כשמתגברים על התחושה הראשונית של החדירה לפרטיות, אפשר לגמרי להבין את הצ'ייטנאים. ניקולס, שמנהל סוכנות נסיעות מקומית, מספר לנו על המאורעות שאחרי התפרצות הר הגעש. 5000 התושבים שחיו בצ'ייטן, עזבו כשהיא הוצפה. העיירה עמדה ריקה. ממשלת צ'ילה לא ששה לשקם את העיירה, שהפכה לעניין של מחלוקת פוליטית. האינטרס הממשלתי היה למכור את האזור, שבו שוכנים מכרות בעלי ערך, למולטימיליונר אמריקאי בשם טומפקינס. כיום חיים שם, למרות הכל, 700-800 איש. העיירה שנראית לגמרי רגילה ממבט ראשון – אולי קצת מוזנחת, אבל עם ארבעה סופרמרקטים; ורק כשמתעמקים, מגלים את עיר הרפאים, על בנייניה הנטושים, שחלקם נמצאים בשיפוצים מתמידים, על חוף ימה האפרורי, שבולי העץ המפוזרים לרוחבו מזכירים שאריות של שדה קרב. האנשים המקסימים, שנלחמו על הבית שלהם, כל כך צמאים לתיירים, לרוח חדשה כאן בעיירה ("כן, יש כאן הרבה מה לעשות..."). אבל הם גם קצת אדישים, וגם זה מובן -  אם העיירה שלך כבר נחרבה בהתפרצות הר געש, איזו סיבה לדאוג בכלל קיימת בעולם הזה?

ריטה, בעלת ההוספדחה שאנחנו מתארחות בו, היא ההוכחה החיה לכל אלה, והיא גם זו שחושפת בפנינו עוד חלקים בסיפור. קשה לדמיין איך האישה החמודה הזאת  חזרה וחיה כאן לבד, כמו נשים נוספות, אחת מכמה עשרות משוגעים שלא יכלו לסבול את המרחק מהעיירה שלהם. תוך חודשים ספורים מההתפרצות, אנשים התחילו לחזור לצ'ייטן, ולחיות בה במעין "מצב מלחמה", בלי מים וחשמל. הם נאלצו להיות מוכנים לכך שבכל רגע ייתכן שיצטרכו לעזוב. אבל צ'ייטן הייתה בית, והם נשארו. עם הזמן הממשלה התחלפה, והממשלה החדשה חיברה את העיירה בחזרה לתשתיות. ככה, לאט לאט, דוד ניצח את גוליית. ריטה מעוררת הערצה, ובלי קשר לזה, אוהבת ישראלים. כן, היא אומרת, הם עושים הרבה רעש ובלגאן, אבל גם אני כזאת. חוץ מזה, יש לה שורשים יהודיים, ואני מוצאת את עצמי מדברת איתה על חנוכה. 

הלילה הראשון מגיע, ואנחנו עדיין לא יודעות מה יקרה מחר, אבל בינתיים יש לנו חדר בבית חמים, אצל בעלת בית חביבה ומכניסת אורחים. אנחנו הולכות לישון, ומחר? לגבי מחר נראה...


פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina





פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,

יום שני, 11 במרץ 2013

21.12.11 - טרמפיסטים בגלקסיה

אני מתעוררת בבוקר אחרי שרעדתי מקור כל הלילה. ככה זה כשישנים באסם, אבל שרדנו גם את זה. היעד הבא: פויואפי. 

אנחנו מחכות. מחכות, מחכות ומחכות, מסיימות את מה שנשאר מצנצנת חמאת הבוטנים. הרכבים המעטים יחסית שחולפים כאן, לא עוצרים. בינתיים מגיע הגרמני שהטרדנו ביער אתמול בלילה, שרוכב לאורך הקרטרה על אופניים. הוא מספר שדאג לנו, וכשהוא שומע שאנחנו מישראל, הוא חולק איתנו חוויות מלילה אחד בקמפינג טרק הטורוסים (ג'ואי טריביאני היה אומר שהיו שם מעט מאוד ישראלים, שהם לא עשו רעש בכלל ולא העירו אף אחד...) 

 אנחנו ממשיכות לחכות, ופוגשות חבר נוסף - בחור רוסי שלטענתו, נוסע רק בטרמפים. כלומר, גם מבואנוס איירס לאושוויה, וגם מתאילנד לסין. אנחנו מצליחות להבין שהוא מומחה לציפורים שמנגן להנאתו בגיטרה עם אנשים שהוא פוגש, או מומחה לגיטרה שצופה להנאתו בציפורים, או משהו בסגנון. בקיצור, הטרמפיסט בגלקסיה.

 אחרי כמה שעות מייאשות למדי, בעלת הבית היחיד בסביבה, זו שסידרה לנו את מקום השינה בלילה, אומרת שבקרוב היא תצא לפויואפי ותיקח אותנו. מזל.

 בפויואפי אנחנו צועדות לעבר המאפייה הקרובה. סופפיאס! הפעם אלה לחמניות אפויות בשמן. אני קונה בסביבות ה200 (וברצינות, משהו כמו 10), ופתאום אנחנו רואות אחת מחברינו הטרמפיסטים. איחוד משמח כמו תמיד... יחד איתה אנחנו הולכות למרכז המידע לתיירים (שמעניין אותנו בעיקר בגלל האינטרנט החינמי). אולם הכניסה הפך לפגישת מחזור של כל מתחרי המירוץ לקרטרה, שמשחקים מטקות ומעדכנים אותנו במאורעות הימים האחרונים, שהיו רווי הרפתקאות (בקצרה: הם חיפשו את דרכם ברחבי היער המכושף, בקושי מצאו מקום להקים אוהל, נרטבו לגמרי בגשם, לא הצליחו לתפוס טרמפים בבוקר ובסוף הצליחו לעצור אוטובוס ריק ולשכנע את הנהג להסיע אותם. בקטנה.)

הדעה הרווחת בתחום התחבורתי היא שמצב הטרמפים כאן לא כל כך טוב, ושעדיף לחכות לאוטובוס שיעבור בערב - דעה שברוב עייפותי אני נוטה לקבל בברכה. כשחדר הקסמים נפתח, שותפתי ואני מתיישבות לנצל את האינטרנט החינמי. אני שקועה בשיחה בצ'אט, כשפתאום נדמה לי שאני שומעת צעקה מבחוץ. אני יוצאת ורואה שהבנים מצאו נהג משאית שמוכן להסיע אותם, ומסתבר שגם אותנו, "אפשר רק להביא את התיקים?", אווירת השאנטי מתחלפת בלחץ להספיק את הטרמפ, אני רצה לקרוא לשותפתי ואנחנו עולות למכולה הסגורה של המשאית, שלוקחת אותנו ישר ללה חונטה.

 חוץ מהבנים ומאיתנו, מצטרפים לטרמפ גם הטרמפיסט בגלקסיה, בחור ובחורה שמגיעים מפלסטין (מעניין איפה זה). מהנסיעה אני בעיקר זוכרת את חלקנו (שכלל אותי) יושבים שעונים על הקיר בעייפות, את חלקנו האחר מחפש תעסוקה, ואת כולנו מתעדים את הרגעים ההזויים האלה בצילום. בלה חונטה בעל המשאית מבטיח לנו שלמחרת בבוקר ייקח אותנו לצ'ייטן, ולכן אין לנו סיבה שלא להישאר ללילה. זאת בינתיים העיירה האחרונה במסלול הטרמפים ה"מקובל", שלא כולל עיירות שנהרסו בהתפרצות הר געש, ובשלב הזה אנחנו גם נפרדות מהבנים, שממשיכים למקום אחר. 

 אי אפשר לכתוב על היום הזה בלי להגיד שזו הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי את רותם. מאותו הרגע רק התעדכנו בפייסבוק. זה בלתי נתפס, שכך היה, אבל אם יש דבר אחד שיכול לעודד, זו העובדה שגם כשראיתי אותו בטיול, וגם כשהתכתבנו אחר כך, היה נראה שהוא נהנה מכל רגע, שעד הרגע האחרון, הטיול שלו היה מיוחד ומרגש וגדוש בחוויות.

המילים כרגיל לא מספיקות, אבל זה באמת מה שהיה, ואני מנסה לזכור גם את זה. 
פוסטים קודמים על הטיול:

 23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina




פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: , ,

יום חמישי, 7 במרץ 2013

The Chronic Hopeless Floor

CHF.

It's the Chronic Hopeless Floor.

Which was the nickname for a specific floor in a specific psychiatric unit.

But also a name I decided to use for those times when everything seems... well, hopeless and unrepairable by any means. Except maybe the means of endlessly rereading HP books. Which might not always work.

So I'm trying to play with this idea that when you feel like hope is gone, it doesn't mean that it really is gone. It doesn't mean that Everything Absolutely Sucks. It means that right now you're on the Chronic Hopeless Floor.


What are the characteristics of the CHF?

  • Everything Seems As If It Absolutely Sucks. Which doesn't mean that it Absolutely Sucks. It's just that this floor has a superpower. It makes stuff seem like something which it actually isn't. And it likes to use it in an Evil way.
  • For instance, it seems like there's no way out. But actually, the floor is surrounded by an Illusion Charm which conceals all the ways out. Those ways are absolutely invisible. Existing, but invisible. So invisible you can't even imagine them being visible. Not while you're on this floor, anyway.
  • Time passes too slow. Whatever counts as slow for you, here it's even slower.
  • This is a floor of unhappiness. Because the moment you enter it, happiness is forgotten. It becomes as invisible as the way out (together with Hope, Faith and Dreams).

What should you also know about CHF?

  • This floor creates an illusion of stopping time. You can't make any conclusions here about what will happen when. Which makes you believe that you'll stay on this floor forever. But this is not a quality of the universe. It's just a quality of this floor.
  • It's horrible to be on the CHF. Really. It drains hope and happiness out of you like a Dementor. But it's just this one floor. There Are Other Floors.
  • Being on this floor does not prevent you from getting to other floors. And on the other floors, noone cares that you've been here. Many of them have been here themselves. Or will be eventually.
  • The CHF is designed like an endless universe, impossible to escape from. But it's really just a Floor.
  • You can be sad and lost and angry and broken here and Noone Will Care. Which might suck. But it might also be useful, because you can be those things as long as you want to.
  • And when you get used to it, you might even come here on purpose, to feel this stuff when you think that you need to feel it, and then return to other floors, when you feel like you're ready.
  • Because you CAN exit this floor. You just can't really see the exit. But wander on, and eventually you'll stumble out of it.
  • You are meant to be chronically hopeless on the CHF. That's the purpose of this floor. So if that's how you're feeling, congratulations. You're doing it right.
  • But you're also meant to visit all of the floors. Not just this one.
  • And that's why, if right now you're on the CHF, even if it hurts so bad and tears you into pieces, you can still survive it. Because other floors also wait for you. They're not in a hurry. They know that you'll arrive. Eventually. As soon as you'll stumble out of this one, you'll probably be rolling into one of them.

What does the CHF want?

  • Accepting of its existence. It doesn't like you saying that it's NOT THERE. It feels nicer when you say something along the lines of, it's there, but I'm not on it right now.
  • To feel important. It's part of the building, after all.
  • To be a part of your path. Some passages to the other floors (invisible until you enter them, of course, but passable) exist on the CHF only. It wants to guide you through them. There's no other way.

What can you say to the CHF?

I'm here.
I don't like being here. I might even really hate it. I feel as if I'll be here forever, and as if nothing can change it. I KNOW that nothing can change it.
But I also know, that me knowing this, is a part of your Super Floor Qualities.
I'm here. I'm talking about the fact that I'm here right now, even if I absolutely hate it.
I can't see the exits. I can't even imagine that there are exits. But I know that you want me to stay here because you think that I can eventually pass through them.
Time is crawling, and it's hard to be as patient as you want me to be.
But I accept you. I accept your existence in the building. And if I'm not accepting you, I'm accepting the fact that I can't accept you right now. Or I'm trying to accept it.
To be short, there's something that I'm trying to accept.
I'll probably have to stay here for as long as you think that I must, and I don't like it. But I'll try to trust you to guide me towards my next floor.
I can't even believe all of this all of the time.
But there might exist things that are true and that I can't see right now. 
So for the sake of those things, I'll be wandering around here.
Until we part.

Love them metaphors?

Yeah.
פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,
הירשם ל- רשומות (Atom)