יום שני, 11 במרץ 2013

21.12.11 - טרמפיסטים בגלקסיה

אני מתעוררת בבוקר אחרי שרעדתי מקור כל הלילה. ככה זה כשישנים באסם, אבל שרדנו גם את זה. היעד הבא: פויואפי. 

אנחנו מחכות. מחכות, מחכות ומחכות, מסיימות את מה שנשאר מצנצנת חמאת הבוטנים. הרכבים המעטים יחסית שחולפים כאן, לא עוצרים. בינתיים מגיע הגרמני שהטרדנו ביער אתמול בלילה, שרוכב לאורך הקרטרה על אופניים. הוא מספר שדאג לנו, וכשהוא שומע שאנחנו מישראל, הוא חולק איתנו חוויות מלילה אחד בקמפינג טרק הטורוסים (ג'ואי טריביאני היה אומר שהיו שם מעט מאוד ישראלים, שהם לא עשו רעש בכלל ולא העירו אף אחד...) 

 אנחנו ממשיכות לחכות, ופוגשות חבר נוסף - בחור רוסי שלטענתו, נוסע רק בטרמפים. כלומר, גם מבואנוס איירס לאושוויה, וגם מתאילנד לסין. אנחנו מצליחות להבין שהוא מומחה לציפורים שמנגן להנאתו בגיטרה עם אנשים שהוא פוגש, או מומחה לגיטרה שצופה להנאתו בציפורים, או משהו בסגנון. בקיצור, הטרמפיסט בגלקסיה.

 אחרי כמה שעות מייאשות למדי, בעלת הבית היחיד בסביבה, זו שסידרה לנו את מקום השינה בלילה, אומרת שבקרוב היא תצא לפויואפי ותיקח אותנו. מזל.

 בפויואפי אנחנו צועדות לעבר המאפייה הקרובה. סופפיאס! הפעם אלה לחמניות אפויות בשמן. אני קונה בסביבות ה200 (וברצינות, משהו כמו 10), ופתאום אנחנו רואות אחת מחברינו הטרמפיסטים. איחוד משמח כמו תמיד... יחד איתה אנחנו הולכות למרכז המידע לתיירים (שמעניין אותנו בעיקר בגלל האינטרנט החינמי). אולם הכניסה הפך לפגישת מחזור של כל מתחרי המירוץ לקרטרה, שמשחקים מטקות ומעדכנים אותנו במאורעות הימים האחרונים, שהיו רווי הרפתקאות (בקצרה: הם חיפשו את דרכם ברחבי היער המכושף, בקושי מצאו מקום להקים אוהל, נרטבו לגמרי בגשם, לא הצליחו לתפוס טרמפים בבוקר ובסוף הצליחו לעצור אוטובוס ריק ולשכנע את הנהג להסיע אותם. בקטנה.)

הדעה הרווחת בתחום התחבורתי היא שמצב הטרמפים כאן לא כל כך טוב, ושעדיף לחכות לאוטובוס שיעבור בערב - דעה שברוב עייפותי אני נוטה לקבל בברכה. כשחדר הקסמים נפתח, שותפתי ואני מתיישבות לנצל את האינטרנט החינמי. אני שקועה בשיחה בצ'אט, כשפתאום נדמה לי שאני שומעת צעקה מבחוץ. אני יוצאת ורואה שהבנים מצאו נהג משאית שמוכן להסיע אותם, ומסתבר שגם אותנו, "אפשר רק להביא את התיקים?", אווירת השאנטי מתחלפת בלחץ להספיק את הטרמפ, אני רצה לקרוא לשותפתי ואנחנו עולות למכולה הסגורה של המשאית, שלוקחת אותנו ישר ללה חונטה.

 חוץ מהבנים ומאיתנו, מצטרפים לטרמפ גם הטרמפיסט בגלקסיה, בחור ובחורה שמגיעים מפלסטין (מעניין איפה זה). מהנסיעה אני בעיקר זוכרת את חלקנו (שכלל אותי) יושבים שעונים על הקיר בעייפות, את חלקנו האחר מחפש תעסוקה, ואת כולנו מתעדים את הרגעים ההזויים האלה בצילום. בלה חונטה בעל המשאית מבטיח לנו שלמחרת בבוקר ייקח אותנו לצ'ייטן, ולכן אין לנו סיבה שלא להישאר ללילה. זאת בינתיים העיירה האחרונה במסלול הטרמפים ה"מקובל", שלא כולל עיירות שנהרסו בהתפרצות הר געש, ובשלב הזה אנחנו גם נפרדות מהבנים, שממשיכים למקום אחר. 

 אי אפשר לכתוב על היום הזה בלי להגיד שזו הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי את רותם. מאותו הרגע רק התעדכנו בפייסבוק. זה בלתי נתפס, שכך היה, אבל אם יש דבר אחד שיכול לעודד, זו העובדה שגם כשראיתי אותו בטיול, וגם כשהתכתבנו אחר כך, היה נראה שהוא נהנה מכל רגע, שעד הרגע האחרון, הטיול שלו היה מיוחד ומרגש וגדוש בחוויות.

המילים כרגיל לא מספיקות, אבל זה באמת מה שהיה, ואני מנסה לזכור גם את זה. 
פוסטים קודמים על הטיול:

 23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina




פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: , ,

יום חמישי, 7 במרץ 2013

The Chronic Hopeless Floor

CHF.

It's the Chronic Hopeless Floor.

Which was the nickname for a specific floor in a specific psychiatric unit.

But also a name I decided to use for those times when everything seems... well, hopeless and unrepairable by any means. Except maybe the means of endlessly rereading HP books. Which might not always work.

So I'm trying to play with this idea that when you feel like hope is gone, it doesn't mean that it really is gone. It doesn't mean that Everything Absolutely Sucks. It means that right now you're on the Chronic Hopeless Floor.


What are the characteristics of the CHF?

  • Everything Seems As If It Absolutely Sucks. Which doesn't mean that it Absolutely Sucks. It's just that this floor has a superpower. It makes stuff seem like something which it actually isn't. And it likes to use it in an Evil way.
  • For instance, it seems like there's no way out. But actually, the floor is surrounded by an Illusion Charm which conceals all the ways out. Those ways are absolutely invisible. Existing, but invisible. So invisible you can't even imagine them being visible. Not while you're on this floor, anyway.
  • Time passes too slow. Whatever counts as slow for you, here it's even slower.
  • This is a floor of unhappiness. Because the moment you enter it, happiness is forgotten. It becomes as invisible as the way out (together with Hope, Faith and Dreams).

What should you also know about CHF?

  • This floor creates an illusion of stopping time. You can't make any conclusions here about what will happen when. Which makes you believe that you'll stay on this floor forever. But this is not a quality of the universe. It's just a quality of this floor.
  • It's horrible to be on the CHF. Really. It drains hope and happiness out of you like a Dementor. But it's just this one floor. There Are Other Floors.
  • Being on this floor does not prevent you from getting to other floors. And on the other floors, noone cares that you've been here. Many of them have been here themselves. Or will be eventually.
  • The CHF is designed like an endless universe, impossible to escape from. But it's really just a Floor.
  • You can be sad and lost and angry and broken here and Noone Will Care. Which might suck. But it might also be useful, because you can be those things as long as you want to.
  • And when you get used to it, you might even come here on purpose, to feel this stuff when you think that you need to feel it, and then return to other floors, when you feel like you're ready.
  • Because you CAN exit this floor. You just can't really see the exit. But wander on, and eventually you'll stumble out of it.
  • You are meant to be chronically hopeless on the CHF. That's the purpose of this floor. So if that's how you're feeling, congratulations. You're doing it right.
  • But you're also meant to visit all of the floors. Not just this one.
  • And that's why, if right now you're on the CHF, even if it hurts so bad and tears you into pieces, you can still survive it. Because other floors also wait for you. They're not in a hurry. They know that you'll arrive. Eventually. As soon as you'll stumble out of this one, you'll probably be rolling into one of them.

What does the CHF want?

  • Accepting of its existence. It doesn't like you saying that it's NOT THERE. It feels nicer when you say something along the lines of, it's there, but I'm not on it right now.
  • To feel important. It's part of the building, after all.
  • To be a part of your path. Some passages to the other floors (invisible until you enter them, of course, but passable) exist on the CHF only. It wants to guide you through them. There's no other way.

What can you say to the CHF?

I'm here.
I don't like being here. I might even really hate it. I feel as if I'll be here forever, and as if nothing can change it. I KNOW that nothing can change it.
But I also know, that me knowing this, is a part of your Super Floor Qualities.
I'm here. I'm talking about the fact that I'm here right now, even if I absolutely hate it.
I can't see the exits. I can't even imagine that there are exits. But I know that you want me to stay here because you think that I can eventually pass through them.
Time is crawling, and it's hard to be as patient as you want me to be.
But I accept you. I accept your existence in the building. And if I'm not accepting you, I'm accepting the fact that I can't accept you right now. Or I'm trying to accept it.
To be short, there's something that I'm trying to accept.
I'll probably have to stay here for as long as you think that I must, and I don't like it. But I'll try to trust you to guide me towards my next floor.
I can't even believe all of this all of the time.
But there might exist things that are true and that I can't see right now. 
So for the sake of those things, I'll be wandering around here.
Until we part.

Love them metaphors?

Yeah.
פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,

יום שישי, 1 במרץ 2013

מחשבות בעקבות הפרשיות בצמרת

קראתי בפייסבוק את הסיפור "הדמיוני" הזה, שמגולל בעילום שם, אבל ברמיזות ברורות, את סיפורו (לכאורה) של שר שלאחרונה יצאו (גם) נגדו האשמות בניצול יחסי מרות. הסיפור נכתב כנראה על ידי מישהו שמכיר טוב את האנשים המעורבים, או לחילופין, ממציא.

 מתוך היכרות עם הצדדים האפלים של הטבע האנושי, אני נוטה להאמין. האינסטינקט הראשוני שלי היה לחלוק את הסיפור בעמוד שלי, להיות חלק מהזעקה, כי הנה שוב, אלימות מינית, ועוד בצמרת בכירינו, ועוד במשרד החינוך, ואם עליהם לא נסמוך, אז על מי כן?

 אבל עצרתי. ניסיתי לראות את הדברים בעין ביקורתית, כי יש לי אמונה כזאת, שאם משהו נראה לכולם טוב ונכון, לרוב המשהו הזה הוא ממש לא משהו.

קודם כל, אנחנו באמת לא יודעים מה נכון ומה לא. אמנם מערכת המשפט היא רחוקה מלהיות מושלמת, אבל בכל זאת, היא הכלי שלנו להתמודד עם עבירות על החוק, וכמו שראינו בזמן האחרון, בדרך כלל היא יודעת להתערב גם כמדובר באנשים ידועים במיוחד. אז למה אנחנו מכריזים על אדם כאשם לפני שדינו נחרץ?

 אני מודה - לרוב אני מאמינה, במקרים כאלה של האשמות נגד אנשי ציבור, באשמה שלא הוכחה עדיין, ולו רק כי קשה לי להאמין שמישהי תסתכן עד כדי כך, ותמציא סיפור כזה, כשהיא יודעת שהיא הולכת לעמוד מול עורכי הדין הטובים ביותר במדינה שינסו להוכיח בכל דרך שהיא מגזימה או משקרת. מול המעטים שממציאים יש אינספור דוברי אמת שלא מאמינים להם, אינספור תוקפים שמכחישים, ולכן קשה שלא להאמין לכל סיפור. אבל זכות האדם להליך הוגן נובעת מהיותו אדם, ולא בגלל השתייכותו לרוב או למיעוט, והעובדה שהלא-באמת-תוקפים נמצאים במיעוט, לא צריכה לפגוע בזכויות שלהם.

 (רגע של ציניות - ואולי זו סיבה נוספת, עבור הבאמת-תוקפים, להפסיק לתקוף. זה יהיה גם שירות למען הלא-באמת-תוקפים. אולי לשם שינוי יאמינו להם.)

 בחזרה לסיפור. מעבר להיבט המשפטי, חשבתי על ההיבט המוסרי של כל העניין. ניצול מרות, כשמו כן הוא, ניצול, ועליו אני לא מדברת. אבל לצאת לבר, להכיר נשים ולהגיע למיטה שלהן בסוף הערב? זה בפני עצמו, אם זה נעשה מרצון שני הצדדים, לא פשע בעיניי. אם אתה בזוגיות, זו עלולה להיות בגידה באמון של בת הזוג שלך, וזה כבר בין בני הזוג. אולי היינו רוצים שכל נציגינו בכנסת יתהדרו בזוגיות מונוגמית, מאושרת, ארוכת שנים ועם צאצאים לתפארת מדינת ישראל, אבל זה בעיניי לא בדיוק המדד ליכולת המקצועית שלהם.

 כמובן שאין לדעת מה בדיוק קרה עם אותן נשים. אבל להכניס את הכל תחת אותה קטגוריה, זה בעיניי בעייתי. כן, אם מדובר כאן בבעיית שתייה, בחוסר שליטה עצמית וכד', כדאי מאוד שאדם שממלא תפקיד כזה, יתמודד עם הקשיים הרגשיים בחייו בצורה רצינית. אבל לא כל סטוץ ולא כל בגידה הם אונס, וזו זילות לקטלג משהו כאונס רק כי זה "לא נשמע טוב".

 ובכל זאת, כל מי שיוצאים נגדו בהאשמות כאלה ואחרות, מכחיש ומנסה להסתיר. אולי לפעמים מנסים להסתיר משהו כי באמת קרה דבר פסול, ולפעמים דווקא יודעים שלא קרה דבר פסול בפני עצמו, אבל יודעים שהוא יהפוך לחץ מורעל כשייחשף לציבור, כי אם אתה בוגד באישתך למשל, זה יישמע רע בטלוויזיה.

 חשבתי על ההכחשות האלה. חשבתי על ההאשמות, חשבתי על הסיפור ה"דמיוני" שמכליל כל כך הרבה דברים תחת אותה המטרייה, חשבתי על שתי העמדות המנוגדות האלה, האחת - שכל דבר שאפילו מזכיר אונס ברמיזה, הוא נוראי וחמור ובלתי נסלח, והשנייה - שיש דברים שהם פשוט לא סיפור, ושהתקשורת והציבור מגזימים ומנפחים הכל, וכך אדם חף מפשע נאלץ להילחם על תדמיתו ועל המשך חייו הציבוריים.

פתאום הבנתי, ששתי העמדות נובעות מאותו המקום. אנחנו כחברה, נוהגים להיבהל, להשתיק, לדחות כל מה שנראה לנו זר, שונה, חריג. בכל הקשור לזוגיות ולמיניות, אנחנו שוברים שיאים.  כולם מאוד נאורים, יש מצעדי גאווה, וזוגות חד מיניים מביאים ילדים, אז הכל בסדר, נכון? עד שהכרתי בפעם הראשונה שתי בנות שנמצאות בזוגיות פתוחה (כל אחת עם גבר אחר), דמיינתי לעצמי קשרים לא מספקים, בני זוג שנאלצים לפנות אל מחוץ לקשר כדי להשיג משהו שלא מספיק להם. הופתעתי - ושמחתי - לשמוע על אנשים שקולים, שמסיבות שונות, בדרכים שונות, החליטו שמונוגמיה לא מתאימה להם. תנסו לדבר על זוגיות פתוחה - כן, גם בתל אביב, ותרגישו כאילו אתם מספרים לאחד מחברי ש"ס על בילוי ב"אוויטה" בשישי בערב. אגב, הסיבות לסלידה - "זה נשמע מוזר", "אני לא מבין איך אנשים עושים את זה", "זאת לא יכולה באמת להיות אהבה". מוכר למישהו?

 לענייננו. אנחנו דוחקים ומחביאים את כל מה שלא מתאים למסגרת, לנורמה, לדברים ש"אמורים להיות". רק שאנחנו מפספסים משהו מאוד חשוב. רוב הדברים הם כבר ממש לא כמו שהם "אמורים" להיות. אולי לא שמתם לב, אבל זוגות נאמנים ואוהבים, שהם גם הורים נאמנים ואוהבים, הפכו להיות זן דיי חריג. אז אולי הם המוזרים?

 כשאנחנו מטאטאים מתחת לשטיח את כל מה שלא נראה לנו ולא מובן לנו, אנחנו מוסיפים עוד ועוד נושאים לקטגוריית הטאבו. לא מדברים על זה, ואז זה לא קורה. נכון? לא נכון. לא מדברים על זה, ואז זה קורה יותר, ולא יודעים מה לעשות. זוגיות פתוחה? גוועלד! עדיף להעמיד פנים שכייף לנו במונוגמיה ולשקר ולסבול. א-מיניות? אין דבר כזה. בואו נעשה את מה שכולם עושים, גם אם אנחנו ממש לא בקטע. אישה שמחפשת סטוץ? בושה וחרפה. עדיף שאף אחד לא יידע, ואם זה לא משהו, אז לסבול בשקט, כי זה הרי חלק מזה, הגברים נהנים, הנשים סובלות. גבר שעבר התעללות מינית? שקט! עדיף שלא תדבר על זה. זה במילא לא קורה, ואם זה קרה, אז תהיה חזק, אתה גבר אחרי הכל. תשתוק ותחכה כמה שנים ואז תוכל לעשות את זה בעצמך למישהו אחר.

 לכן, מסיפור השר הדמיוני ומכל הפרשות האלה, אני מציעה שנלמד לקח אחד חשוב: בואו נדבר על זה. בואו ניתן לאנשים לדבר, גם על מה שקשה לנו לשמוע, גם על מה שאנחנו לא מבינים. בואו נשתף. אם אנחנו לא מוצאים עם מי לדבר, אפשר למצוא מסגרות לייעוץ ולתמיכה. בואו נשאל את עצמנו לפעמים אם זה שאנחנו ליברליים ומתקדמים ונאורים, זו הבטחה שאנחנו כבר יודעים את כל האמת, אם לא יכול להיות שאנחנו מפספסים משהו. אולי אם נדבר יותר, אז יהיה קל יותר להבין מה נכון ומה לא. אולי אם לא נרגיש שאנחנו "אמורים" לסרב למשהו, או להסכים למשהו, או לקבל תשובה מסויימת, אלא נאמין שההחלטות בחיינו הפרטיים הן שלנו בלבד - אז פחות ניפגע ופחות נפגע באחרים, כי נעשה מה שאנחנו מרגישים, ולא מה שאנחנו "אמורים". אולי אם נדבר יותר, אז גם נדבר אחד עם השני, והשר הדמיוני יפתור את משבר הזוגיות הקיים או הדמיוני שלו בתוך גבולות הזוגיות, ואותנו כציבור זה פשוט לא יעניין. אולי אם נדבר על החיים שלנו ועל הקשיים שלנו ועל זה שנחמד לנו לקרוא על ברים וסטוצים ובגידות לא כפנטזיה אלא כי זה לא ממש זר לנו, אז נוכל להחליט באופן מודע אם אנחנו רוצים את הדברים האלה בחיים שלנו או לא, לפני שאנחנו מתחילים להחליט בשביל כבוד השר. עם כל הכבוד, אני רוצה לקוות שהזוגיות של עצמנו חשובה לנו יותר מהזוגיות שלו.

 אז בואו נדבר, עם עצמנו ועם אחרים, על עצמנו ועל אחרים.

 בואו נקשיב, אבל נקשיב באמת.
פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות:
הירשם ל- רשומות (Atom)