יום שני, 24 בדצמבר 2012

12.12.11 - איך (לא) משיגים אוהל ב-3 שלבים

עיכוב בזמנים ביום האחרון באל צ'אלטן, בשילוב החשש שלי מהליכה מאתגרת בלחץ של זמן, שולח אותי למסלול קצר יותר מהמתוכנן, שמוביל למפל גבוה ודקיק - צ'וריז'ו דל סלטו. אני יושבת לבד ומשקיפה על המפל, חושבת, כותבת. שלושה ישראלים נוספים שנמצאים שם מסתובבים ומבצעים פעלולים אקרובטיים על האבנים שמתחת למפל. המצלמה שהשאירו מאחור צונחת למים, אני מצילה אותה, וכשהם חוזרים - אנחנו מפתחים שיחה. תמיד כייף להכיר מטיילים חדשים ונחמדים, במיוחד אם הם אפילו מזמינים אותי לשתות איתם תה.

כששלושתם מטפסים למעלה ומגיעים ממש אל תוך המפל, גם אני רוצה! אז אני צועדת על האבנים, המצלמה איתי, מתגנבת מהצד, עד שאני ממש... בתוך המפל. כלומר, ביני לבין העולם החיצוני שלפני רגע הייתי בתוכו בעצמי, זורמים מי המפל שנובעים מלמעלה, ממקום שאני לא יכולה לראות מכאן. עפות עליי טיפות. אני בתוך מפל. 
אז ככה נראה מפל מבפנים!
בערב, אנחנו מתגלגלות שוב להרצאה של מלך הואנים. "מישהו מוכר אוהל?" "כן!" וכך אנחנו פוגשות מוצ'ילר חביב. גם הוא תכנן לצאת לקרטרה, אבל החברים הבריזו לו, והוא נתקע עם אוהל ענקי שמצבו "כחדש". היי... אולי תצא לקרטרה איתנו?

 הרעיון הספונטני הזה צריך להיבדק בדייט משולש. אנחנו מתיישבים לשתות בראנצ'ו גרנדה ומחליפים חוויות על החיים. המוצ'ילר החביב היה מאבחן פסיכוטכני בצבא, והוא מפעיל עלינו את שיטותיו המסתוריות. כנראה ששתינו ראויות, אבל הוא עדיין מתלבט, אנחנו קובעות שנבדוק איתו את העניינים מאוחר יותר, ויוצאות למסע החיפושים הסופי. שום דבר לא ודאי, עדיין אין לנו אוהל. לי עדיין אין שק שינה. בינתיים נראה שאי אפשר לקנות אף אחד מהשניים בעיירה הזאת מבלי למכור את נשמותינו בתמורה, ומחר אנחנו אמורות להתחיל להתקדם לעבר שבוע הטרמפים. אנחנו בבעיה, והגיע הזמן לאמצעים קיצוניים.

 אנחנו עוברות מבית לבית ברחבי העיירה. בסדר, לא בכל הבתים אנחנו עוברות. אנחנו משתדלות להיכנס רק למקומות מסחריים - פאבים, הוסטלים, חנויות, ובכל מקום אנחנו שואלות אם שמעו על מישהו שמוכר אוהל או שק שינה. על הדרך אנחנו מוצאות את עצמנו כמעט פולשות לבתים פרטיים של אנשים. המוכר ב"סבתא גוז'ה", חנות שוקולדים וגלידות מקומית, מחפש לנו מודעות רלוונטיות בעיתון, ואחר כך לוקאס מ"אלברגה אהוינקן", ההוסטל הראשון שישנתי בו כאן, שכבר מכיר אותי בשם, שואל אם אני קוראת בספרדית ומעניק לי באהבה את אותו העיתון. שום כלום. אנחנו משחזרות את הטיפים ששמענו מקרטריסטים שהגיעו מהצפון (קרטריסטים - מלשון "קרטרה", כביש בספרדית, ואם לדייק - "קרטרה אוסטרל", "הכביש הדרומי" שלאורכו אנחנו עתידות לתפוס טרמפים). במקביל אנחנו זורקות ספקולציות לגבי הדברים שיקרו או לא יקרו לנו אם ניסע בלי אוהל. "תמיד מגיעים לעיירה בלילה, אז מה כבר יקרה?" פיית האחריות זועמת, ומרפי מצחקק בפינה.

 בלילה אנחנו מנסות לאתר את המוצ'ילר-ואולי-שותף-לטרמפים, ובסופו של דבר מגלות שהוא החליט שלא להצטרף, זה לא משהו אישי, פשוט אנחנו בטוחות שנצא מחר כדי לצאת לטרמפים בהקדם, ולו יש עוד סידורים לעשות. בעוד כמה ימים ניתקל בו ונשמע איך התפתחו קורות הטיול שלו, אבל בינתיים, אנחנו חסרות אוהל בעליל, ואין לנו ממש מה לעשות בנידון. לילה טוב, מחר יוצאים לדרך.
פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina



פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,

יום חמישי, 20 בדצמבר 2012

11.12.11 - פיץ רוי

טרק הפיץ רוי מתחיל ממש בקצה העיירה. אני צועדת לבד, יש לי לחמניות, צימוקים, אמפי (עד שתיגמר הסוללה), וכמה שעות טובות עד שהשמש תשקע. 

השלט המאיים
צועדת לבד... זה אומר הפסקות מתי שרק בא לי. זה אומר לשבת ולבהות בנוף ולצלם מכל זוית שאני רק רוצה, ויש הרבה זויות כאלה. זה אומר שאני לא צריכה לדאוג שהקצב שלי איטי מדי. זה אומר שיש רגעים כאלה של שלווה מוחלטת, רגעים שבהם אני רואה רק את מה שיש מולי, ואני לגמרי שם.

 הנה מגיע החלק הקשה. מולי ניצב שלט: "מסלול הליכה על אדמה לא יציבה ובמדרונות תלולים. רק לאנשים בעלי נסיון, במצב פיזי טוב ועם נעלי טרקים. הסיכונים מתגברים עם שלג, גשם או רוח."

 לפני שבועיים, יכול להיות שסימן הקריאה האדום והמילים המאיימות תחתיו היו מבריחים אותי. אבל אני צעדתי בטורוסים! בזריחה! רק לאנשים בעלי נסיון, הא? Challenge accepted, כמו שאומר בארני סטינסון. אני מתחילה לטפס.

 העלייה הקשה בהחלט מתגמלת. טיפוס על אדמה, על אבנים, ובסופו של דבר גם במדרון מושלג, מפגיש אותי עם שותפתי היקרה ושתינו יחד מגיעות ללגונה לוס טרס ("השלושה"), שצבעה כחול בוהק ובתוכה צפות חתיכות של שלג. באופק מתנוססים ההרים המפורסמים, הפיץ רוי וידידיו. אחר כך אנחנו מעפילות לעבר הלגונה השנייה שנקראת סוסיה ("מלוכלכת"). הסיבה לשם המפוקפק נותרת בגדר תעלומה... הלגונה מוקפת סלעים אפורים ומחייכת אלינו בטורקיז.
לגונה לוס טרס
לגונה סוסיה
   








את הדרך חזרה אנחנו עושות יחד. השמש שוקעת לה בינתיים, והשמיים מאחורינו נצבעים בגווני הורוד שאני כל כך אוהבת. לפנינו - תחתינו - מתגלה לאט לאט אל צ'אלטן, וזה מדהים איך חזרה למקום שהגעת אליו שלשום יכולה להוות סוג של חזרה הביתה.
שקיעה בדרך חזרה לעיירה
אחרי שקיבלנו את מנת הנופים היומית, בערב מתחילות ההרפתקאות המשעשעות יותר. אנחנו מתכננות להתחיל מחרתיים את המסע בטרמפים, או לפחות את המסע לעבר המסע בטרמפים, אבל חסר לנו אוהל (לשתינו) ושק שינה (לי - כי בשביל מה להביא שק"ש, אם אפשר למלא את התיק בנוזל עדשות...) 

 כשרצינו להשכיר ציוד טרקים באושוויה, אפשר היה רק לקנות. כמובן שכאן, כשאנחנו רוצות לקנות, כולם מוכנים רק להשכיר. אנחנו עורכות סיעור מוחין שמוביל אותנו להרצאה של מלך הואנים, שאנחנו מגיעות אליה רק כדי לבקש ממנו לשאול בסוף אם מישהו מוכר אוהל או שק"ש. כך אנחנו מגלות את אחד משותפיי-לחדר-לשעבר-החביבים, שמוכן למכור אוהל במחיר מופלא, אבל מזהיר אותנו בכנות שלא כדאי לנו לקנות אותו. הכל בסדר איתו, כמובן, עד שיורד גשם ונרטבים. אנחנו גם שואלות את מלך הואנים בכבודו ובעצמו אם יש לו אוהל בשבילנו. אתן חברות מהבית? הוא שואל. לא, כי פשוט יש לי אוהל יחיד. אבל אתן יכולות לישון בתוכו שתיכן, פשוט יהיה לכן צפוף. עם כמה שכל האפשרויות הללו נשמעות מפתות, אנחנו לא סוגרות שום דבר, ומשאירות את הטיפול בסוגיית הציוד לערב הבא, שעתיד להיות מצחיק לא פחות.

הר הפיץ רוי וחבריו מבעד לעננים


פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina



11.12.11 - פיץ רוי


פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,

יום שלישי, 18 בדצמבר 2012

9-10.12.11 - עכבר הכפר בבירת הטרקים

כשעולים בפטגוניה מדרום לצפון, אין ברירה אלא לאהוב כל מקום שאתה רואה יותר מקודמו. אושוויה - עיירה חמודה, טורוסים - נוף מדהים, אל קלפטה - מי ידע שיש קרחונים כאלה בכלל מסעדה שמכירה בקיומם של טבעונים! ואז... אל צ'אלטן. 

בירת הטרקים של ארגנטינה נבנתה ב-1985 כדי לסייע במלחמה הנצחית מול צ'ילה על מתווה הגבול. בקיצור, הגרסה המקומית להתנחלות. העיירה שוכנת בעמק מוקף הרים - מיקום שגורם לקליטה סלולרית משובשת וחיבור אינטרנט איטי יותר מחילזון תשוש, אבל מאפשר יציאה לטבע בקלות. מתוך העיירה יוצאים שבילים שמובילים למסלולים - החל מהליכה של שעה, ועד לטרק קשה של כמה ימים שהסיפורים עליו גורמים לי לרצות לחזור לאל צ'אלטן רק בשביל זה. לא צריך לנסוע, לא צריך לשלם, וברוב המקרים אפשר לטייל ולחזור לישון בהוסטל בעיירה.
זה מה שקורה כשאין קליטה...

אני מגיעה לכאן בלילה, וכמו שהבטיח לי הלונלי פלנט, מנסה לא להתעופף עם הרוחות החזקות בעודי מחפשת הוסטל. מזל שיש עליי מוצ'ילה עם נוזל עדשות ל-40 שנה, שמקרקעת אותי חזק. בסופו של דבר אני נוחתת בהוסטל קטן ומתפורר - בהרבה מובנים. באחת המקלחות הדלת לא ננעלת (וגם למקלחת השנייה לא חסרות צרות) ,אם רוצים להשתמש באינטרנט, גולשים מהמחשב של לוקאס בקבלה, וכמובן שאני לא מכירה כאן אף אחד. השילוב של כל אלה איכשהו מבהיר לי שעכשיו אני באמת, באמת בטיול, מנותקת, רחוקה, ושאני מתחילה לאהוב את זה. השותפים שלי לחדר בדיוק חזרו מטרק קשה ומופלא (מעבר הרוחות). מבלי שאבקש אפילו, הם מעניקים לי מפה מפורטת של האזור ומבטיחים להסביר לי הכל, רק מחר, כשינוחו. גם אני הולכת לישון, והלא נודע יחכה לי בסבלנות.

 כייף לא למהר. כייף להיות במקום ולא לדעת מתי תעזבי. בעיירה קטנה שכזו, שיש בה הרבה מה לעשות, אין צורך למהר ולקנות מראש את הכרטיסים ליעד הבא... וטוב שכך. אני מתעוררת לאיטי, מתאקלמת במקום החדש, יוצאת לקניות בסופר, מדברת עם ישראלים ששואלים אם אני מטיילת לבד ואני מסבירה להם שכן, לא, בערך... ואז דין דין אביב מתחילה לשיר לידי. סליחה, מי ששרה "את מוכרת לי פעם" זו שותפתי האהובה לטיול. שוב מצאנו אחת את השנייה, אפילו בלי לחפש... התגעגעתי!

 לצד כל הפרטים בעלי וחסרי החשיבות שמסתובבים לי במח, יש דברים שאני פשוט לא זוכרת. נניח, המחשבה הנוכחית שלי על לימודים. אני זוכרת שכבר דיברתי על הרעיון, שבדקתי את תוכנית הלימודים באינטרנט, אבל מתי בפעם הראשונה חשבתי על זה ברצינות? גם הרעיון לנסוע בקרטרה אוסטרל ("הכביש הדרומי") בטרמפים התגנב אליי בדרכים לא ברורות. אני זוכרת שבארץ אמרתי שברור, ברור שאני לא אסע בטרמפים, אני? טרמפים? ככה אני מוצאת את עצמי באל צ'אלטן, מתכננת עם השותפה את המסע לאורך הקרטרה. בטרמפים, כמובן. 
תוכי בבית מרקחת (?!)
אל צ'אלטן היא מעין תחנת יציאה לקרטרה, ומכאן יוצאים גם טיולים מאורגנים שבהם 15 ישראלים נדחסים לרכב, קושרים את המוצ'ילות על הגג ודוהרים לעבר השקיעה. האחראי על הטיולים מתגורר בעיירה כבר כמה שנים, שוכן דרך קבע בהוסטל הראנצ'ו גרנדה, ומעביר בכל ערב הרצאות למטיילים. אנחנו הולכות לפגוש אותו באופן אישי כדי שיספר לנו איך אפשר לנצח במירוץ לקרטרה 2011, או לפחות לשרוד.

 מהפגישה עם מלך הואנים אני יוצאת עם רשימות: עיירות שונות, קמפינגים מומלצים, אטרקציות שלא כדאי, אבל קל מאוד, לפספס. אלא אם כן נוסעים בטיול מאורגן, ואז - כמובן שמגיעים לכל מקום. לזכותו של הבחור אני חייבת לציין שהוא מקדיש מזמנו כדי להסביר לנו על הטרמפים למרות הרווח הכספי האפסי שלו מהעניין, כמעט ולא מזכיר את טיול הואנים בשיחה, ועוזר לנו לא מעט גם בימים הבאים, כשאנחנו מעלות הילוך בהכנות.

הכתיבה על אל צ'אלטן מציפה אותי באהבה למקום הזה. עדיין לא הזכרתי אפילו את מגדלי הסלע - הר טורה והר פיץ רוי (על שם קפטן פיץ רוי, שבין השאר פיתח את ניבוי מזג האוויר המדויק), את שלטי הרחובות שצורתם מסמלת את הצללית של הנוף ההררי, את הנופים שאי אפשר לשכוח, ואת הדובדבן שבקצפת, שתי המטיילות שמשוטטות להן ברחובות אל צ'אלטן ושואלות אם מישהו מוכר אוהל... שכמובן, כל קשר בינן לבינינו מקרי ביותר. גם לזה עוד נגיע...


פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina



פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,
הירשם ל- רשומות (Atom)