אני מושיטה יד ממעמקי הראש שלי. מנסה לתפוס את הרגע. אומרת לעצמי, הנה, זה היה, זה נאמר, הרגשתי, הבנתי, הפנמתי. יותר לא אחשוב אחרת, לא ארגיש אחרת, לא אוותר על מה שעכשיו נגלה בפניי.
אבל יודעת שדברים אחרים עתידים להיאמר, שאנשים אחרים עוד ישפיעו - זה קורה בלית ברירה, בין הניסיונות לאזן ולשמור על עצמי לבין הרצון להיפתח ולשמוע ולשתף. מה שעכשיו ברור ויציב בתוכי, יתנתק מהקרקע הפנימית שלי ויתחיל לרחף, ואז זה כבר יהיה כמו לתפוס בלון שמתעופף, או כמו לנסות להירדם אחרי שהשינה נקטעה: הנה, ממש עוד רגע זה אצלך ביד, ממש ממש תיכף, אבל איכשהו זה הולך ומתרחק עד שכל קשר בינך לבין הדבר הזה, שאת בסך הכל רוצה לאחוז בו אחרי שכבר היה שלך, הופך למקרי.
ברגעים כאלה, כנראה שהדבר הנכון בשבילי הוא לרשום, להעלות על הכתב את הצלילות לפני שתתערפל, את היציבות לפני שתתפרק, את האש הזאת שבוערת, לפני שתיכבה ברוח.
אלה רגעים של הבנה לגבי מי שאני רוצה להיות, ואיך שהייתי רוצה שהעתיד שלי ייראה.
אני במסע לפולין בכיתה י"א, יושבת על גדר האבן של האנדרטה במיידנק, מביטה בעצמות שהיו פעם אנשים חיים כמוני עם גורל כל כך אחר, ואומרת לעצמי שמעכשיו, הערך העליון שלי יהיה אכפתיות. לעזור, להבין, לא לפגוע.
אני בדרך לים, חוצה אינספור כבישים כדי להגיע סוף כל סוף לטבע האמיתי שאני כל כך אוהבת, ומבינה שאני לא רוצה לגור בעיר.
אני מקשטת את התיק שלי במילים של שירים אהובים, לגמרי שוקעת בזה, וההנאה מהיצירה מבהירה לי שאני חייבת ליצור בתור מקצוע, ששום דבר אחר לא יספיק לי ולא יספק אותי באמת.
אני יושבת על הגבעה - המקום האהוב עליי בשכונה - וצופה בליקוי הירח. אני מוצאת קסם, ורוצה לעזור גם לאחרים לראות את הקסם בכל דבר.
אני קוראת ספר של פאולו קואלו, הוא כותב על הקוראים שלו, והמילים האלה - הקוראים שלי - מציתות את ההרגשה שזה מה שאני רוצה להיות. סופרת. גם לי יהיו "הקוראים שלי". לא יכול להיות אחרת.
אני בחדר שלי בסן פדרו דה אטקמה - עיירת מדבר בצפון צ'ילה, עם בתים מחימר ומחירים בשמיים. אחרי תקופה ארוכה שבה דמיינתי את עצמי בעתיד מעבירה סדנאות קבוצתיות, אני מחליטה שאני רוצה גם לטפל באנשים אחד על אחד.
אלה רגעים שמשנים לי את התפיסה שלי כלפי העולם, כלפי הרגשות שלי, כלפי עצמי.
אני נוסעת באוטובוס, חושבת על הניתוח שעברתי ועל כמה שזה היה מכאיב לאנשים אם היה קורה לי משהו, אמנם לא ממש הייתי בסכנת חיים, אבל אצלי זה התפרש ככה, ואני מרגישה את הדמעות בעיניים.
אי שם בדרום אמריקה, אני מבינה פתאום שמה שיש בי, זה כבר לגמרי מספיק בשביל אנשים אחרים. אני מבינה - לא ממש לראשונה, אבל הפעם זה אחרת - שכבר ראו בי את כל מה שהייתי רוצה שיראו בי, מכל הבחינות, שהמלחמה האמיתית היא לאהוב את עצמי, להרגיש שאני מספיקה לעצמי, וכל אותן השלכות החוצה ומחשבות שאני לא מספיקה לאחרים - הן לגמרי בראש שלי.
אני בין מפלי מים ליד פוקון, צ'ילה, מהרהרת בטיול שהיה לי עד עכשיו, מבינה שרק בעקבות כל מה ש"השתבש", זכיתי להכיר את האנשים שהכרתי ולעבור את החוויות שחוויתי. יותר משאני חושבת ככה, אני פשוט מרגישה את זה בתוכי, ותוך רגע העיניים שוב מתמלאות דמעות.
אני בקילומטר ה-17 בברילוצ'ה, מסתכלת על הנוף המרהיב שהעיניים שלי רואות אבל הלב לא מצליח לקלוט. אני מתקשה לנשום, תמיד מדברים על נופים עוצרי נשימה ופתאום אני נוכחת לדעת שהם קיימים, לפחות בשבילי, ואני מאמינה: העולם הזה יפה עד כאב, ושום דבר לא יכול לשנות את זה.
אלה רגעים שממקמים אותי בנקודת תצפית ייחודית, רגעים שאני לא מסוגלת להיות מודעת להם כל הזמן, לא בטוחה איך להכיל אותם. גם אם הם יעמדו ויחכו לי, אני לא אצליח לתפוס אותם במלואם.
אני נתקלת במוות והלב שלי צונח. אנשים שהיו אהובים כל כך, מתים במדינות רחוקות. אף פעם לא באמת נפרדתי. אף פעם לא אמרתי את הכל. אין לי לאן לחמוק, הכל מתמזער ואני שיכורה כמעט - מכאב, מחוסר אונים, וגם מקלישאות על הכמות והאיכות של החיים שאנחנו אמורים, יכולים, רוצים לחיות בגלגול הזה.
זה לגמרי אחר: אחי מספר לראשונה שתהיה לי אחיינית. אני מתמלאת בתחושה שחוזרת בכל פעם שאני רואה אותה, או אפילו מבקשת מעצמי לנסות ולהכיל את עצם הקיום שלה, תחושה שלא יכול להיות רע בעולם הזה, כל עוד היא קיימת, כי יש בה כל כך הרבה טוב, ששום דבר אחר לא חשוב מספיק כדי לגבור על הטוב הזה.
אלה תחושות שאני לא יכולה לתאר עד הסוף במילים, מנסה שוב להושיט יד, אולי רק לגעת, רק להרגיש לרגע אחד נוסף, ולפעמים יכולה רק לכתוב שכך היה, ואולי, אולי לקוות שמה שהיה - יוכל עוד לשוב ולהיות...
השמש שוקעת אל תוך הים ושום דבר לא משתווה לזה, אני מדמיינת את כדור הארץ מסתחרר לאחור, מנסה להתמזג עם הפלא הזה שאני רואה מולי, לאבד את עצמי בתוך המים והחול והצבעים, רוצה שהזמן יעצור, וגם הפעם זה לא קורה, גם הפעם השמש נעלמת מאחורי הים ויחד איתה נספג בחושך משהו שהיה בתוכי, משהו שאני אולי כבר לא כל כך צריכה.
אבל יודעת שדברים אחרים עתידים להיאמר, שאנשים אחרים עוד ישפיעו - זה קורה בלית ברירה, בין הניסיונות לאזן ולשמור על עצמי לבין הרצון להיפתח ולשמוע ולשתף. מה שעכשיו ברור ויציב בתוכי, יתנתק מהקרקע הפנימית שלי ויתחיל לרחף, ואז זה כבר יהיה כמו לתפוס בלון שמתעופף, או כמו לנסות להירדם אחרי שהשינה נקטעה: הנה, ממש עוד רגע זה אצלך ביד, ממש ממש תיכף, אבל איכשהו זה הולך ומתרחק עד שכל קשר בינך לבין הדבר הזה, שאת בסך הכל רוצה לאחוז בו אחרי שכבר היה שלך, הופך למקרי.
ברגעים כאלה, כנראה שהדבר הנכון בשבילי הוא לרשום, להעלות על הכתב את הצלילות לפני שתתערפל, את היציבות לפני שתתפרק, את האש הזאת שבוערת, לפני שתיכבה ברוח.
אלה רגעים של הבנה לגבי מי שאני רוצה להיות, ואיך שהייתי רוצה שהעתיד שלי ייראה.
אני במסע לפולין בכיתה י"א, יושבת על גדר האבן של האנדרטה במיידנק, מביטה בעצמות שהיו פעם אנשים חיים כמוני עם גורל כל כך אחר, ואומרת לעצמי שמעכשיו, הערך העליון שלי יהיה אכפתיות. לעזור, להבין, לא לפגוע.
אני בדרך לים, חוצה אינספור כבישים כדי להגיע סוף כל סוף לטבע האמיתי שאני כל כך אוהבת, ומבינה שאני לא רוצה לגור בעיר.
אני מקשטת את התיק שלי במילים של שירים אהובים, לגמרי שוקעת בזה, וההנאה מהיצירה מבהירה לי שאני חייבת ליצור בתור מקצוע, ששום דבר אחר לא יספיק לי ולא יספק אותי באמת.
אני יושבת על הגבעה - המקום האהוב עליי בשכונה - וצופה בליקוי הירח. אני מוצאת קסם, ורוצה לעזור גם לאחרים לראות את הקסם בכל דבר.
אני קוראת ספר של פאולו קואלו, הוא כותב על הקוראים שלו, והמילים האלה - הקוראים שלי - מציתות את ההרגשה שזה מה שאני רוצה להיות. סופרת. גם לי יהיו "הקוראים שלי". לא יכול להיות אחרת.
אני בחדר שלי בסן פדרו דה אטקמה - עיירת מדבר בצפון צ'ילה, עם בתים מחימר ומחירים בשמיים. אחרי תקופה ארוכה שבה דמיינתי את עצמי בעתיד מעבירה סדנאות קבוצתיות, אני מחליטה שאני רוצה גם לטפל באנשים אחד על אחד.
אלה רגעים שמשנים לי את התפיסה שלי כלפי העולם, כלפי הרגשות שלי, כלפי עצמי.
אני נוסעת באוטובוס, חושבת על הניתוח שעברתי ועל כמה שזה היה מכאיב לאנשים אם היה קורה לי משהו, אמנם לא ממש הייתי בסכנת חיים, אבל אצלי זה התפרש ככה, ואני מרגישה את הדמעות בעיניים.
אי שם בדרום אמריקה, אני מבינה פתאום שמה שיש בי, זה כבר לגמרי מספיק בשביל אנשים אחרים. אני מבינה - לא ממש לראשונה, אבל הפעם זה אחרת - שכבר ראו בי את כל מה שהייתי רוצה שיראו בי, מכל הבחינות, שהמלחמה האמיתית היא לאהוב את עצמי, להרגיש שאני מספיקה לעצמי, וכל אותן השלכות החוצה ומחשבות שאני לא מספיקה לאחרים - הן לגמרי בראש שלי.
אני בין מפלי מים ליד פוקון, צ'ילה, מהרהרת בטיול שהיה לי עד עכשיו, מבינה שרק בעקבות כל מה ש"השתבש", זכיתי להכיר את האנשים שהכרתי ולעבור את החוויות שחוויתי. יותר משאני חושבת ככה, אני פשוט מרגישה את זה בתוכי, ותוך רגע העיניים שוב מתמלאות דמעות.
אני בקילומטר ה-17 בברילוצ'ה, מסתכלת על הנוף המרהיב שהעיניים שלי רואות אבל הלב לא מצליח לקלוט. אני מתקשה לנשום, תמיד מדברים על נופים עוצרי נשימה ופתאום אני נוכחת לדעת שהם קיימים, לפחות בשבילי, ואני מאמינה: העולם הזה יפה עד כאב, ושום דבר לא יכול לשנות את זה.
אלה רגעים שממקמים אותי בנקודת תצפית ייחודית, רגעים שאני לא מסוגלת להיות מודעת להם כל הזמן, לא בטוחה איך להכיל אותם. גם אם הם יעמדו ויחכו לי, אני לא אצליח לתפוס אותם במלואם.
אני נתקלת במוות והלב שלי צונח. אנשים שהיו אהובים כל כך, מתים במדינות רחוקות. אף פעם לא באמת נפרדתי. אף פעם לא אמרתי את הכל. אין לי לאן לחמוק, הכל מתמזער ואני שיכורה כמעט - מכאב, מחוסר אונים, וגם מקלישאות על הכמות והאיכות של החיים שאנחנו אמורים, יכולים, רוצים לחיות בגלגול הזה.
זה לגמרי אחר: אחי מספר לראשונה שתהיה לי אחיינית. אני מתמלאת בתחושה שחוזרת בכל פעם שאני רואה אותה, או אפילו מבקשת מעצמי לנסות ולהכיל את עצם הקיום שלה, תחושה שלא יכול להיות רע בעולם הזה, כל עוד היא קיימת, כי יש בה כל כך הרבה טוב, ששום דבר אחר לא חשוב מספיק כדי לגבור על הטוב הזה.
אלה תחושות שאני לא יכולה לתאר עד הסוף במילים, מנסה שוב להושיט יד, אולי רק לגעת, רק להרגיש לרגע אחד נוסף, ולפעמים יכולה רק לכתוב שכך היה, ואולי, אולי לקוות שמה שהיה - יוכל עוד לשוב ולהיות...
השמש שוקעת אל תוך הים ושום דבר לא משתווה לזה, אני מדמיינת את כדור הארץ מסתחרר לאחור, מנסה להתמזג עם הפלא הזה שאני רואה מולי, לאבד את עצמי בתוך המים והחול והצבעים, רוצה שהזמן יעצור, וגם הפעם זה לא קורה, גם הפעם השמש נעלמת מאחורי הים ויחד איתה נספג בחושך משהו שהיה בתוכי, משהו שאני אולי כבר לא כל כך צריכה.
