יום שבת, 2 בפברואר 2013

20.12.11 - יום של הפתעות



לתפוס טרמפים מעיירה קטנה זה לא מסובך, בסך הכל. בכל העיירות שהקרטרה עוברת דרכן. הקרטרה היא הכביש הראשי. פשוט יוצאים לכיוון הנכון, ואם זה נראה כאילו בהמשך יש עוד מקומות פוטנציאליים שרכבים יכולים להגיח מהם – מתקדמים קצת. ומחכים.

בקויאיקה, בירת המחוז הצ'יליאני אייסן, זה אחרת. מחקר מעמיק של מפת העיר מוביל אותנו דרך השכונות לכביש הראשי, שם אנחנו מתקדמות למקום שנראה לנו מתאים. הנהגים חולפים על פנינו במהירות. מה הסיכוי שמישהו יעצור? אנחנו מתקדמות קצת ונעצרות שוב. עדיין לא עוצרים, אבל בזכות הסימונים של נהגי הרכבים, אנחנו מגלות מפרץ בהמשך הכביש. הנהג שאוסף אותנו שם, מוריד אותנו בצומת שבה הדרך מתפצלת. 

שותפתי מחכה בצד של הכביש שנראה לנו נכון, אני עם התיקים בטרמפיאדה בצד השני, מתחבאת מהגשם. שיחה קצרה עם שני צ'יליאנים שמחכים גם הם, מבהירה לי שאנחנו אמורות לחכות דווקא בצד שאני עומדת בו. טעות קטנה בהבנת המפה שכמעט החזירה אותנו אחורה... 

באופק חבורת בנים, בוודאות ישראלים, עם כיסויי גשם זוהרים במיוחד. ארבעה בנים... יכול להיות שזו הרביעייה  שהכרנו בהוסטל הראשון באושוויה? זה הם! זה לא הם! לא, סופית, אלה ארבעה בנים אחרים. כן, הם תופסים טרמפים. כן, ארבעתם ביחד. איכשהו זה עובד להם. שלושה שייכים לגל שלנו, אחד הגיע מהגל היורד והצטרף אליהם, ארבעתם שירתו יחד בצבא, ולא, הם לא עשו את הטורוסים. כן, הם לגמרי התכוונו, פשוט הם קנו בטעות כרטיס אוטובוס מאושוויה ישר לאל קלפטה. לא נורא.

בקויאייקה שמענו על איזו עיירה בצפון צ'ילה, שאפשר לצאת ממנה לסיור צפייה בכוכבים במדבר עם איש זקן וחכם. בשיחה עם הבנים אנחנו מגלות שהבחור מהגל היורד היה שם. העיירה היא סן פדרו דה אטקמה, ששוכנת כמעט בקצה הצפוני של המדינה הארוכה במיוחד, שעכשיו אנחנו נמצאים בדרומה - מידע מסקרן שעתיד להתוות את החלק האחרון בטיול שלי.

מגיע רכב, הבנים מדברים עם הנהג, מוודאים לאן הוא נוסע ומעניקים לנו את זכות הקדימה. אנחנו יורדות בעיירה שלא שמענו עליה מעולם. בשלב הזה כבר לא מפתיע שיורד עלינו עוד ועוד גשם. גם הילדון הצ'יליאני מהטרמפיאדה הקודמת מגיע לכאן לחכות איתנו – להסעה שלו הביתה מביה"ס, מסתבר. אנחנו מפטפטים על המדינות שלנו. "איזו שנה עכשיו בישראל?", הוא שואל, אני מסבירה לו שיש שנה עברית אבל משתמשים גם בשנה לועזית, ואפילו מחזירה בשאלה הזויה משלי בהמשך, כשאנחנו מדברים על הגשם בדרום צ'ילה. אני מוודאת, רק כדי להיות בטוחה – "עכשיו קיץ כאן, נכון?" - וכן, קיץ. פטגוניה הצ'יליאנית גשומה. כדאי להתחיל להתרגל.

אנחנו מחכות, ומחכות, ומחכות. מנסות להיראות מסכנות בגשם, אבל אף אחד לא מרחם עלינו... עד שמגיעה משאית פתוחה, ובתוכה – איך לא – ארבעת הבנים (אנחנו מכנות אותם "ארבעת המופלאים", על שם כישרון תפיסת הטרמפים שלהם. בפעם האחרונה שבה אני רואה אותם, ברחוב בברילוצ'ה כעבור כמה שבועות, הם מספרים לי שכל המסע בקרטרה לקח להם שלושה ימים).

שותפתי מטפסת למשאית בקלות, אני נזקקת לעזרה, וחוטפת מכה ברגל במעקה, שלא אשכח בטעות את הרגע הזה גם בימים הבאים. "לאן הוא נוסע?", אני תוהה, מסתבר שהבנים לא ממש יודעים. טוב, בשלב הזה כבר אין ממש פיצולי דרך, אז כנראה שזה הכיוון. נקווה לטוב.

ככה אנחנו נוסעים, שישה אנשים במכולה הפתוחה, בקור, ברוח, תחת גשם חזק. אני יושבת בצד המכולה, לא מסוגלת לזוז מרוב קור, וכמו כולם, משעינה על עצמי את המוצ'ילה כדי שתחצוץ ביני לבין הקור והגשם, מה שלא עוזר במיוחד. הנופים סביבנו מתחילים להיות שונים מכל מה שיצא לנו לראות: סוג של ג'ונגל טרופי, עם עלים ענקיים (ואכילים), ומזג האוויר רק מוסיף לאפקט ההרפתקה. אנחנו נכנסים לפארק הלאומי קלאט, שהכביש עובר ממש בתוכו, ואני מוצאת את עצמי מסתובבת עם הפנים לכביש, אוחזת במעקה ומביטה בנוף בעיניים פעורות.


מדגימות את גודל העלה בעזרת הטלפון הנייד...
נקודת הסיום של המסע הקפוא היא גם נקודת הפתיחה שממנה אפשר לצאת למסלולים ביער. אנחנו בוחרות לנסות ולהגיע אל הקרחון התלוי, בעיקר בזכות השם המפתה שלו. השעה דיי מאוחרת, אבל אנחנו כבר כאן, אז לא נעשה טרק?

אנחנו עולות בגשם, מרגישות כמו בתוך ג'ונגל סבוך, ולבסוף השלטים מובילים אותנו לתצפית לעבר הקרחון התלוי, בכבודו ובעצמו. אנחנו מתפעלות, מצלמות. יש כאן עוד מסלולים, אבל אנחנו עייפות אני עייפה מדי. ובדרך חזרה אנחנו.. לא מוצאות את הדרך. בשיטוטים בין שבילים שכל אחד מהם נראה ממש מתאים עד שהוא פשוט לא, אנחנו מגיעות לאוהל יחיד שניצב ביער. מהאוהל מגיח איש גרמני. הוא נראה דווקא שמח, ביחס להפרעה הלא צפויה בשינה שאנחנו מספקות. סליחה, אתה יודע אולי איך יוצאים מכאן? הנחיות מסודרות מצילות אותנו. תוך זמן קצר, אנחנו בחוץ. רק שכבר חשוך מדי לטרמפים, ואוהל, כזכור, אין לנו. 

אנחנו ניגשות לבית הבודד שעומד בכניסה ליער. "חשבתי שאכל אתכן אריה!" זועקת הגברת. אנחנו שואלות אותה אם אפשר לשלם לה תמורת שינה באוטובוס הנייח שבו מתאכסנות המוצ'ילות. באוטובוס לא, יש לי שם דברים, אבל בואו... היא מובילה אותנו למעין ביתן גדול מעץ, ספק אסם ספק מחסן, מזיזה משם דברים, ועכשיו אין שם פחות או יותר כלום, אבל יש רצפה, תקרה וקירות,  וזה מספיק בשביל לפרוש את שקי השינה. אחרי היום הזה, שהיה נוראי מבחינה פיזית, לפחות אפשר להגיד שעברנו הרפתקה. אנחנו ישנות באסם!!! אני מתלהבת, וקופאת מקור. מי דמיין שהיום הזה, שהתחיל בעיר גדולה, ייגמר ככה..

הקרחון התלוי


פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina





פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,

יום שישי, 25 בינואר 2013

איך בוחרים?

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" 
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע."
"לא אכפת לי כל כך לאן. – "
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי." 
(עליסה בארץ הפלאות)


 ימינה או שמאלה? ללכת עם הבחירות של החברים, או של המשפחה, או מה שאומרים בתקשורת? להישאר עם מה שמקובל או ללכת לשוליים ולהסתכן בזה שאני לא באמת אצליח להשפיע? אולי בכלל לא כדאי לבחור?  

 אני לא מתכוונת לבחירות האלה, שיש פעם ב4 שנים (או פחות) וגורמות לכולנו מצד אחד להרגיש חשובים ומצד שני להבין כמה אנחנו קטנים אפילו ביחס למספר האזרחים במדינה. אני מדברת דווקא על הבחירות האישיות שלנו, שאנחנו עושים בסדר גודל מסוים מדי יום, ובסדר גודל אחר - פעם בכמה שבועות, חודשים, שנים, תלוי לאן אנחנו מתגלגלים עם הדבר הזה שנקרא "לחיות".

 הזכות לבחור היא לא מובנת מאליה. אנחנו זוכים לחופש, שמאפשר לנו מסלולי חיים שונים, שבהם יצעדו איתנו אנשים שונים - אמנם לא הכל תלוי בנו, אבל חלק גדול כן. גם בטווח המגבלות הקיימות, יש אפשרויות בחירה. לפעמים דווקא כשהן מצטמצמות, אנחנו מבינים כמה הבחירה שבידינו עדיין משמעותית. אבל לפעמים הבחירה יכולה להיות סיוט. אנחנו מתייסרים, מתבוססים במחשבות על גבי מחשבות, וכל דבר שנראה מבטיח, מאבד מהקסם שלו ברגע שאנחנו "מחליטים סופית". כל העצות רק מבלבלות, אנחנו שואלים את כולם, אחר כך מבינים שאף אחד לא יודע טוב יותר מאיתנו, ובפעם הבאה לא שואלים אף אחד, ונותנים לשאלות להסתובב לנו בתוך הראש עד שהן נתקעות בקירות שוב ושוב. אנחנו חוששים להתחרט, לטעות, לפגוע, להיפגע, להפסיד, להרוויח. בעיקר להרוויח.

 בגלל הקושי שלי לקבל החלטות, אספתי לאורך השנים כמה כלים ושיטות, שאמנם לא תמיד יחליפו את ההתייעצות עם יודעי הדבר, את רשימות היתרונות והחסרונות, ואת הניסיונות הכואבים שמלמדים אותנו גם על מה שאנחנו לא רוצים, אבל בהחלט יוכלו לעזור.

 חוק יסוד: פחד

 במקרה שבו השיקול העיקרי או היחיד נגד החלטה מסוימת הוא פחד (לא פחד רציונלי ממשהו מסוכן, אלא פחד מהלא נודע, מהחדש, מהשונה) אני אקבל דווקא את ההחלטה הזאת. אני לא רוצה לתת לפחד להכתיב לי איך אני אחיה ולמנוע ממני דברים.

 החוק עוזר בעיקר כשיש 2 אפשרויות לבחור ביניהן, כשהאחת היא בעצם להישאר במוכר ובידוע, והשנייה מהווה שינוי. חשוב לציין שהרצון לעשות את השונה והמיוחד עלול לגרום להתעלמות בלתי מכוונת מנקודות אחרות וחשובות בשינוי, ולוויתור על יתרונות משמעותיים בהחלטה ה"בטוחה". מצד שני, האפשרות המוכרת היא כבר ידועה, והחדשה לא, לכן בלתי אפשרי להשוות ביניהן באופן רציונלי ושקול בלי לנסות גם את האפשרות החדשה.

 שיקולים עתידניים

 החלטה משמעותית לגבי העתיד שמתקבלת בהווה, אולי משפיעה על ההווה שלנו, אבל היא בעיקר משפיעה על מי שנהיה בעתיד. לכן, האדם הטוב ביותר להתייעץ איתו הוא דווקא העצמי העתידי שלנו.

 אני יכולה להתייעץ עם העצמי-העתידית שאני רוצה להיות, ולשמוע ממנה איזו אפשרות היא נכונה יותר עבורה. אני יכולה גם ליצור כמה עצמי-עתידיות: זו שבחרה באפשרות הראשונה, זו שבחרה באפשרות השנייה, וכך הלאה, ולהתייעץ איתן בנפרד, לשאול כל אחת איך היא מרגישה, במה ההחלטה תרמה לה, על מה היא מתחרטת ("את מה שעשית, הזמן יתקן. את מה שלא עשית, לא תוכל לתקן לעולם.").

האפשרות השלישית היא ליצור שיחה קבוצתית (רצוי לכתוב אותה, אחרת זה מתחיל להיות מבלבל) בין כל האפשרויות האלה - עצמי שבחרה א', עצמי שבחרה ב', אפשר גם יחד עם הגורמים שמניעים אותי לכיוונים השונים - הפחד מX, האהבה לY. כך אפשר לפרוס על המסך (או על הנייר, לי אישית זה פחות נוח) את כל השיקולים לבחירה ולהסתכל עליהם בצורה אובייקטיבית, עד כמה שאפשר. 

 העמקה בסדר גודל כזה יכולה לדעתי ברוב המקרים להוביל, או לפחות לקרב, לאפשרות המתאימה ביותר. האתגר הוא לא לבצע אותה באופן שטחי, אלא לבדוק לעומק: מה המשמעות של כל אחד מהקולות? האם זה הקול שלי, או אולי החשש ממה שיגידו? למה יש אפשרות שאני בכלל לא מוכנה לבחור? האם היא באמת לא מתאימה לי או שיש בה משהו שלא מאפשר לי להסתכל לה בעיניים?

 סטטוס קוו וסטטוסים אחרים

 מעבר לשיקולי ההחלטה עצמה, קיימות תכונות שונות של תהליך ההחלטה עצמו שלא תמיד אנחנו נותנים להן מספיק תשומת לב, ולפעמים דווקא הן יכולות לעזור בקבלת ההחלטה.

 המקום - איפה אני חושבת על ההחלטה? האם אני מחליטה להמשיך בעיסוק מסוים בזמן שאני בעצם עוסקת בו, או מוקפת באנשים אחרים שעוסקים בדברים דומים? אולי יש לי אפשרות לקחת הפסקה, ולהיות במקום אחר כדי לבחון את ההחלטה ממרחק? האם המחשבות שלי רצות כאן באופן חופשי, או מכוונות לכיוון מסויים בגלל הסביבה שאני נמצאת בה? למשל, מהנסיון שלי - נסיעות לחו"ל נוטות "לאפס" אותי ולעזור לי, גם אם לא בזמן הנסיעה עצמה, להבין מה חשוב לי ולאן מועדות פניי. 

 הזמן - האם אני בלחץ לקבל את ההחלטה מהר בגלל דדליין מסוים, או שאני פשוט מנסה להיפטר מהצורך להחליט? יכול להיות שאני דוחה אותה דווקא כדי לא להתמודד עם הלחץ הזה? אולי בעצם ההחלטה היא לא כזו דחופה וחשובה כמו שאני מנסה להציג אותה לעצמי?
לי באופן אישי יש נטייה לברוח מלהעמיק בהחלטות, ולאחרונה החלטתי להשתדל להזכיר לעצמי שאם אני מקבלת החלטה מהר (פותרת את הבעיה בטווח הקצר), אני משלמת על זה בהמשך כשההחלטה היא לאו דווקא נכונה לי (יוצרת בעיה משמעותית יותר בטווח הארוך). 

 המצב - איך אני מרגישה? האם אני עייפה (ולכן אולי קשה לי בכלל לקבל החלטה באופן שקול), רעבה, מודאגת ממשהו מסויים (מה שיכול להוביל אותי להחלטה שכביכול תסיר מלבי את הדאגה הזאת בעתיד, אבל לאו דווקא תתאים לי במובנים אחרים), פגועה (ונוטה לבחור באפשרות שתמנע ממני להיפגע)? 
חשוב לבחון כל מצב מבפנים ומבחוץ. הרי הרגשות ישתנו, וכדאי לבחור באפשרות שתתאים לי גם אחרי השינוי. יוצאים חשובים מהכלל הם מצבים אקוטיים וקיצוניים למיניהם. אם סיטואציה מסוימת היא מסוכנת מבחינה נפשית, פיזית, בריאותית או אחרת, או גורמת לנזק משמעותי ו/או בלתי הפיך, חייבים להקדיש את המשאבים קודם כל לפתרון הבעיה הזאת. מצב כזה בהרבה מקרים גם לא יאפשר החלטות שקולות בנושאים אחרים. תדמיינו את עצמכם מקבלים החלטות כלכליות מחושבות בזמן שרודף אחריכם אריה. לא ממש ריאלי, נכון? אז כדאי קודם לדאוג שלא נמצאים בסכנה, או שלפחות מתחילים לנקוט בצעדים שיוציאו אותנו מסכנה, ואז לעשות את הדברים האחרים.

 נכון/לא נכון

 לעיתים קרובות, התחושה הזאת שיש החלטה "נכונה", שתיתן מענה לכל בעיותינו ותיצור שלום עולמי בדרך, מול החלטה "לא נכונה", שתחריב את חיינו, היא שמקשה עלינו להחליט.
אם ההתלבטות היא בין כמה אפשרויות, כנראה שלכל אחת מהן יש יתרונות, שהם החלק שאנחנו רוצים בכל האפשרות. לכן אפשר להתייחס להחלטה דווקא כבחירה בין טוב לטוב, בין היתרונות של אפשרות אחת לבין אלו של האפשרות האחרת. ההתייחסות לבחירה של "אמת", כמו במבחן אמריקאי, היא לדעתי מלחיצה ומחלישה. עדיף להתייחס לזה דווקא כבחירה של חוויה, מבין כל אלו האפשריות, ולנסות להאמין שלא קיימת בחירה שגויה. באופן אירוני, דווקא חשיבה כזאת יכולה להוביל לבחירה הנכונה ביותר. J


פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות:

יום חמישי, 17 בינואר 2013

18-19.12.11 - הלם סופרמרקט, או עכברות הכפר בעיר הגדולה


הטיול מלמד אותי, שוב ושוב, שני מוסרי השכל חשובים. אני לומדת כמה חשוב להקשיב לעצמי, ולעשות את מה שאני רוצה, כי לאף אחד אחר אין תשובות טובות יותר. אבל אני גם לומדת שכדאי לקחת טיפים מאחרים, במיוחד כשיש להם ידע שעדיין אין לי. 

בסרו קסטיו אנחנו פוגשות טרמפיסט שנוסע בכיוון ההפוך, מצפון לדרום. כל מה שהוא חווה, עדיין לפנינו - ממש כמו לראות סוג של פלאשבק לעתיד. העצה הטובה ביותר שהוא נותן לנו, היא בעצם כתובת של הוספדחה ביעד הבא שלנו - העיר קויאייקה. אחרי סיור למערות האינדיאנים (שטביעות הידיים שלהם מזכירות גרפיטי באופן מחשיד), אנחנו עומדות כהרגלנו לצד הכביש ומחכות שייקחו אותנו, בשעה טובה, לעיר הגדולה. מזמן לא היינו באחת כזאת.

נוף רגוע בפאתי קויאייקה
אוספים אותנו שני גברים חביבים, שאין להם מקום בתא המטען, אז אנחנו יושבות ומחזיקות את המוצ'ילות איתנו במושב האחורי. ממש לא נורא, ביחס לאיכות הטרמפ. משהו מוזר לי במבטא שלהם בספרדית, עד שאני מבינה שזאת פשוט לא שפת האם שלהם. אלה שני ברזילאים שנוסעים ברחבי ארגנטינה וצ'ילה ברכב. הם מספרים על המסע שלהם, אנחנו משתפות אותם במידע שיש לנו על המשך הקרטרה, והם, בטוב ליבם, לא רק מביאים אותנו לעיר, אלא לוקחים אותנו היישר לכתובת שאנחנו נותנים להם. בקרוב נגלה שהם חסכו לנו הרבה זמן. לחפש מקום לינה בעיר הזאת, זה אומר לחוות לא מעט פעמים את הדיאלוג העצוב הבא: "מאיפה אתם?" "ישראל" "אה... אין לנו מקום." לא שהצ'יליאנים כאלה אנטישמים, פשוט ישראלים יודעים לייצר רעש ובלגאן בכמויות מסחריות, ומשום מה הכישרון הזה מתגבר בחו"ל. כל כך חבל. למזלנו, עדיין יש צ'יליאנים ששמחים לארח אותנו.

בחצר ההוספדחה, אנחנו רואות לשמחתנו את האוהלים של החברים מתחילת הקרטרה. כל כך משמח לפגוש שוב אנשים שנפרדת מהם בטיול מבלי לדעת מתי תתראו שוב... אנחנו אוספות קצת טיפים על העיר (הם נמצאים כאן כבר יום שלם, ותק משמעותי בטיול כל כך דינמי) ואז יוצאות לאטרקציה המרכזית באזור: סופרמרקט. זה הרי דבר כל כך רגיל, לערוך קניות בסופרמרקט. אבל אם לא היית באחד כזה כמה ימים, ובאחד כל כך גדול ומרשים מבחינה חיצונית - כמה שבועות (במיוחד כשבימים האחרונים נסענו בטרמפים, ישנו בשקי שינה, ובכלל לא כל כך ידענו בכל רגע נתון איפה נהיה בעוד כמה שעות), זה באמת, באמת מיוחד. אנחנו ממש מתרגשות, מהלכות ומתלהבות ואפילו לא יודעות ממה להתחיל. זה דורש סיבוב התרשמות ועוד סיבוב שבו אנחנו באמת קונות דברים. עכשיו אנחנו כבר משקיעות בארוחות, וההשקעה הזאת נשמרת אצלי גם אחרי הטיול, אבל לא באופן יציב ורציף. הלוואי שהייתי משקיעה בארוחות הערב שלי היום כמו שהשקעתי בקויאייקה... 

החלטנו  להישאר כאן בעיר עוד יום כדי לראות מה יש לה להציע (רמז - לא הרבה), אבל כל שאר מתחרינו במירוץ הגדול כבר מיצו ולכן הם עוזבים. גם הפעם אף אחד לא יודע אם ניפגש שוב, יכול להיות שגם לא ממש חושבים על זה, אולי פשוט מניחים שלא. בבוקר אנחנו נפרדות מהם בחיבוקים, ויוצאות לגלות את העיר. 

אלפקות!

בדרך אנחנו נתקלות בדוכן שמוכר מעין עיגולים צהובים, שעשויים מבצק כלשהו שכולל דלעת. את העיגולים אפשר לאכול עם כל מיני סלטים ורטבים, הם נקראים סופפיאס, זולים כיאה לאוכל רחוב צ'יליאני וטבעוניים למהדרין! אני מאוהבת. כאן ברחוב אנחנו גם פוגשות חבורה של ארבעה בנים, שהולכים יחד איתנו למרכז המידע לתיירים. שניים מהם מצטרפים אלינו ליער שצריך לנסוע אליו במונית, כי בדרך יש כלבים מסוכנים. היער עצמו חביב, אבל משעמם להפליא. אני נהנית מהחברה ומהטיפוס על מעין מתקן-תצפית גבוה מעץ. בגלל אותם הכלבים, אני דיי חוששת מהחזרה, אבל בסופו של דבר אנחנו צועדים ברגל ושורדים את זה.

אחרי סיבוב בעיר (שכבר מקושטת לקראת חג המולד המתקרב), שותפתי ואני חוזרות להוספדחה, מכינות ארוחת ערב ומשוחחות עם צרפתי שנוסעים לאורך הקרטרה על אופניים (!) יחד עם אישתו. השיחה מעניינת, וגולשת גם לתחומים פוליטיים, שיחות כאלה מראות לי שוב ושוב, כמה שמצב מסויים יכול להיראות לגמרי שונה כשמנקודת המבט אפשר להשקיף רק על צד אחד. למרות הביקורת הרבה שיש לי על ישראל (ושאני משמיעה לעיתים קרובוץ כאן בארץ), בסיטואציה הזאת אני מוצאת את עצמי מסנגרת על המדינה שלי ומנסה להמחיש לרוכב הצרפתי את המצב המורכב שלנו. מי יודע אם זה משפיע, אבל אני לפחות יודעת שאמרתי את שלי. ככה מסתיים לו הערב השני בעיר הגדולה. הפוגה נחמדה, אבל מחר חוזרים למירוץ...

פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina





פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,
הירשם ל- רשומות (Atom)