יום שישי, 28 בדצמבר 2012

16.12.11 - ממשיכים במירוץ


לחלקנו יש רעיון חביב שכזה - צריך להתחיל לתפוס טרמפים ב-5 בבוקר. 5 בבוקר! כנראה שלא הייתה אפילו פעם אחת שבה באמת קמנו ב-5, אבל ייאמר לזכותנו שהייתה שאיפה כזאת. כך או כך, גם היום אין לנו הצלחה מסחררת עם הטרמפים. אחרי שקיפלנו את הדברים, אנחנו מחכים בקרוז מאייטן, מגיע אוטובוס ליעד הבא – פוארטו ריו טרנקילו, המחיר סביר לגמרי, הבנים לא רוצים להמשיך לחכות, וגם שותפתי ואני – למרות הנחישות שלנו לקחת רק טרמפים – עולות ביחד איתם.

ריו טרנקילו - בספרדית, נהר רגוע. כזו היא העיירה, רגועה, כמו כל העיירות שאנחנו מגיעים אליהן לאורך הקרטרה. כאן האטרקציה המרכזית היא שייט למערות השיש באזור. אנחנו רצים לברר מחירים, אחר כך מחפשים מקום לינה – כאן זה נקרא הוספדחה, וזה אומר בדרך כלל שהלינה היא בבית של משפחה, שמקציבה כמה חדרים למטיילים (ולפעמים גם את החצר, למי שמצוייד באוהל).

אנחנו משאירים את הדברים שלנו בהוספדחה, ויורדים בחזרה לחוף כדי להתחיל את השייט למערות השיש. המדריך שלנו בשייט – שגם משיט את הספינה, וגם מספר על המערות – הוא בחור צ'יליאני מקומי, בערך בגילנו. רותם מספר שהוא עשה קורס ספרדית בארץ, וכל כך מרשים לראות שהוא – בניגוד להרבה מטיילים - ממש משתמש בספרדית, גם כשזה מצריך מאמצים. אנחנו מדברים עם המדריך על חיי הלילה המקומיים (שלא ממש קיימים כרגע... אבל יש תכנון לפתוח פאב מקומי), וגם – כמובן – על ישראל. נשאלת השאלה התמוהה מעט, האם אנחנו יכולים לגור מחוץ לישראל? ורותם מייד אומר, אנחנו יכולים, אבל לא רוצים...
   
בהחלט חווייתי, השייט הזה, ובעיקר הדרך חזרה: הגלים החזקים מקפיצים את הסירה, כולנו בחליפות הצלה כתומות, מרגישים קצת כמו על רכבת הרים מימית, ואחרי שנמאס לנו לחפור למדריך, מתחילים לשיר שירים בעברית. "עכשיו עם המילה רוח", "עכשיו עם המילה גלים", המשחק שמעביר לשותפתי ולי את הזמן לאורך הטיול. המדריך מצידו מנסה ללמד אותנו שירים מקומיים. כשאנחנו מגיעים למערות עצמן, הוא משיט את הסירה ממש לתוכן, ושם אנחנו יורדים, מסתובבים, מצטלמים...

אחרי השייט אנחנו רוצים לנצל את הזמן ולטייל קצת. כל זה מתרחש ביום שישי, יש דיבורים על זה שצריך לעשות "ארוחה חגיגית", בטיול הסטנדרטים לארוחה חגיגית קצת אחרים – בסופו של דבר אנחנו מכינים שקשוקה ופסטה. אבל בינתיים אנחנו מוטרדים קצת מהגבלת הזמנים, מותר להשתמש במטבח ובמקלחת רק עד שעה מסויימת (בכל זאת, מתארחים בבית של משפחה) – אז הטיול שלנו באזור לא ארוך במיוחד. אנחנו מגיעים לחוף אגם שמזכיר קצת חוף ים ושם רובנו טובלים במים בכל מיני רמות.


אני לא רוצה לספר על היום הזה סתם כך, בלי לציין משהו חשוב. אמנם עכשיו נוח לי להיזכר ולשפוך את המילים למקלדת, אבל בפועל, הלינה הספונטנית בשטח, התכנון לישון שוב באוהל, הגעגוע למקלחת - בזכות כל אלה, אני עצבנית למדי. גם השיחה של ארוחת שבת ושירי שבת נראית לי צבועה ולא קשורה, מה פתאום בשישי בערב כולם נהיים לי דתיים? הימים המכעיסים האלה בטיול עוזרים לי לפתח שיטה משלי להתמודד. כשהכל נראה גרוע, אני פשוט מונה לעצמי בראש את כל מה שמפריע לי, לא מצנזרת, מחפשת עוד ועוד נקודות שליליות, עד שכבר אין לי מה להגיד. ואז מגיעה העצמי האחרת, חצי צוחקת. זהו? זה כל מה שיש לך להגיד? היא מסתכלת עליי במבט אירוני, מזלזל מעט, לא בי כמו בתלונות שלי. אני נאלצת להסכים איתה, ולאט לאט אני נרגעת. אמנם לא הכל מושלם, ולא הכל לפי התכנון, אבל האם זה באמת כזה נורא? 

אני לא מפסיקה לדבר על הספר שהכינה לי חברה שכבר טיילה בדרום אמריקה. אחד המקומות ששמעתי עליהם ממנה הוא האי צ'ילואה, שנמצא בצ'ילה אבל שונה מצ'ילה ה"קונטיננטלית", גם במזג האוויר וגם בתרבות. בינתיים אנחנו יודעים בעיקר שבצ'ילואה יש תרבות של מיתולוגיה, כל מיני יצורים ומפלצות שהתושבים מאמינים בהן או לפחות האמינו פעם, אבל גם שם עוד אמצא את עצמי בעתיד הלא רחוק.

נושא השיחה המרכזי הוא כמובן חוויות הטיול עד כה, ואנחנו מתחילים לעשות מעין תקצירים – זה אומר שנזכרים מה היה עד עכשיו, אפשר מההתחלה עד עכשיו, אפשר מעכשיו ועד ההתחלה, אבל לא מספרים את זה בתור סיפור, אלא עושים חיקויים של עצמנו מאותם הימים. מעין רצף חיקויים כזה שנועד להעביר לשומע את חווית הטיול ב"לייב"... הבנים מספרים ואנחנו נקרעות מצחוק, אחר כך אני מנסה לעשות תקציר של הטיול של שותפתי ושלי.

גם טרמפיסטים מתוסכלים דואגים להדגיש כל הזמן כמה טרמפים הם הבחירה הטובה, וכמה לא היינו רוצים לעשות את המסלול הזה בואן עם עוד 15 ישראלים. והנה, לאותו ההוספדחה שאנחנו מוצאים, מגיעים גם החבר'ה שנוסעים בטיול המאורגן בואן, ואנחנו בעצם מכירים כמה וכמה מהם. אנחנו אוכלים ארוחת ערב, מתערבבים בהמון, יש תחושה של טיול שנתי כזה, החצר והחדרים מלאים בישראלים... אני יושבת לדבר עם מישהי שמטיילת לבד כבר כמה חודשים טובים. היא ואחד משותפיי לאוהל מדברים על תאריכי החזרה, התאריכים עדיין ברי שינוי, וניצתת אצלי קנאה ביכולת הזאת לטייל בלי מועד חזרה, בלי תאריך תפוגה, משהו שלא מומש עד עצם היום הזה, אבל כולי תקווה שזה עוד יגיע ויקרה.

כך נגמר לו עוד יום, לאט לאט כולנו שוב מצטופפים באוהל בחצר, והולכים לישון לקראת עוד בוקר של טרמפים וחוסר ידיעה...


 פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina




פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,

15.12.11 - המירוץ לקרטרה, פרק ראשון

קרטרה אוסטרל. יש לך את הכל. הנופים, העיירות, האטרקציות, הספרדית, הצ'יליאנים. אבל לא הייתי נהנית ממך כל כך בלי ההמתנה הארוכה לצידך, חוסר הודאות, ההפתעות החיוביות והחושך שירד מוקדם מדי לפעמים, לא הייתי אוהבת אותך כל כך, אלמלא גשמי הזלעפות, אלמלא הקור הנורא, אלמלא כל הנהגים שפשוט לא עצרו, או גרוע מכך, לא עצרו אבל גרמו לנו לחשוב שכן. היית שונה, אחרת משאר הטיול, וכביכול בכלל לא תכננתי את זה ככה - אבל אני כל כך שמחה שהפכת להיות חלק ממנו, בדיוק בדרך הזאת.

קרטרה אוסטרל (Carretera Austral) – כלומר, "הכביש הדרומי", אחד הכבישים היפים ביותר בצ'ילה. יש ישראלים שבוחרים להצטרף לטיול מאורגן בואן שמתגלש לאורך הכביש בזמן סמלי תמורת סכום לא סמלי, יש כאלה ששוכרים רכב, יש כאלה שבוחרים לדלג עליו לגמרי. שותפתי ואני בוחרות לעבור אותו בטרמפים, דבר מקובל למדי בפטגוניה. 

את מסלול הטרמפים אנחנו מתחילות, כמו כולם, בצ'ילה צ'יקו, אחרי שחצינו את הגבול מארגנטינה במיניבוס. אנחנו צועדות לקצה העיירה, נהנות מהתצפית המרהיבה, ואז... יורדות למטה, ומחכות. הטרמפ הראשון שלנו הוא המזל בהתגלמותו. הבחור היה בעבר מדריך תיירים, ולכן הוא עוצר כדי להראות לנו מקומות יפים בדרך, מספר לנו עליהם ומאפשר לנו להצטלם. הוא מציע לנו בירה וקונה לנו ארטיקים (ואפילו מחליף אחד מהם בארטיק אחר בשבילי), ומסרב לקבל מאיתנו כסף.

כך אנחנו מגיעות לפוארטו גוואדל, העיירה שבה גר הנהג החביב; הוא מוריד אותנו בטרמפיאדה, שם אנחנו רואות שני בנים שמייד מנסים לבקש ממנו להמשיך איתו הלאה, אבל הנסיעה שלו נגמרת כאן, אנחנו יורדות מהרכב. שתינו בסוג של "היי": טרמפ מושלם מזה לא יכול להיות. לבנים הייתה חוויה שונה... הם מתחילים לספר איך ישנו בלילה במקום לא מוגדר בשטח, פחדו שייגמרו להם המים עד שמצאו איזשהו נהר, בקיצור, הם רק יומיים בטרמפים וכבר נמאס להם.

זאת ההיכרות הראשונה שלי עם רותם והשותף שלו לשלב הזה בטיול. החוויה שלי מהימים האלה היא מעין חוויה משותפת של שניהם, שני אנשים שהיה נראה שה"התאמה הטיולית" שלהם מושלמת. הם מתייחסים לחווית הטרמפים כמו על מעין "מרוץ למליון" כזה, אומרים שחבל שאי אפשר לדעת איפה כל אחד מהמתמודדים נמצא, אני נדבקת מהם ולאורך הטיול ממשיכה לקרוא לחווית הטרמפים "המרוץ לקרטרה".

בטרמפיאדה הזאת, בזמן שהמכוניות חולפות על פנינו, ארבעתנו מחליפים חוויות מהטיול עד כה, מדברים גם על הארץ, מגלים מכרים משותפים... לבנות קל יותר לתפוס טרמפים, ובפעמים הספורות שארבעתנו מחכים ביחד, אנחנו מפתחים כל מיני שיטות: פעם הבנים הולכים הצידה, אנחנו עוצרות טרמפ ואז מבקשות שייקח את הבנים, פעם אנחנו מתפצלים למקומות שונים בכביש, כי מי יעצור לארבעה מטיילים (אם כי גם בזה נתקלנו), אפילו עולה הרעיון להתפצל לזוגות של בחור ובחורה כדי שיהיה קל יותר לעצור טרמפים, אבל אנחנו לא באמת עושים את זה. אז כאן בפוארטו גוואדל, איכשהו הבנים משיגים טרמפ ואנחנו משיגות טרמפ, וכל הטרמפים האלה מורידים אותו באותו המקום – קרוז מאייטן. מקום עם נוף מדהים, רק מה? אנחנו רוצים להמשיך הלאה, ואף אחד לא עוצר.

בקרוז מאייטן, ליד איזה מלון נידח ועם הנוף שבתמונה מאחורינו, ארבעתנו מחכים. ההמתנה מתסכלת, אפשר להגיד שהבנים כבר התרגלו שלא הולך טוב בטרמפים, אנחנו עוד אופטימיות. חצי מאיתנו מדברים על האפשרות להתקדם ברגל, אפילו הולכים קצת קדימה, החצי השני - מסרבים בתוקף. מזג האוויר חם, ובאוויר עפים יצורים המכונים TABANOS. הטבנוס האלה, נראים כמו זבובים, אבל מזכירים דבורים בגלל סיבה אחת עיקרית: הם עוקצים. ואם יש כאן משהו בשפע, זה טבנוס.

השעות חולפות להן, אנחנו מנסים להעביר את הזמן בכל מיני דרכים, כשאנחנו עדיין יושבים בצד הכביש, מוכנים שבכל רגע יגיע הטרמפ המיוחל. אני שולפת חפיסת קלפים ואנחנו משחקים – מה שנקטע שוב ושוב בכל פעם שמגיע רכב ואנחנו מתמלאים בתקווה רגעית. אנחנו מספרים סיפורים, משחקים במשחק האמת והשקר (מישהו מספר סיפור אמיתי וסיפור שקרי, והאחרים צריכים לנחש מה זה מה)... והנה מתקרב החושך. לרותם יש אוהל לארבעה אנשים שהוא מציע לנו, החכמות שיצאו לתפוס טרמפים בלי אוהל, לחלוק איתם. כשנהיה ממש חשוך, אנחנו מחליטים לוותר להיום. מקימים את האוהל, מכינים ארוחת ערב, וסוגרים את היום המעניין הזה עם אגם כחלחל ברקע... אולי נדמה שהיום הזה נושא איתו תחושת כישלון: שעות של המתנה בכביש, בחום עם הטבנוס המופלאים, שינה לצד הדרך במקום שאין בו בעצם כלום... כך הרגשתי באותו הערב, ולמחרת, כשהייתי מלאת תסכול בעקבות כל הקשיים במצב. והיום... היום אני יכולה להגיד שזה היה אחד הימים המיוחדים והמצחיקים בטיול. 

 פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina



פורסם על ידי ב- תגובה 1:
תוויות: ,

יום רביעי, 26 בדצמבר 2012

13-14.12.12 - השקט שלפני

הנסיעה ללוס אנטיגוס, עיירה ארגנטינאית שסמוכה לגבול עם צ'ילה, אורכת יום שלם, מהבוקר עד הערב.  בדרך אנחנו מתחברות עם זוג ישראלים שמתכננים גם הם לצאת לקרטרה, מפטפטות איתם במהלך הנסיעה, ובלוס אנטיגוס אנחנו כבר מחפשים הוסטל ביחד. 

 אם הקרטרה היא מירוץ, אז בקבוצה היריבה, שבטוח תנצח בדרך-לא-דרך, נמצאים החבר'ה הישראלים שיוצאים לטיולים בואנים. אנחנו אוהבים לדבר עליהם בתור ה-סמל לישראליאדה שאנחנו כל כך סולדים ממנה. רק לא להיתקל בהם, חלילה, במסלול הטרמפים הטהור שלנו. הם משלמים הרבה יותר, דוהרים את הקרטרה ב-5 ימים, ואיכשהו מצליחים לסבול חבורה רועשת של מוצ'ילרים 24 שעות ביממה. כשאנחנו מקבלים בקתה חביבה בלוס אנטיגוס, החשש המרכזי שלנו הוא שהם יגיעו לשם בעקבותינו.

 בינתיים אנחנו מתמקמים. משותפינו לבקתה אנחנו לומדות דבר אחד חשוב: ל ה א ט. התוכנית המקורית הייתה להמריא לעבר הטרמפים ברגע שנוכל, אבל במקום זה אנחנו נשארות יום שלם בלוס אנטיגוס, מטיילות בעיירה השקטה, טובלות באגם בואנוס איירס (שממשיך גם לתוך צ'ילה, שם הוא נקרא אגם הגנרל קאררה)... אמנם לא הייתי ממליצה להגיע לכאן במיוחד, אלמלא הצורך הגאוגרפי-תחבורתי, אבל גם בבילוי במקום לא תיירותי במיוחד, בשקט וברוגע, יש משהו מהנה.

 אנחנו חוזרות לארוחת ערב מושקעת, ועל כך אני חייבת להרחיב: מסתבר שהכרנו זוג שמשקיע באוכל. כן, בטיול. אנחנו חיות כבר כמה שבועות על אורז לבן, פסטה לבנה, ירקות, פירות יבשים, לחם, וכל זה עם קטשופ (אני זוכרת את עצמי בנקודה כלשהי בטיול אוכלת בוטנים עם קטשופ). אבל מכאן ואילך נשנה הרגלים, נתחיל לקחת איתנו תבלינים, נשלב דגנים וקטניות. ארוחת הערב שכולנו מכינים וזוללים יחד, כוללת בין השאר אורז מתובל עם חומוס ואמפנדס (מעיגולי בצק שנמכרים בסופרים) במילוי דלעת ובצל, ואנחנו נהנים מכל רגע.

 בערב המאוחר עוברים להכנות. כל הציוד הנחוץ באמת נארז במוצ'ילה. אוסף הכבלים והמטענים האינסופי, בגדים שאינם שימושיים (ע"ע ג'ינס), וכל מה שעונה להגדרה "דברים שאני מתחרטת שלקחתי", נארזים בתיק הכחול הקטן שעומד להישלח מהטרמינל המקומי אל סוף המסלול. באל צ'אלטן גיליתי שוקולד בשם AGUILA, טעים ו"כשר" לפי מדד הטבעונות, וגם כאן קניתי כמה טבליות. אחת נזללת בזמן ההכנות, השנייה נארזת בתיק ותחכה לנו אחרי מסע הטרמפים. אם עד עכשיו חווינו חוסר וודאות, היא זניחה לגמרי לעומת מה שעתיד לקרות, ואנחנו חושדות בכך - אבל חוסר וודאות, מעצם טבעה, אי אפשר לצפות ולתכנן. מחר זה מתחיל באמת. כן, זה כבר התחיל אינספור פעמים, אבל גם הפעם, ההתחלה תעלה על כל קודמותיה, וזה כל הקסם.
פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina



פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,
הירשם ל- רשומות (Atom)