לשלח את ההגיון בדאגה

אף אחד אחר לא יפתור לי את זה.

אני יכולה לשתף אחרים. כדי להוריד את זה מהלב. כדי להעסיק את עצמי במשהו בינתיים.
אני לא צריכה פתרונות, או שיגידו לי שיהיה בסדר. רק לזכור שאני סומכת על עצמי שאני יכולה להתמודד עם זה לבד.
בין אם אשתף או לא אשתף - הדברים יחלפו. גם אם אני אבחר במשהו ואתחרט - זה בסדר. גם אז, הכל יחלוף.

אני יכולה להתמודד עם זה.

כן, עדיין יש את השאלה מה יקרה ואיך. אבל השאלה שהתשובה שלה באמת משפיעה היא - מי אני? מי אני בוחרת להיות לנוכח מה שקורה? גם אם זה לא לגמרי ברור מי אני רוצה להיות, ואיך אני אהפוך להיות מי שאני רוצה, עדיין אני יודעת שאני יכולה לבחור להיות מי שארצה.

ובין אם אבחר להיות כך או אחרת - 

ה"אחרי" יגיע.

יגיע הרגע שבו זה יהיה מאחוריי. גם הפחד הזה שאני מרגישה עכשיו, יהיה נחלת העבר, ואני אסתכל עליו ממורד ההר והוא יהיה אי שם למטה, מאחוריי, רחוק רחוק רחוק.

גם אם עכשיו זה ענקי ובכל מקום והדבר המפחיד ביותר בעולם, ממרחק - זה ייראה אחרת.

הבחירה בידיי.

אני יכולה לדאוג במשרה מלאה.
אני יכולה לא לדאוג בכלל.
אני יכולה לבחור בכל אפשרות אחרת, בסקאלה שבין שתי אלה.
אני יכולה לשפוט את עצמי על הבחירה שלי מבין האפשרויות האלה, או להאמין שביצעתי את הבחירה הטובה ביותר.

הבחירה האם לדאוג לא תשפיע על התוצאה, אלא רק על התחושה שלי בדרך.

אבל לא משנה במה אבחר, הכל יגיע, והכל גם יחלוף. או במילותיו של האגריד - 

                 "What's comin' will come, and we'll meet it when it does." 

אידיאליזציה מוצדקת, ולא מהסוג הפוליטי (6 שנים לגיוס)

"אנשים חושבים שנפש תאומה היא מישהו שהוא שתי-טיפות-מים כמוהם, וזה מה שכולם רוצים. אבל נפש תאומה אמיתית היא כמו ראי, היא האדם שמראה לך כל מה שבולם אותך, האדם שמגלה לך שאת יכולה לשנות את החיים שלך. נפש תאומה אמיתית היא האדם החשוב ביותר שתפגשי בחיים, כי הוא מסוגל להרוס את החומות שלך ולהעיר אותך בזבנג. אבל לחיות כל החיים עם נפש תאומה? מה פתאום? זה כואב מידי. נפשות תאומות נכנסות לחיים שלך רק כדי לחשוף עוד שכבה בעצמך, ואז הן עוזבות. ותודה לאל שהן עוזבות." -אליזבט גילברט, "לאכול להתפלל לאהוב"

יש דברים שאני מתקשה להיזכר בהם בלי חיוך ענקי ודמעות בעיניים. אחד מהם הוא השירות הצבאי שלי, השירות הטוב ביותר שיכולתי לבקש.

בפעם הראשונה בחיים שלי גיליתי איך זה לקום בבוקר וללכת לעשות משהו שאוהבים, שנהנים מכל רגע. איך מרגישים כשהזמן עובר ולא אכפת לך אם כבר 5 וחצי או 6 וחצי או 11 בלילה, כי נמצאים במקום שרוצים להיות בו. למדתי מהי אחריות אמיתית, ואפילו בלתי נתפסת. גיליתי איך זה להיות בסביבה הזויה וקסומה, לקבל טלפון בשעה לא קשורה, או ביום לא קשור, ולבוא ולא לדעת מתי אני אחזור הביתה. מצאתי בועה, והיא לא הייתה ורודה, וזה מה שהיה יפה בה.

למדתי לשאול שאלות, עוד ועוד שאלות, עד שאני ארגיש שאני מבינה ממש הכל. למדתי להגיד את כל מה שאני חושבת, ולא חשוב מי עומד מולי - להיות נאמנה לעצמי ולאמת שלי ולידיעה שאני פועלת בדרך הטובה ביותר. הרגל מסוכן, להגיד את מה שאני חושבת ומרגישה. עד היום אני לא נפטרת ממנו. למדתי שעייפות לא נמדדת בשעות שינה, אלא נמצאת ביחס הפוך לאושר. נוסחה שעובדת עד היום.

אף פעם לא ספרתי ימים אחורה לשחרור, לא מיהרתי להוריד את המדים, לא הצטערתי שהגיע יום ראשון. זה לא שתמיד היה כייף. שירתתי עם אנשים מדהימים, מיוחדים, אבל גם שם היו לפעמים כעסים ואי הבנות. אבל הכל מתגמד לעומת האהבה הגדולה הזאת. לא רק עכשיו, בראי הזיכרון שצובע את הכל בצבעים אחרים. אני קוראת דברים שכתבתי באותה התקופה, וגם אז, הכל לגמרי התגמד.

כשעזבתי, זה הרגיש לי נכון. ועדיין, זאת הייתה פרידה. מהפרידות האלה, שיודעים שהעיתוי שלהן מתאים, שהיה כמו שהיה צריך להיות, אבל עדיין מתגעגעים. גם אחרי שנים. את מה שהרגשתי אז, עדיין לא ממש הצלחתי לשחזר. אולי כי משהו בפנים עדיין קושר אותי לשם כל כך חזק.

 אף פעם לא ממש השתחררתי מהצבא במובן הקונבנציונאלי. אף פעם לא באמת רציתי. אני מתחילה לחשוב שאולי עכשיו, עם כל הפחד והגעגוע, הגיע הזמן.

"Ross, Hi, it's Rachel. I'm just calling to say that ,um, everything's fine and I'm really happy for you and your cat who, by the way, I think you should name Michael. And, you know, see there I'm thinking of names so obviously, I am over you. I am over you and that, my friend, is what they call closure."

"ורק לבי נשבר לחשוב שמצאתי לזה מילים" *

“This is how you do it: you sit down at the keyboard and you put one word after another until its done. It's that easy, and that hard.” 

ישבתי באוטובוס, ומולי, ישב מישהו וכתב. כתב כתב כתב. בבירור, לא רשימת קניות.
אני הסתכלתי. ניסיתי לראות מה הוא כותב. ניסיתי לא להראות שאני מנסה לראות מה הוא כותב.
ואז חשבתי לעצמי, אז ככה זה נראה כשאני יושבת במקומות וכותבת לעצמי? מסקרן, אפילו מלחיץ, אולי הוא כותב עליי? ואולי הוא דווקא לא כותב עליי כי אני הדבר המשעמם ביותר באוטובוס הזה? ממצאים מטרידים, בשני המקרים.

אני זוכרת את עצמי כותבת תמיד. הדבר היחיד שעשיתי לפני שכתבתי, היה לקרוא. קראתי הכל. כל הזמן. כל ספר שהיה בהישג יד. כשהייתי חולה עם חום, קראתי בסתר כי לא הרשו לי. כשרציתי לסיים ספר אחרי שעות השינה שלי, קראתי מתחת לשמיכה עם פנס. קראתי בדרך מהספרייה, בהליכה, כמעט נתקעתי בעמודים. קראתי במשך שנים בסטימצקי השכונתי, כי מה הטעם לקנות אם בינתיים אני כבר מסיימת את הספר?

תמיד רציתי לשחזר את הפלא הזה. ליצור משהו שיגרום למישהו להרגיש את הקסם. הייתי ממציאה סיפורים. כותבת חצאי סיפורים. כשלמדתי עברית - כנראה שאז קיבלתי את היכולת לתאר רגשות במילים, והתחלתי לכתוב באמת. 

למה כותבים? כותבים כי אי אפשר שלא. מי שיכול שלא לכתוב, כנראה לא כותב. כותבים כי המחשבות שמתרוצצות בראש לא מוכנות להסתדר אם הן לא נכתבות. גם אז, הן לא מסתדרות לגמרי. אפשר לכתוב עמודים על גבי עמודים, בכל רגע נתון, וזה לא ייגמר, אז כותבים, לפעמים, קצת, כדי שאולי חלק קטן מכל זה בכל זאת יהפוך למשהו אפשרי יותר.

כותבים כי משהו בלתי נסבל. כי משהו יושב בפנים, ולא משנה עם מי מדברים על זה, זה עדיין, עדיין ישאיר את הטעם הרע הזה, ואולי רק מי שחושב את המחשבות, כותב את המילים וקורא את השורות, יכול גם להבין. 

אבל כותבים גם מרוב אושר. כותבים כשמרגישים כמו אחרי מנת זיקוקים ישר לוריד, ולא מצליחים להכיל את הרגע הזה וכל כך רוצים לשמר אותו, להשאיר ממנו משהו, לתת לו מילים, כי זה ברור שעוד מעט הוא כבר לא יהיה, וגלגל ההצלה היחיד זו האפשרות שהמילים יהיו למזכרת.

כותבים כשפתאום מבינים, ולא רוצים לשכוח, וגם כשכותבים, שוכחים, כי לא תמיד קוראים שוב את הכל, וגם כשקוראים, זה לא תמיד בזמן ובמקום ובהלך הרוח הנכונים. כותבים כשלא מבינים כלום. כשאין משהו אחר שאפשר לעשות, פשוט אין, ונכון שלפעמים הכתיבה עוזרת, אבל במקרים האלה, היא לא מכבה את השריפה, היא רק שומרת על האש - אם היא כבר שורפת, לפחות שלא תתלקח.

יש אנשים שאוהבים לכתוב. כל כך אוהבים. אבל הכתיבה לא ממלאת באושר, לא מרימה למעלה. הכתיבה בסך הכל ממנפת. הופכת את המסתורין הזה שמתחולל בפנים למילים על הנייר או על המסך. מכאן, הכל תלוי במילים. מילים משמחות יכולות לעודד. מילים של עצב יכולות להכאיב. לפעמים המילים מסבירות הכל, בצורה כל כך מפורטת, ועדיין לא נוגעות. ולפעמים זה נראה שאין בהן כלום, ועדיין הן צובטות במקום העמוק ביותר.

זה מרגיע לחשוב שבין אם יקרה כך או אחרת, אני עדיין אוכל לכתוב, וזה מפחיד לחשוב שיגיע יום ופתאום כבר לא אוכל. אבל בעיקר, זה מטריף לחשוב שלא חשוב כמה אקרא, לעולם לא אקרא את הכל, ולא חשוב כמה אכתוב, זה לעולם לא יספיק לי.

“There is no real ending. It’s just the place where you stop the story.” 

*דוד גרוסמן, "נופל מחוץ לזמן"